נושאים חמים

דלה ימפולסקי בראיון: "הייתי מיואש מכדורגל. זה הגעיל אותי"

מרביץ לילדים כדי לשרוד. מתפלח לאוטובוס של מכבי נתניה. חוטף מעיתונאים שמאיימים לפגוע בו אם לא ידליף. המום מהריבים בין עטר לקטן ולא מדבר עם איש בירוק. דלה ימפולסקי הגיע עד ליגה א' כדי ליהנות מכדורגל. כעת, הוא מספר על חייו בבלוג של אופיר סער בצורה יוצאת דופן

בווידאו: ימפולסקי כובש במדי רעננה

הניסיון לתאם מועד מדויק לראיון עם דלה ימפולסקי לא היה קל. הטלפון מנותק, הווטסאפ סגור ואין לו זכר ברשתות. "אין קשר ביני לטלפון, שם אותו בצד", הוא מחזיר שיחה אחרי כמה ימים. "אנשים מתעצבנים כי אני לא מיישר קו עם הדור, אבל אני נלחם בזה. ראית את הסדרה 'מראה שחורה'? זה עוד יהיה אמיתי. אם נמשיך ככה, אנשים לא ידברו אחד עם השני ויחיו מלייקים. אנשים חיים בפייסבוק וחושבים שיש להם חברים. זו כבר לא אנושיות, זה פלסטיק. אני מסיים אימון, חוזר הביתה, שם את הטלפון בצד וזהו. הזמן שלי הוא לבת זוג ולילד. הם חשובים הרבה יותר מהשטויות האלה".

ימפולסקי היה עד לא מזמן שחקן מוכר בליגת העל, אבל מרגע שאיבד גובה הוא בחר להסתכל על החיים אחרת. מעדיף, למשל, לשחק בסקציה נס ציונה הקטנה בליגה א' ולא לסבול בליגה הלאומית. "אני בן 28, עברתי שנים קשות, אבל מאמין שאני שווה חזרה לליגת העל. ניבאלדו חזר אז אני לא אוכל? ברור לי שאני שווה יותר מאיפה שאני נמצא. הכל בראש ובאנרגיות, וזה מה שחוזר לי השנה - הנאה מהמשחק. אצלי זה קיצוני. או שאני בשיא ההנאה או בלי חשק לכלום. כדי שזה יקרה אני צריך להיות אך ורק במקומות שטוב לי".


דלה ימפולסקי (מגד גוזני)
קריירה שהתחילה מהתפלחות לאוטובוס. ימפולסקי (צילום: מגד גוזני)

ימפולסקי מעולם לא סיפר באמת את מה שעבר בחיים ובכדורגל. את הראיון הוא רוצה לקיים ב"גבעת בטיח". היום מדובר בגן וולפסון, אבל מי שגדל בכפר שלם מבין בדיוק למה הוא מתכוון ומה באמת המשמעות. רק שם הוא משתף בסיפור חייו בצורה שמעולם לא עשה, וכך גם מסביר כיצד הגיע לליגה א'. "רוסי, ניגרי – הכול חשבו עליי. למעשה, אמא שלי הגיעה לישראל לטיול לראות את ירושלים והכירה את אבא שלי, ישראלי-רוסי, כשהייתי בן 5. הייתי אז בניגריה. האבא הביולוגי שלי נפטר כשהייתי תינוק. האבא החורג שלי אהב נשים שחורות. הוא מתופף, נגן ונגר. הם נפגשו בירושלים והתאהבו. ואז היא חזרה ואמרה שעוברים לישראל. לא רציתי, אמרתי שאני נשאר אצל סבתא, אבל זאת לא הייתה החלטה שלי. עברנו לתל אביב, לקרית שלום. הייתה לי שנה ראשונה קשה בארץ, לא יכולתי לאכול כלום כמעט. הדברים היחידים שנגעתי בהם זה אורז וביצים. כילד חיפשתי את עצמי. עברית לא ידעתי והלכתי ישר לאולפן. האבא יהודי, אבל זה לא נתן לי שום דבר עד שלא התגיירתי בגיל 22. רבתי הרבה מכות בשנה הזאת כדי שלא יתקרבו אליי. הבנתי שזאת הדרך בשכונות האלה".

- גזענות הייתה?

"תמיד הסתדרתי עם כולם. מאיפה שבאתי לימדו אותי לכבד את האחר, ואלה שלא כיבדו אותי לא יכולים היו לעשות כלום. ידעו מראש שמי שמתחיל איתי משלם. שאי אפשר להציק לי או להעיר. גדלתי בסיטואציית הישרדות, שצריך לריב ולסמן את הטריטוריה שלך, אחרת יאכלו אותך. אם מישהו היה אומר לי 'בן זונה' הוא היה מקבל מכות. הייתי חייב לשמור על עצמי".

