גבירותיי ורבותיי מהפך. גולדן סטייט תמיד נחשבה, לפני כל דבר אחר, לקבוצת שלשות. הדבר הראשון שקופץ לראש כשחושבים על הווריירס הם הספלאש בראדרס. כמובן, יש גם את משחק התנועה והמסירות, אך זה רק כלי שנועד למקסם את יכולת הקליעה ההיסטורית של צמד הגארדים. גולדן סטייט היא הפנים של מהפכת השלשות ב-NBA, בשנה שעברה היא הובילה את הליגה בקלות גם בכמות זריקות מחוץ לקשת (31.6) וגם באחוזים (41.6). לא עוד, המהפכה השיגה אותה. גולדן סטייט זורקת השנה כמות זהה של שלשות, אבל זה מספיק רק למקום הרביעי בכמות השלשות למשחק. האחוזים העונה, לפחות בינתיים, פחות טובים באופן משמעותי (38.4) ונמוכים מהאחוזים של סן אנטוניו (39.9) וקליבלנד (39.2 אחוז על 35.2 זריקות). את שיאי השלשות קובעות העונה יוסטון וקליבלנד.
זה לא מפריע להתקפה של גולדן סטייט להיות הטובה בליגה בפער גדול, כאשר היעילות ההתקפית העונה (114.6 נקודות ל-100 פוזשנים במדד של אתר ה-NBA) כבר גבוהה משמעותית גם מזו של העונה שעברה (112.5). אז אם לא השלשות, מהו הנתון הבודד שמעיד על איכות ההתקפה הנפלאה של סגנית האלופה? התשובה ברורה: האסיסטים. גולדן סטייט מובילה את הליגה בכמות אסיסטים למשחק (31.1), בדרך לאיים על שיא האסיסטים לעונה בכל הזמנים (31.4, של הלייקרס ב-84/5). בשבועיים האחרונים השחקנים של סטיב קר היו עסוקים בעיקר בקביעת שיאי אסיסטים ל-25 שנים האחרונות: 47 אסיסטים בהצגה מול הלייקרס ורצף של עשרה משחקים עם לפחות 30 אסיסטים למשחק. כמעט שלושה מכל ארבעה סלים של גולדן סטייט מושג לאחר מסירה, נתון יוצא דופן נוסף גם ביחס לשנים קודמות של הקבוצה הזו.
קבוצה גדולה בקנה מידה היסטורי בתחום האסיסטים זקוקה, כמובן, להרבה מוסרים איכותיים, אך זה לא מספיק. כדי להסביר את משחק המסירות של גולדן סטייט צריך לדבר על מושגים כמו מהירות, שטף, תיאום, תנועה ללא כדור. אלה מושגים שכל המאמנים בליגה שואפים אליהם, כולם רוצים שהקבוצות שלהם ישחקו כך, אך רק גולדן סטייט מיישמת את כולם באופן השלם ביותר.
עוד בנושא:
הלילה: ניצחון 12 ברציפות לגולדן סטייט, עוד טריפל דאבל לווסטברוק
אוהד הלייקרס קרא לדווייט הווארד "כלבה", הסנטר ניסה להרביץ לו
הכי רחוק מעידן קובי: האנשים שמחליפים את הזהות של הלייקרס
בשלב הזה של העונה, ניתן להתבונן בגולדן סטייט משתי נקודות מבט עיקריות. הראשונה היא לחפש את הדקויות שעשויות לבוא לידי ביטוי ברגעים המכריעים של העונה: כיצד ההגנה מסתדרת בהרכבים שונים, אילו שחקנים מתחילים להשתלב בצורה טובה ברוטציה (איאן קלארק, ג'בייל מקגי), תפקוד במאני טיים של משחקים צמודים, נקודות תורפה אפשריות (הקליעה מבחוץ של אנדרה איגודאלה ודריימונד גרין העונה). האפשרות השנייה היא פשוט ליהנות מקבוצה חד פעמית לחלוטין שמשחקת בסגנון מרהיב, להתעמק באופן בו גולדן סטייט יוצרת את הקסמים שלה. רצף הניצחונות בשבועות האחרונים מפתה יותר ויותר להתמסר לאופציה השנייה.
