על קו הזינוק: נמושות המזרח (2)

מבין קבוצות המזרח שנאלצו לבנות את עצמן מחדש, שיקגו נראית הכי קרובה. יש לשיקגו מאגר של כשרונות צעירים - ג'יי וויליאמס, אדי קארי וטייסון צ'נדלר, ותיקים - ג'יילן רוז ודוניאל מרשל, וביל קרטרייט המאמן יהיה אחראי להדביק את כל החלקים של הקבוצה השנה, במטרה להיות תחרותיים בשנה הבאה.

לקרטרייט יש כמה יתרונות: למרות המאזנים הגרועים של שיקגו, שחקני החמישיה שלו לא התרגלו להפסדים, מי בתיכונים, מי בקולג' ומי שהגיע לשיקגו מקבוצות מנצחות. גם העובדה שג'יילן רוז יוכל לשחק כפוינט גארד הופכת את ג'ייסון קרופורד הממורמר, ביחד עם מרקוס פייזר (השחקן היחיד, חוץ מרוז, שצבר ממוצע דו ספרתי בנקודות בעונה שעברה), שמעמדו התערער בגלל הבאתם של מרשל והרוקי לוני בקסטר, לחבילת טרייד מפתה שתוכל להביא לשיקגו עוד שחקן שיעזור לה.

גם אדי רובינסון, לאחר עונה מאכזבת, צריך להשתפר ולשחק בהתאם לחוזה שלושים מיליון הדולרים שהוא חתם אשתקד. אבל הכל יהיה תלוי ברוז: מאז שעבר לשיקגו הוא צבר ממוצע של יותר מ-23 למשחק, אבל גם איבד יותר משלושה כדורים בממוצע. זוהי השנה שבה רוז צריך להפוך מעוד סקורר למנהיג שלוקח תחת חסותו את צ'נלדר, קארי ווויליאמס המבטיחים. זהו המבחן הגדול של שיקגו וקרטרייט העונה.

מי היה מאמין, רק לפני שנתיים, ששורה כזו תיכתב? הנטל העיקרי על כתפיו של וינס קרטר העונה יהיה להוכיח שטורונטו היא קבוצה טובה יותר איתו מאשר בלעדיו! אבל הריצה של טורונטו בשלהי העונה שעברה עם קרטר המושבת מפציעה עושה מהבדיחה לשעבר סוגיה רלוונטית.

יותר מכך, קרטר יצטרך להוכיח שהוא לא עוד אחד מהשחקנים שכרעו תחת נטל "ג'ורדן הבא". בינתיים נראה שקרטר הוא הרבה יותר דומיניק ווילקינס מאשר ג'ורדן וזה אמור להיות מספיק עבור טורונטו, אלא אם כן קרטר יוכיח השנה, לראשונה בקריירה שלו, תכונות שעשו מג'ורדן כל כך גדול — חוסר פחד ממגן פיזי, צלילה לכדורים אבודים, העדפת החדירה לסל וסחיטת פאולים על פני קליעה בסיבוב מהפינה, ויכולת ורצון לשמור על הכוכב של הקבוצה היריבה.

אבל אפילו עם קרטר בהרכב, נראה שטורונטו תיאלץ לראות את הפלייאוף מגדות אגם אונטריו. שורה של החלטות הנהלה מוזרות וחוסר מזל החלישו את הקבוצה, בעיקר בקטגוריית שחקני הפנים. ההימור על אולג'ואן נכשל וקיאון קלארק ברח לסקרמנטו, כך שעמדת הסנטר תאויש על ידי ג'רום וויליאמס ואנתוניו דיוויס, להם זהו תפקיד זר (מי היה מאמין לפני שנה, אפילו חודש, שעיתונאים בטורונטו יחזיקו אצבעות להחלמה של נייט האפמן), בחירת הדראפט הראשונה, קארים ראש, הועברה ללייקרס תמורת לינדסי האנטר, והרכש המשמעותי ביותר הקיץ, למונד מורי מקליבלנד, כבר הספיק להיפצע.

קברניטי אטלנטה כל כך מרוצים מהמהלכים שלהם במהלך הקיץ עד שהם החליטו להוציא לפועל תוכנית שיווקית קצת מוזרה: אם הקבוצה לא תעלה לפלייאוף יקבל כל אחד ממחזיקי הכרטיסים לעונה פיצוי של 125 דולר, ואם אטלנטה תגיע לפלייאוף ייכנס כל אחד מהם למשחק הראשון בחינם. טוב, כעת צריך לברר כמה מנויים לעונה מכרה אטלנטה בעונות האחרונות כדי למדוד את רמת הסיכון.