- ואיך הגעת לכדורגל?

"לאמא שלי היה נהג שלקח אותה לעבודה. הוא בא למגרש פעם אחת וראה אותי משחק עד השעות המאוחרות עם ילדים גדולים. אני בן 10 והם בני 16-17. ועשו לי כבוד הגדולים. בהתחלה קיבלתי קצת מכות, עד שהבינו שאני לא מוותר. הוא ראה אותי ולא הבין איך אני משחק עם בני 16-17 והתלהב. הוא עזר לשים אותי בגדנ"ע. היה מוזר לעבור מהאספלט לדשא וגם לא הייתי כזה רציני. אחר כך עברנו לכפר שלם כשהייתי בן 11 וגם שם הישרדות מחודשת. לאיפה שהייתי מגיע, על ההתחלה הייתי מרביץ לאיזה שניים-שלושה כדי שלא יתקרבו אליי. אחרת יאכלו אותי. התחלתי לשחק בבני יהודה, אבל גם שם לא הייתי רציני והפסקתי. היינו חבר'ה משכונה בעייתית, הייתי ילד בעייתי ולא הייתי רציני. פשוט הפסקתי לשחק במסגרת".

- אז איך חזרת לכדורגל?

"בגיל 13 ההורים שלי התגרשו והיה צריך לעזור בבית. יש לי אח קטן, אמא שלי עובדת נון-סטופ ואני שומר על אחי. לוקח אותו לגן או לבית ספר, מחזיר אותו, מטפל בו, הכול עליי. לא יכולתי בכלל לחזור לכדורגל בזמן הזה. אבל השתגעתי. באתי לאמא בוכה ואמרתי לה שאני רוצה לעשות קריירה ולעזור, שבעוד עשר שנים נהיה במקום אחר. היא אמרה שנלך לעובדת סוציאלית. זלזלתי בה. קיבלתי סטירה ובסוף הלכנו. העובדת הסוציאלית באמת עשתה הכול כדי לעזור וחזרה עם האפשרויות של הבית האדום של הפועל תל אביב, מכבי תל אביב, מכבי חיפה ומכבי נתניה. בסופו של דבר הוחלט שאלך לפנימייה, הדסה נעורים. היה להם פרויקט משותף עם מכבי נתניה".

- ושם הכול הסתדר?

"איפה. ביקשתי אישורים להתאמן אבל עד שמאשרים, אם בכלל, לוקח זמן. עברו שלושה-ארבעה חודשים ואני בכלל לא נכנס לפרויקט. ניסיתי להפעיל כל בן אדם שם, אבל זה לא עזר. יום אחד יצא מהפנימייה אוטובוס לאימון בנתניה של שנתון 86'. אני בכלל 88'. אני מתפלח לאוטובוס ומסתכל על כולם, ואני לא בכיוון שלהם מבחינת גודל. מגיע האוטובוס לנתניה. כולם יורדים והולכים לדשא לשבת ואני איתם, הולך על זה עד הסוף. אם ההר לא יבוא אל מוחמד אז מוחמד בא אל ההר. ואז האחראי מתחיל להקריא את כל השמות. שמעון, דני, חיים. כולם אומרים כן וזזים הצידה. בסוף נשארתי לבד והוא שואל 'מי אתה?'. אני דלה, עניתי. הוא אומר לי: 'מה אתה עושה פה?'. עניתי: 'שמע, יש פה שניים בהנהלה, שחר ויהודה, הם אמרו לי לבוא'. הוא השתגע וצעק: 'מה זה? הם עושים לי פה שכונה, מביאים את מי שהם רוצים, אני אראה להם מה זה'. התחלתי להילחץ. שלא יעיפו אותי גם מהפנימייה. אמרתי לו: 'שמע, אני רק רוצה להתאמן ותגיד מה אתה חושב'. הוא התרכך ושם אותי בשורה עם כולם. ידעתי שיש לי אימון אחד וזהו. לקחתי כדור אחרי כדור ושמתי גולים. בסוף הוא בא ואמר לי: 'ילד, בוא רגע, תקשיב, מחר ב-12:00 אתה בפגישה עם המנהלים כאן'. רעדתי, הייתי בטוח שמעיפים אותי, אולי משטרה. הלכתי לפגישה והכול היה אחרת. נתנו לי בגדים, נעליים, כדור. כמו כולם. אמרו לי שאני מצטרף לקבוצה. הייתי אז בן 13 וחצי. שנתיים וחצי אחרי זה כבר הייתי בבוגרים של מכבי נתניה אצל ראובן עטר. אתה מבין לאן החיים יכולים לקחת אותך?".