אז הפעם התמסרתי, והבלוג השבוע יתמקד בהצגה מול הלייקרס שנגמרה עם 149 נקודות ו-47 אסיסטים. זה משחק שמדגים מה קורה כשהכל מתקתק, כשהמערכת עובדת בצורה הטובה ביותר. המטרה שלי הייתה להיכנס לקרביים של משחק ההתקפה של הווריירס, להבין מה מייחד אותו. או, במילים אחרות ריקוד המכונה: קווים לדמותו.
מהלך אחד מהדקות הראשונות של המשחק מקפל בתוכו עולם שלם. הוא התחיל עם החטאה של הלייקרס מקרוב, השחקנים של לוק וולטון לא חיפשו ריבאונד התקפה אלא ירדו מהר ובצורה טובה להגנה. דריימונד גרין לקח את הריבאונד והחל להוביל התקפה, כשכל ארבעת השחקנים האחרים של גולדן סטייט התמקמו בצד ימין של הפרקט. המהלך החל עם חסימה של סטף קרי לקליי תומפסון בפינה, תומפסון חתך פנימה, הלייקרס ביצעו חילוף על החסימה כך שניק יאנג נשאר על קרי, אבל הוא מצא את עצמו מעט מאוחריי קרי, בינו לבין קו החוץ. סטף מיד ניצל את היתרון הקטן שלו, ביצע תנועת השתחררות ונע לאורך קו השלוש על חסימה מדורגת, קודם של קווין דוראנט ולאחר מכן של זאזה פאצ'וליה. השומר של דוראנט נשאר צמוד אליו (כי הוא דוראנט), השומר של פאצ'וליה, טימופיי מוזגוב, היה רחוק מהמהלך כי הוא נע לכיוון הצבע כדי לעזור מול התנועה ללא כדור של קליי. קרי קיבל מגרין את הכדור לשלשה פנויה בזמן שיאנג נתקע בשתי החסימות בזמן שאף אחד לא פנוי לעזור.
כל האלמנטים שהופכים את התקפת גולדן סטייט למה שהיא באו לידי ביטוי במהלך הזה. קודם כל, לא היה ספק שמדובר בתרגיל מתוכנן של סטיב קר. זה לא מקרה שכל השחקנים נעו לאותו צד והתמקמו כפי שהתמקמו, מדובר במהלך מבריק של מאמן שכל משחק שולף כמה מהלכים מורכבים מאוד מהסוג הזה.
הדבר שבלט במיוחד במהלך הזה היה המהירות שלו. כל ההתרחשויות שתוארו בפסקה המאוד ארוכה, מהרגע בו דריימונד לקח את הריבאונד עד הרגע בו סטף עלה לשלשה, קרו בשש שניות. כאשר מייק דאנטוני הגה את התקפת שבע שניות או פחות הוא בנה על שחקן דומיננטי כמו סטיב נאש או ג'יימס הארדן שינצל חורים שנוצרים בהגנה שלא הספיקה להתארגן. אני לא חושב שהוא דמיין שניתן לדחוס כל כך הרבה מהלכים בזמן הזה. גולדן סטייט קטלנית במיוחד לאחר החטאות, בעיקר לאחר כאלה בהן דריימונד גרין לוקח את ריבאונד ההגנה, במצבים כאלה השחקנים טסים ומבצעים תרגילים מורכבים לפני שההגנה מצליחה להבין מי נגד מי.
מה שמאפשר את המהירות זה שטף המשחק של הווריירס, שנובע מתיאום נהדר והבנה עמוקה של חשיבות הקצב למשחק. כאשר קרי החל לנוע על קשת השלוש, שתי החסימות חיכו לו בדיוק ברגע הנכון. דוראנט ופאצ'וליה בנו קיר כפול, רגע אחרי שקרי עבר הם התמקמו כך שניק יאנג נתקע בהם. זה היה מהרגעים בהם נדמה היה שהשחקנים של קר חולקים מוח משותף. השטף מתאפשר גם בזכות מחויבות אמיתית לכל הפרטים הקטנים של המהלך. התנועה של קליי לטבעת לא שימשה כהטעיה בלבד, אם הלייקרס היו מפספסים בחילוף הוא היה מקבל כדור לליי-אפ, זה קורה כמה פעמים במשחק אצל גולדן סטייט, ולכן התנועה שלו גם גררה עזרה. אם השומר של דוראנט היה מנסה לסגור את קרי, דוראנט עצמו היה מבצע תנועה לכיוון הטבעת.
