למרות שכמעט ולא היה לה זמן להתכונן, הגיעה גראן קנאריה למשחק מספר 1 בארנה כשהיא מראה הכרות מסוימת עם תרגילי ההתקפה של פיאנג'יאני. ניתן היה לאתר זיהוי וערנות מול מסירות ומהלכים של ירושלים, שהובילו לאיבודי כדור ולריצה מוקדמת של הספרדים. גם בצד המקומי ראינו מספר התאמות כבר בתחילת המשחק, שהבולטת שבהן היא ההחלטה לשמור מרחק הגנתי מבו מקאלב, גארד בעל קליעה בעייתית מבחוץ. ההחלטה לרמות ממקאלב, אחד שפיאנג'יאני מכיר היטב, נועדה גם להעליב ולאתגר את הקליעה שלו אבל גם, ולא פחות חשוב מכך, לשבש את קצב משחק ההתקפה העומד של גראן קנאריה ואת הפואנטות בתרגילים שלה. בניגוד להתאמות של הקבוצה מהאיים הקנריים, דווקא זו של ירושלים הצליחה פחות בשלבים המוקדמים והובילה את ההגנה המקומית לפסיביות. מצד שני, ככל שהתקדם המשחק, ניכר היה שירושלים היא הקבוצה המוכנה יותר, שמכירה טוב יותר את החולשות של היריבה שלו וחשוב מכך היא הקבוצה הטריה והרעננה מבין השתיים.
רבות דובר העונה על ההחלטה של אורי אלון לשים את כל הצ'יפים על אירופה, על חשבון הליגה. רבים גם תהו עד כמה באמת מדובר כאן על החלטה, או שמא תירוץ שנועד להסביר הפסדים מביכים וחוזרים בשלולית. כאשר רואים את הקלות שבה הולך פיאניג'יאני להרכבים נטולי נושאי תעודת זהות כחולה, מבינים שבאמת יש כאן אור ירוק מהבוס. אפשר ממש לחוש את ההקלה של האיטלקי כאשר משחררים ממנו את העול הכרוך בשילוב שחקנים בהם איננו מאמין. סביר גם להניח שמתוך 22 הדקות להן זכו אמש אליהו את הלפרין, רבות היו מצטמצמות לו היה עומד לרשותו גם מאליק היירסטון.
בכל מקרה, כאשר היא משחקת בהרכבים של אירופה, אפשר לראות עד כמה גדולים ההבדלים בין זה לבין הרכב החוק הרוסי. במיוחד בהגנה. כשפיאניג'יאני מריץ חמישיה אתלטית ואגרסיבית שכוללת את דייסון, קינזי, רנדל וסטודמאייר, מוצאת עצמה גם יריבה מאומנת ומתואמת כמו גראן קנאריה כשהיא כמעט ונטולת תשובות. קייל קיוריק מקבל טיפול וי.איי.פי ויורד מ50% פלוס לשלוש נקודות ל 1/6. בו מקאלב יורד מחמישה אסיסטים פלוס לבקושי שניים. וכשהיריבה מחטיאה 19 פעמים לשלוש נקודות, אפשר לשחרר את הפקק בהתקפה המסודרת של ירושלים ולייצר נקודות קלות במעבר שמובילות בהמשך גם לבטחון בהתקפה העומדת (עם דגש על המילה עומדת).
תענוג גדול היה לראות אתמול את ג'רום דייסון. אחרי עונה לא פשוטה, בה מצא עצמו בסיטואציה נוחה פחות בכל הנוגע למעמדו ומיקומו בהיררכיה ובתוך שיטת ההתקפה של ירושלים, הרים דייסון הילוך במשחק שקובע. אם התרגלנו עד כה לתצוגות הגנתיות בהן הוא לוקח כפרויקט גארד יריב ומשבית אותו, הפעם הראה דייסון ריכוז הגנתי גם כשהוא שומר רחוק מהכדור. אם התרגלנו עד כה ליכולת יצירה בעיקר במגרש הפתוח, אתמול הפך דייסון לגורם המרכזי גם בהתקפה המסודרת. בחסות השלשות שנכנסו (4/7), ראינו יכולת קבלת החלטות משופרת במצבי פיק אנד רול סטטיים, שהובילו לאיתור שחקנים פנויים בצד החזק והחלש. הבנו גם עד כמה משמעותית הייתה הפציעה של דייסון במשחק שבו הפסידה ירושלים גביע.