דלה ימפולסקי (מגד גוזני)
"באתי לאמא שלי בוכה ואמרתי לה שאני רוצה לעשות קריירה ולעזור, שבעוד עשר שנים נהיה במקום אחר. היא אמרה שנלך לעובדת סוציאלית. זלזלתי בה. קיבלתי סטירה ובסוף הלכנו" (צילום: מגד גוזני)

- אתה יודע שכל השנים הייתה לך תדמית של בליין ולא רציני.

"אין לי בעיה עם השמועות. כל פעם שיש לי חופש למחרת, אני יכול ללכת למסיבה. לא תמיד הייתי מקצוען, היו תקופות שלא רציתי להיות. בנתניה בבוגרים כן הייתי מקצוען, אבל קל היה לתייג אותי. אני אודה שלפרקים זה היה נכון, אין עשן בלי אש. בנתניה עוד היה שקט, בחיפה זה בעיקר בלגן. שם אם יש לך סטיגמה ואתה לא מדליף לעיתונאים, אתה גמור".

- אמרו שנקשרת לזרים כמו מסודי ועבדול רזאק, שדרדרו אותך. שהתחברת לזרים ולא לישראלים.

"זו לא הידרדרות, זאת מנטליות אחרת. התחברתי אליהם כי הם באו מהמקום שנולדתי בו ולא הייתי בו 20 שנה. רציתי לדעת מה קורה במדינה שבאתי ממנה, יש לי שם סבתא ודודים, זיכרונות ילדות, זהות ושורשים שאבדו לי ורציתי להשלים את זה איתם. חזרתי לדבר אנגלית איתם. בהתחלה הייתי מנסה לדבר עם עבדול רזאק אנגלית ונשברה לי הלסת. חזרתי לשורשים. אמא שלי לא מתה על זה, ראתה את הבגדים והכול ואמרה להיזהר. אני לא מאשים אף אחד. הייתי ילד וזאת הייתה הצורה שלי להתחבר לזהות שלי, לחסכים בילדות, לפאקים. ניסיתי להשלים דברים בחיים".

- אפרופו החיבור לזרים. יש סיפור שאפילו גוטמן דיבר איתך אנגלית.

"כן, בשבוע הראשון. אני אומר לו 'גוטמן, אני מדבר עברית", והוא עונה: 'נו, באט יור פוזישן...'. העירו לו, אבל לקח לו שבוע ללמוד. הוא המשיך להעיר באנגלית ואני עונה בעברית. באיזשהו שלב זרמתי עם זה עד שהוא התרגל".

- אמרת קודם שהתקשורת לא עשתה לך חיים קלים.

"בחיים לא התחברתי ולא הבנתי. זה משהו שהרג אותי, בעיקר במכבי חיפה. כתבים היו מתקשרים ומאיימים: 'אתה יודע איך זה עובד ואם לא תעשה ככה וככה, יש לזה מחיר'. היו משחקים שאני משחק 20 דקות, שחקנים של מיליונים לא פוגעים, כאלה שעלו במשקל, ובסוף כותבים: 'ביקורת על ימפולסקי'. הייתי בהלם. אמרו לי מההתחלה שחייבים יחסי ציבור, אבל אני לא מוכן ללכלך על חברים שלי. זה קו אדום. עליתי בגיל 15 לבוגרים ושיחקתי עם טל בנין ולמדתי ממנו המון. יש דרך לכבד את החברים שלך. הדור הזה נדפק. יש רשתות ותקשורת ולכולם חשוב מה יגידו עליהם. כשבאתי לחיפה ראיתי שהכול פתוח. קיבלתי סטירה. אני בא ומשחק 10 דקות, וכל הכתבות עליי. הוא לא מתאים, הוא פוגע בקבוצה. כל הקבוצה חלשה והכול עליי. לא הבנתי מי מדבר וכמה. הבנתי לאט לאט מה הולך והתנתקתי מכולם. פחדתי לדבר עם שחקנים למעט ניר דוידוביץ'. זה מפחיד, אתה לא יודע מי חבר שלך ועל מי אתה יכול לסמוך אפילו בשיחה של אחד על אחד".