העקרון המנחה את התקפת הווריירס הוא ליצור יתרון קטן, פחות חשוב איפה, ואז להתחיל לנצל אותו במספר אופנים. שטף המשחק של גולדן סטייט גורם להגנה כל הזמן להיות בפיגור, אוסף המוסרים, הקלעים ומומחי התנועה ללא כדור של הווריירס דואגים לנצל את היתרון הראשוני בזמן ובמקום שמתאים להם, בהתאם לתגובות של ההגנה. פספוס רגעי בחילוף רחוק מהכדור בצד שמאל יכול להסתיים בחדירה פנויה מימין שמונה שניות לאחר מכן.
אבל גולדן סטייט לא מחכה שההגנה תטעה כדי שייווצר היתרון הראשוני, היא יוצרת אותו בעצמה. מה שמוביל אותנו לחלק הכי פחות מוערך בהתקפה של גולדן סטייט: יכולת החסימה ללא כדור. התבוננות עקבית בהתקפות של הווריירס מגלה שברוב המקרים השבר הראשוני בהגנה מגיע בזכות חסימה מתוזמנת היטב. כמעט כל זריקה פנויה של השחקנים של קר ניתן לקשור לחסימה איכותית בשלב כלשהו בהתקפה.
אמנות החסימה, עם ובלי הכדור דורשת תשומת לב גבוהה לשחקן ההתקפה שמקבל את החסימה, לשחקן ההגנה שמקבל את החסימה ולשטף המשחק. חסימה מושלמת היא כזו שמזהה את הרגע המדויק בו הפרעה לשטף של שחקן ההגנה תיצור את היתרון הגדול ביותר עבור שחקן ההתקפה. הפרעה קטנה ברגע הנכון יכולה לפרק פוזשן הגנתי. השחקנים של גולדן סטייט מבינים את זה טוב יותר מכל קבוצה אחרת, הם מחויבים, כקבוצה, לזיהוי וניצול של רגעים כאלה.
ניסיון לזהות מי החוסמים הטובים ביותר של הווריירס מוביל למסקנה מפתיעה. לפני שבועיים כתבתי על האיכות יוצאת הדופן של זאזה פאצ'וליה כחוסם, בעיקר ככזה שיודע להתאים את חסימה הנכונה לכל שחקן. אבל הוא לא בכיר החוסמים של גולדן סטייט, כי התואר הזה שייך לאיש אחד: סטף קרי. בעבר דובר על היעילות של מהלכים בהם קרי משמש כחוסם בגלל שההגנה חייבת להישאר צמודה אליו ומתקשה הרבה יותר להגיב מולו. אבל זו לא הסיבה היחידה לכך שהמהלכים האלה יעילים כל כך, הסיבה החשובה יותר היא שלקרי יש את החוש הזה של חוסמים גדולים.
קרי מנצל את האופן בו שחקנים נצמדים אליו כדי לגרור את השומר שלו ולהדביק אותו לשחקן אותו הוא חוסם, כך הוא מנטרל שני שחקני הגנה ויוצר מסדרונות גדולים במיוחד. הוא יודע שלא ישרקו לו עבירות תוקף ששורקים לשחקנים גדולים יותר כדי להשתמש בכל מיני חלקי גוף, כולל הישבן, כדי להפריע לשחקנים לנוע. הוא יכול לעצור ולתקוע שומר של מישהו אחר בדיוק ברגע שמאפשר לשחקן שלידו נתיב חדירה. לראות את קרי משחק זו חוויה מכל כך הרבה סיבות, מי שרוצה להעשיר את החוויה מוזמן להקדיש משחקים להתבוננות גם בעבודה של קרי ללא הכדור, ובעיקר בדרכים השונות בהן הוא יוצר יתרונות לחבריו לקבוצה, יתרונות כמעט סמויים מן העין שהופכים לזריקה פנויה (לפעמים שלו) בהמשך ההתקפה.
אז נכון, מול אטלנטה זה נראה קצת פחות טוב, אבל הווריירס נתנו לנו יותר מדי סיבות להאמין שזה היה היוצא מהכלל שלא מעיד על הכלל.