מעבר לציניות ועל הנייר, יש ל'קברניטי' אטלנטה ממה להיות מרוצים: דרווין האם וגלן רובינסון הובאו תמורת ויתור זול (קוקוץ'), תיאו ראטליף החלים, ודאן דיקאו, הרוקי מגונזגה, עושה רעשים של הבטחה אמיתית. אבל כדורסל לא משחקים על הנייר וכאן מתחילות הבעיות של לון קרוגר, האיש שעמד מאחורי המבצע השיווקי (למעשה הוא היה כל כך בטוח ביכולת של קבוצתו שהוא הציע את הרעיון עוד לפני הטרייד של רובינסון).

הפציעה של דאמר ג'ונסון הפכה את הקו האחורי לדק יותר ממה שהיה כבר קודם, דן דיקאו הוא עדיין רוקי (שישאף להשיג יותר מחמש נקודות וחמישה אסיסטים במשחק, מספרים שהשיג בוגר אחר של גונזגה, ג'ון סטוקטון) ואם הוא לא יממש את הציפיות ממנו, ג'ייסון טרי חוזר להיות פוינט גארד שמאוהב בזריקה לסל, אף אחד עוד לא יודע כמה ראטליף בריא ועד כמה הוא יכול לשחזר את היכולת שלו מלפני הפציעות, וגם הקריירה של אלן הנדרסון רוויה בפציעות.

כיוון שאטלנטה יכולה לדעת בבטחון את התפוקה שתקבל משריף עבדול רחים (עשרים נקודות, עשרה ריבאונדים למשחק), הרי שסימן השאלה הגדול ביותר מרחף מעל ראשו של גלן רובינסון. אטלנטה אמנם לא שילמה מחיר יקר עבור אולסטאר שצבר יותר מעשרים נקודות למשחק בשבע משמונה העונות האחרונות שלו בליגה, אבל בשנה האחרונה הוא כבר ירד ברמתו וכל הלכלוך שנזרע בינו לבין ריי אלן לא מעיד טובות לקבוצה שתצטרך לחלק את הכדור בין טרי, עבדול רחים ורובינסון. גרוע מכך: אטלנטה הייתה מדורגת בירכתי הליגה בסטטיסטיקות של אסיסטים והגנה קבוצתית. גלן רובינסון לא אוהב להיפטר מהכדור והגנה אף פעם לא היתה מודגשת בגליון של קורות חייו.

למילווקי יש רכז שאוהב לקלוע מבחוץ, שוטינג גארד עם ברך דפוקה שאוהב לקלוע מבחוץ, סמול פורוורד שמעדיף לקלוע מבחוץ, יוגוסלבי בגובה 2.10 שיקום מהספסל ואוהב לקלוע מבחוץ, מייקל רד שאוהב לקלוע מבחוץ, ופאואר פורוורד בגובה של גארד שרוצה לשחק מבפנים. בשנה שעברה הויכוח המקצועי הזה הפך למגוחך: אנתוני מייסון לקח ריבאונד, עבר את חצי המגרש בכדרור והאט בכוונה קבוצה שאוהבת לרוץ.

לפני שנתיים מילווקי היתה במרחק נגיעה מהגמר. ב-15 למרץ בשנה שעברה היא עדיין הובילה את הבית שלה, ואז הכל התמוטט. קבוצה כזו, במיוחד אחרי שהעזיבה של גלן רובינסון גילתה את הפן המכוער של ריי אלן, לא צריכה מאמן, היא צריכה פסיכולוג. רק שג'ורג' קארל לא נראה כמו המועמד האידיאלי לתפקיד: הוא נושא על כתפיו את החוזה הגבוה ביותר למאמן בליגה, את ההתמוטטת של שנה שעברה, את הבזיון של נבחרת ארצות הברית באליפות העולם, ואת העובדה שכל עוזריו בחרו לנטוש אותו בקיץ.

למרות בחירות דראפט טובות - מרקוס הייסליפ והסוס השחור, דן גאדזוריק - אין שום דבר בקבוצה הזו שמבטיח הישגים טובים יותר מהעונה שעברה.