שחקן מכבי חיפה דלה ימפולסקי חוגג שער (קובי אליהו)
"היה שם גרעין של אוהדים והשפעה שלילית מסביב ומבפנים שקשה מאוד לחיות ככה. לא רציתי להיות שם. עליתי במשקל, לא הייתי מקצוען באותם חודשים, הייתי מיואש מכדורגל. זה הגעיל אותי" (צילום: קובי אליהו)

- הגעת מנתניה לחיפה כהבטחה, אבל אחרי קצת יותר משנה כבר שוחררת.

"השנה הראשונה הייתה טובה. סיימתי עם 8 גולים ו-4 בישולים. תבדוק. בשנה שנייה התחיל ראובן, אבל זה לא היה אותו ראובן. כל הלחץ עליו כשחקן עבר שחיכו לו כל כך הרבה שנים פגע בו. זה מועדון מדהים מבחינת תנאים, אבל היה שם גרעין של אוהדים והשפעה שלילית מסביב ומבפנים שקשה מאוד לחיות ככה. לא רציתי להיות שם. עליתי במשקל, לא הייתי מקצוען באותם חודשים, הייתי מיואש מכדורגל. זה הגעיל אותי. ראובן ניסה, אמר לי שאני לא אותו דבר כמו בנתניה ולא מוכן לשחק. רציתי להוכיח לו אחרת, אבל לא הייתה הזדמנות".

- מה באמת קרה עם ראובן וקטן בזמנו?

"כמו שאמרתי, זה לא היה אותו ראובן, הוא היה רגיש ובתחושה שכולם נגדו. לא התעסקתי במה קורה בין ראובן ליניב קטן. צדוק מלכה ויניב קטן רבו מול כולם מהאימונים הראשונים. מלכה אמר לו: 'מי אתה?', וקטן ענה: 'צדוק, תשתוק, אתה לא רוצה בכלל שאתחיל איתך'. גם זרק לו הערות. ראובן חשב שקטן נגדו ומהרגע הראשון רצה להעיף אותו. אמר לו שהוא כבר מעבר לשיא ולא רוצה אותו. אנשים שמעו את השיחה בחדר ההלבשה ואז קטן בא בעצבים ויענקל'ה התערב. ראובן חשב שכולם נגדו. הוא בא לאלון חרזי ואמר לו: 'המשרד שלך עובר לפינה, לא רוצה שתהיה ליד המגרש'. מילאו לו את הראש, הוא רצה להעיף את כל מי שהרגיש שמחפש אותו. זה לא נתן שקט ועשה הרבה בעיות סביב הקבוצה".

- משם עברת להפועל חיפה ורעננה בשנתיים רעות.

"התחלתי טוב בהפועל חיפה, אבל שברתי את ארובת העין, פציעה לא נעימה. לא היה להפועל חיפה כסף לקנות לי מסיכה לפנים כמו שהייתי צריך, אז לקחתי מצוצאליץ' והחזרתי למכבי חיפה בסוף השנה. שנה אחרי זה ברעננה נפצעתי בתחילת האימונים וסילבס חשב שהגעתי פצוע. אחרי זה הבנתי שזה הגיע מאשר אלון שרצה שצעירים ישחקו. זה הגעיל אותי. תגיד לי את האמת בפנים, אל תגידו שאני משקר. סיימתי את העונה בלי חשק לכדורגל. בשנה שעברה רציתי להתנתק והלכתי לבני לוד, ובינואר כבר עזבתי. חשבתי שגמרתי עם כדורגל. בקיץ אמרתי שאני מנסה מחדש. לא משנה באיזו ליגה, העיקר במקום שטוב לי בו. ברגע שאוהד בוזגלו ונס ציונה פנו ושוחחנו, ישר הלכתי".

- חשבת שתשיג הרבה יותר בקריירה.

"הייתי בטוח שאהיה בחו"ל. הייתה לי הצעה מגרמניה, אבל לא הלכתי. קשה היה לי לעזוב את המשפחה עם כל מה שעברנו. ברגע שלא הגשמתי את החלום, הלכתי אחורה בראש. ההורים שלי חלשים, אמא שלי גרושה עם ילד ואם אני עוזב אותה, זה היה קשה מאוד. מצחיק, היום אני זה שלבד בארץ, אמא שלי והאחים גרים בחו"ל. אגב, עדיין לא ביקרתי בניגריה, אבל זה עוד יקרה. עכשיו נתרכז בכדורגל, אני עדיין שווה".

דלה ימפולסקי (מגד גוזני)
"הייתי בטוח שאהיה בחו"ל. הייתה לי הצעה מגרמניה, אבל לא הלכתי. קשה. ברגע שלא הגשמתי את החלום, הלכתי אחורה בראש" (צילום: מגד גוזני)