ללא שום קשר לדו"ח מבקר המדינה האחרון, תמיד מרשים לראות כיצד לומד ארגון מטעויות העבר ומיישם את מסקנותיו בהזדמנות הראשונה. בעונה שעברה, היא העונה במסגרתה ירדה מכבי תל אביב ליגה והצליחה שלא להעפיל (שוב) לגמר טורניר הליגה המקומית, חטאה היא בחטאים שונים ומשונים. היא חטאה עת החתימה שחקנים שלעולם ומעולם אינם ראויים ללבוש את הגופיה של האימפריה הצהובה; היא חטאה עת החתימה שחקנים על חוזים זמניים, פעם אחר פעם; היא חטאה כאשר החתימה, רגע לפני תום מועד העברות במפעל האירופאי שלה (היורוקאפ) וכאשר מד הפניקה הגיע לנקודת רתיחה, שחקן עבר פצוע כמו סדריק סימונס. זוכרים שהיה אחד כזה?
נו, אז בהנחה שהסיכומים עם דיימון סימפסון אכן יבשילו לכדי חתימה (על חוזה זמני, רגע לפני תום מועד ההעברות ביורוליג) ניתן יהיה לומר בריש גלי שהמסקנות הוסקו, הלקחים הופקו והכל נשאר בדיוק כפי שהיה. שלא תבינו לא נכון, דיימון סימפסון הוא אחלה שחקן. לליגה ולקבוצה שאיננה מתחרה ביורוליג או בצמרת היורוקאפ. ברמה האישית, כפי שיתכן שמי מעכברי השלולית יודעים, יש לי אפילו חלק בהגעתו של סימפסון לארץ במקור (למרות שבשתי עונות עוקבות לא צלחה העיסקה שאמורה הייתה לשחרר אותו מאדלייד האוסטרלית ומטורק טלקום הטורקית). יופי של ריבאונדר, בעל חוש מצוין לכדור וידיים טובות. לליגה. שיכול אפילו להצטיין ולקחת 7-8 ריבאונדים במשחק מסוים ביורוליג. במקביל, אין ספק שבמצב הסגל הנוכחי של מכבי, לאחר השחרור של ווימס, צירבס, יבזורי ולאור ההיעדרות הקיימת או הצפויה של מילר, גאודלוק, אלכסנדר וסמית', הצורך בשחקן שיגיע ויעזור ברור. גם מועד העברות האחרון של היורוליג שממשמש ובא ידוע.
ועדיין, עם כל החיבה וההערכה, דיימון סימפסון הוא עוד שחקן שלא צריך ללבוש את המדים של מכבי תל אביב. לא בחוזה קבוע ולא בחוזה זמני.
השאלה היא איך הצליחה הנהלת מכבי תל אביב לתמרן עצמה (שוב) למצב שבו נדרשת היא לקבל החלטות לא ראויות בגלל לחץ של זמן. איך יכול להיות שבעונה כושלת, רוויות ציפיות ואכזבות, כאשר מחליפה היא את מאמן מספר 1 במאמן מספר 2, 3 ו-4, לא מצאה היא לנכון לבצע ולו החתמה אחת שתחזק את הסגל? אז אחרי שויתרה מיוזמתה על שלושה שחקנים שונים ללא כל מחליף, בין אם מתוך יאוש/ מחסור במזומנים/ אזלת יד/ כל סיבה בלתי מתקבלת על הדעת אחרת, פתאום מוצאת היא עצמה הולכת על מהלכי שסתום בהם היא לא באמת מאמינה. שוב. אין מה לומר, מופת של ניהול.
בהערת אגב, מעניין לשים לב שבאופן מקרי לחלוטין וכמובן שללא כל יד מכוונת, פרסמו מכלול אתרי האינטרנט כי ננו גינזבורג, מאמנו של סימפסון בצ'כיה, שוחח ו"המליץ" לבגצקיס על השחקן. אותו שחקן שמכבי מכירים היטב מתקופתו בארץ, כן? נו, אז למקרה שחששתם לרגע שאנשי מכבי שלמים עם המהלך, אפשר להיות רגועים. צא ולמד פתאום המאמן הלטבי, ולא ניקולה וויצ'יץ', מחלקת הסקאוטינג, דיוויד פדרמן, שמעון מזרחי או ריצ'רד דיץ', הוא הוא האחראי על קבלת החלטות והחתמות במכבי. מוזר ומעניין. עכשיו כבר ברור על מי יפילו הפעם את התיק. אגב, מעניין לבדוק אם גינזבורג, אחד שמבין, אכן המליץ על השחקן או שמא הגיע הזמן, אומרת אמי, להגיד שזה פייק ניוז.
