כשאני מתעורר בבוקר ופוקח את העיניים אני חוזר להיות עיוור. עד לאותו רגע, בחלומות, לכולכם יש פנים, אתם יפים כל כך והעולם מלא בצבעים כמו באגדות. אין מה לומר, התת מודע שלי חוגג.
לא נולדתי עיוור. עד לשנת 1980 ראיתי וחייתי חיים מלאים שמעטים מכם יזכו לחיות. אבל אז, בגלל תקלה מבצעית בשירות הביטחון - התעוורתי. העיוורון לא הגיע ברגע אחד אלא לקח את הזמן לאט לאט ושיחק איתי ממש כמו צייד עם סבלנות של בדואי. מדהים שאחרי הפציעה עוד הספקתי לצאת לקורס קצינים. יום אחד נהגתי ברכב והרגשתי איך לאט לאט המסך יורד עלי והחושך הגדול מגיע, הפעם לתמיד. מיד עצרתי את הרכב בצד הדרך וחשתי איך העולם שלי מתרסק. באותם רגעים קשה היה להאמין שההרפתקה הגדולה של חיי החלה.
פאסט פורוורד אנחנו עוברים ל2016. אני אלוף העולם המכהן בגולף לאנשים עם עיוורון בפעם החמישית ברצף. לפי הסטטיסטיקה רק 5% מהשחקנים הרואים יכולים בכלל לנצח אותי. כעת אני מתכונן כעת לטורניר השישי שלי ביפן שיתקיים נובמבר. יחד איתי נמצא המנחה\עיניים שלי, שמשון -"קאדי" בשפה המקצועית. בדרך למטרה אין לנו לא יום ולא לילה. בכל יום אנחנו מבלים במגרש הגולף בקיסריה יותר מ-12 שעות של אימונים מפרכים, העיקר שנגיע מוכנים להגן על התואר ביפן. המתחרים שלי קשוחים מאוד אבל הם יקבלו ממני מלחמה ללא פשרות. עם כל הכבוד והאמפתיה, בסוף יש מקום רק לאלוף אחד ואותי לא יפרידו מהתואר בלי קרב ראוי.
על המגרש קורה לי משהו. אני דרוך ותחרותי מאוד. לא משנה מול מי אני משחק. זה קרה לי כבר בתחילת הדרך שלי בגולף, מין משהו כזה שאוחז בבטן והופך אותי לדרוך מאוד. אני חייב לנצח.
רק פעם אחת הלכתי נגד האינסטינקט הקדמוני הזה וויתרתי למתחרה. זה קרה בשנת 2004, לראשונה הייתי אלוף העולם, והוזמנתי לטורניר צדקה בפאלם ספרינג בארצות הברית. בבוקר התחרות הצמידו אלי כמתחרה את הנשיא לשעבר ג'רלד פורד ז"ל. הבחור כבר היה ישיש אבל נשאר תחרותי מאוד ובאמת שניסיתי ללכת לקראתו ולדייק פחות בדרך של הכדור לגומות. אבל כבוד הנשיא לקח את זה צעד קדימה וחשב שהעובדה שאני עיוור תמנע ממני "לראות" שהוא נוגע בכדור ומקרב אותו אל הדגל. הוא טעה. כשהערתי לו על כך פנה אלי מיד המאבטח שלו מהסיקרט סרוויס וביקש ממני כטובה אישית להימנע מביקורת כי "הנשיא מבוגר מדי". ויתרתי לו ונפרדנו כידידים.
מחר (רביעי) אני אמריא ליפן כדי להתמודד שוב על גביע העולם. אמנם המתחרים שלי עיוורים אבל אל תטעו בהם, הם קשוחים, הכי קשוחים שיש "לא רואים בעיניים". לא משנה מי עומד מולם. זה יכול להיות נשיא אמריקאי או אפילו טייגר וודס, הם ינסו להביס אותו ללא רחמים, ותאמינו או לא כבר היו סנסציות.
פעם שאל אותי שחקן מקצועי למה אני לא חוגג את הזכייה באליפות העולם כמו שצריך אלא מיד חוזר לאימונים בקיסריה תוך יומיים שלושה? עניתי לו שנחמד להיות אלוף העולם אבל ההפסד גורם לייסורים קשים שאני לא יכול להרשות לעצמי. לכן ידידיי, הפעם "תקדים פורד" לא יחזור ולא אתן לאף אחד לעמוד בדרכי. אעשה את הכל כדי שבסוף, על הפודיום, נשמע את שירת "התקווה" בהתרגשות. במעמד הזה, לכמה רגעים אני מרגיש כאילו חוזרת לי הראיה והחיבור למי שהייתי בעבר. ממש כמו שנאמר על בני ישראל במעמד הר סיני "וכל העם רואים את הקולות".