"שומי, על שלוש-אפס לא חלמת", אמרה-שאלה לילך שלנו את יצחק שום מיד אחרי הניצחון על היונייטד. "תשמעי, אני בכלל לא חולם בזמן האחרון, אני במציאות", ענה לה שום. כמתוך חלום הוא ענה. תיכנסו פעם לבן אדם לתוך חלום, תשאלו אותו "אתה חולם", מה יגיד? יגיד אני במציאות. גם שום אמר.
ועוד איזה חלום. רק לפני כמה חודשים ענה שום בעיקר לתואר "המועמד הרביעי לאימון נבחרת ישראל, מבין ארבעה מועמדים". קשטן, גרנט, שפיגל, כולם דורגו לפניו. גברי לוי זרק את השם שלו לאוויר כסוג של איום. זמן קצר אחר כך, כששחר הודיע על מינויו של שום למאמן מכבי חיפה, הורמו חצי מיליון גבות בישראל, "שום? זה ההוא שמתחבא מאחורי הכרס של שרף? שום? נו טוב, מילא, אפשרות אחרת כבר אין, אז שיהיה שום".
הדבר הנפלא בחלום הספורטיבי ששום חי בתוכו בימים אלה הוא שהבמאי של החלום זה הוא עצמו. "אנחנו באים לנצח", הוא אומר, והוא בא והוא מנצח. הוא לא הופך עולמות, הוא רק מזיז בקטנות. יניב קטן, למשל. בכמה שבועות שום הכניס לקטן כזה ביטחון, שגם אחרי שהוא יוצא מההרכב, הוא חוזר אליו עם החזה הכי מתוח. אז הדריבל פתאום יוצא, במקום שיברח הכדור, והבעיטה מתלבשת, במקום כמעט-מתלבשת. זה הכל. יניב קטן זה הרי אותו יניב קטן, אותה מציאות. והנה היא חלום.
ככה גם בטקטיקה: פה מזיז את רוסו לאמצע, שם מרכיב את זדנברג שיסגור באגף, שום דבר היסטרי. בקטנות, בשכל, בשקט. ועם זאת, באסטרטגיה אמיצה מהרגע הראשון: אנחנו קבוצה מצויינת, אנחנו קבוצה מגובשת, אנחנו לא האנדרדוג. שהיריב יפחד, לא אנחנו.
עוד לפני שקיבל את חיפה לידיים, שום ידע מצוין מה הוא שווה. ראיינתי אותו בקיץ, כשעוד לא היתה לו קבוצה, למוסף "שבעה ימים", ומצאתי שום שזוכר מצוין מי הוא שחקן הכדורגל הישראלי היחיד ששיחק במונדיאל (70') ובשתי אולימפיאדות (68' ו76-'), מי החזיק לבד 15 שנה קבוצת כדורגל מכפר-סבא על הכפתיים ואפילו לקח איתה אליפות, מי הוביל כמאמן קבוצת כדורגל כמו בית"ר תל אביב במשך חמש עונות רצופות לחלק העליון של הליגה, מי היה עשר שנים עוזר למאמן הנבחרת הלאומית, מי היה שמונה שנים מאמן הנבחרת האולימפית, מי זכה מריצ'רד נילסן למחמאות גדולות שהן הרבה יותר מנימוס. אז נכון שקבוצה גדולה לא יצא לו לאמן. הנה יצא.
שום הוא ישראלי מהגר. הוא עלה בגיל עשר, מרוסיה, ועוד המבטא בפיו. הוא גדל בבית קטנטן בכפר סבא, שהיו מוציאים ממנו את המיטות ביום, כדי שיהיה יותר מקום, ומחזירים בלילה. היום הוא גר בווילה נעימה באותו רחוב. המשפט החביב עליו הוא "הכל בעשר אצבעות האלה". לתאקל הוא למד שהיה מוסר חלש את הכדור לקיר ונכנס לתאקל עם הקיר עצמו. כשהיה שחקן, בכפר-סבא ובנבחרת יחד, קרע את התחת בעוד שלוש עבודות.. זה הטיפוס.
יש לשום שאפתנות של מהגרים וסבלנות של מהגרים. צעד אחרי צעד, בעמל רב, הוא יגיע למטרות שלו. הצברים תמיד ינצצו חזק ממנו, שפיגלר ושפיגל כשחקנים, שרף או גרנט כמאמנים, ישמיעו קולות, אבל גם הוא יגיע לפסגה. הוא יהיה קפטן הנבחרת. הוא יהיה מאמן מכבי חיפה בשעתה הגדולה. והוא, כן, הוא יהיה גם מאמן נבחרת ישראל. אותה "נבחרת ישראל" ששום בילה בה בשנות השישים (שחקן בנוער ובבוגרת), שנות השבעים ותחילת שנות השמונים (שחקן הבוגרת), שנות התשעים ותחילת האלפיים (מאמן האולימפית ועוזר בבוגרת). שלא יהיה ספק: החלום האמיתי של שום זו הנבחרת. זה הבית שלו.
אבל בינתיים, שום עושה דברים נפלאים במכבי חיפה, ונראה כרגע כמו מי שיכול להוליך אותה במשך שנים ארוכות. ובינתיים, שום כבר סיפק הוכחה ניצחת לכך שהמועדון המצומצם של מאמני הצמרת בישראל, שאיבד במהירות מסחררת את מרבית חבריו (שרף, שפיגל, גוטמן, אלי כהן, אם תרצו גם נילסן) זכה בחבר חדש ורב חשיבות. ההצלחה המסחררת של מכבי חיפה תרמה דברים גדולים לכדורגל הישראלי כולו, אבל במישור האישי היא הביאה לו מציאה אחת אמיתית: יצחק שום. כמה פעמים כבר יצא לנו לגלות, כמעט בבת אחת, מאמן גדול?
30 באוקטובר: שום
30.10.2002 / 17:20