מייק ווייז, בטור שכתב לכבוד פתיחת העונה בניו יורק טיימס, שם את האצבע הכי מדוייקת למהפך שחל ביחסי הכוחות בין החוף המערבי למזרחי: בחוף המערבי יש בעלי קבוצות (מרק קיובן, ג'רי באס, האחים מאלוף) עם אהבה אמיתית לבייבי שלהם. קבוצות החוף המזרחי נמצאות בבעלותם של חברות ענק, שהקו היחיד שמנחה הוא אותם הוא לא קו הסיום של הפלייאוף אלא קו הסיום של המאזן הכלכלי שלהן. בשנות התשעים, ביחד עם הבום הכלכלי של אמריקה, פרחו קבוצות מערי הענק באמריקה: ניו יורק, שיקגו, מיאמי. כעת הם מרגישות את נחת זרועו של המיתון.
שתי הרשימות הראשונות של החוף המזרחי יתייחסו לקבוצות שלא יגיעו לפלייאוף. שלוש הראשונות יסיימו את העונה מתישהו ב-2002 ויתחרו ביניהן על האפשרות לבחור את להברון ג'יימס בדראפט הבא. ארבע האחרות יכולות למצוא את עצמן, מרחק פציעה או שתיים, מתחרות באפריל על המקום האחרון בפלייאוף.
האמת היא שלנוטרי ריילי (אולי אחד המאפיינים הבולטים של הבום הכלכלי הזה) אין מראה משובב נפש יותר מזה: שתי הקבוצות שהוא מזוהה איתן בעשור האחרון, צוללות בקרקעית הליגה.
אפילו ג'יימס לא מחכה להם
לסקוט ליידן, אחרי שנות ההתאקלמות בניו יורק, אף אחד לא צריך לתת הנחות: כולם פה יודעים שככל שאתה מתעקש להיפטר מסחורה כך שוקע השווי שלה. לליידן דווקא היתה הצעה נפלאה בקיץ: ספריוול למילווקי (עיר הולדתו) תמורת גלן רובינסון וארווין ג'ונסון, שני שחקנים בתפקידים שהניקס ממש צריכים. את הסירוב של ליידן לטרייד אפשר להסביר רק בעובדה שהוא יכול היה לעזור לארני גרנפלד - קודמו בתפקיד וכיום מנכ"ל מילווקי.
מלבד זאת, ליידן חנק את הניקס במשכורות מנופחות לשחקנים שהצליחו בעבר רק בגלל המסגרת בה שיחקו (אנדרסון ואייזלי), נתן את ניהול המשחק בידיו של צ'רלי וורד שהתיאום הטוב ביותר שלו עם אלן יוסטון היה בהצהרות אנטישמיות משותפות, גרם לאוהדים לחשוב ברצינות על אופצית הנטס, ובדראפט האחרון החליף את קמבי (ואת העתיד עם הילאריו) במקדייס. אחרי הפציעות ניתן לומר שליידן החליף פצוע בנכה.
וחבל, דווקא המאמן דון צ'ייני היה אמור להביא שינוי מסויים: מקבוצה הגנתית ומשעממת, צ'ייני בנה על קבוצה שלפחות יהיה נעים לראות אותה. בלי מקדייס, צ'ייני יוכל לעבוד על הכישורים של פרנק וויליאמס כרכז ולחכות להפסיד כמה שיותר משחקים כדי לקבל מקום טוב יותר בדראפט. לא שזה יעזור לאף אחת מקבוצות המזרח: יש שם מספיק קבוצות גרועות שינצחו אחת את השניה, בעוד במערב, המלא בקבוצות חזקות, יש את דנבר, שנראית מספיק חלשה כדי לעמוד ראשונה בתור ללהברון ג'יימס.
לא משרת, באטלר
גם העונה של מיאמי נגדעה עוד לפני שהחלה בגלל פציעה. אבל זהו תירוץ עלוב: הפציעה של מורנינג תגרום לכך שמיאמי תנצח עשרים משחקים במקום שלושים וחמישה. ריילי נכשל באותם מקומות שבהם נכשל עם הניקס. האגו שלו כל כך מנופח, שהוא לא מסוגל להביא לקבוצותיו פוינט גארד או פוינט פורוורד שייקחו את נטל ניהול המשחק ממנו (תיזכרו רק במריבות שלו עם הארדאווי, המהירות שבה הוא השתחרר ממשבורן ומייסון והעובדה שהוא יפתח בחמישיה עם אנתוני קרטר על פני טרוויס בסט).
בפעם הראשונה שבה הקבוצה של ריילי היתה מספיק גרועה כדי לבחור שחקן בלוטרי דראפט, היא בחרה בבאטלר (משרת, באנגלית. ולשם הקוריוז, גם השחקן השני שנבחר על ידי מיאמי נושא את אותו שם משפחה) וזו צריכה להיות גולת הכותרת שלה: בריאן גראנט פצוע ונמוך מדי מכדי להחליף את מורנינג בסנטר, אדי ג'ונס הפך לעוד שחקן טוב בליגה, והשאר הם חוטבי עצים. ריילי צריך לתת את הקבוצה לקרון באטלר כבר עכשיו, ולמאמן עם עקרונות כל כך נוקשים, כמו לא לתת דקות מספר רבות לרוקי, זה לא דבר קל. לבאטלר יש את כל הכשרון והכלים להוכיח אותו והוא יהיה מונע מיצר הנקמנות על תשע הקבוצות שפסחו עליו בדראפט. לשחקן האחרון שהיה באותה סיטואציה קוראים פול פירס.
מתחילים מחדש
הכוונות של קליבלנד מאוד ברורות: היא שיחררה את מלך האסיסטים של הליגה, את הקלע העיקרי שלה, את הקלע השלישי שלה וכבר שילחה למסדר הפצועים את הבחירה הראשונה שלה בדראפט, דחואן וגנר. מה עוד שהמאמן ג'ון לוקאס הספיק להיענש על ידי הליגה בעוון קשר לא חוקי עם שחקן תיכונים מקומי (ג'יימס, אלא מה?).
כל העובדות הללו לא מרמזות על כך שקליבלנד יכולה להיות אחת הקבוצות הכי מהנות לצפות בהן. וגנר, ריקי דייויס ודריוס מיילס יקפצו לשמים, טיירון היל ימשיך לקחת ריבאונדים, ואיאגלאוסקס הוא אחד משבעת הסנטרים הטובים בליגה. אבל כל רגעי השיא ישתוו (ואולי יתגמדו) אל מול רגעי השפל: היל עדיין לא התאושש מהסילוק שלו מפילדלפיה, דייויס קיבל המון כסף אבל פתח עד עכשיו רק ב- 14 משחקים בקריירה שלו, מיילס לא צבר ממוצע של יותר מתשע נקודות בשתי העונות שלו קליפרס, וגנר הוא רוקי שמאוהב יותר בקליעה מאשר במסירה, ואיגאלאוסקאס שיחק בממוצע שלושים משחקים לעונה בשלוש העונות האחרונות.