הסיפור המופלא של דודו גורש: סיכום הניצחון של נבחרת ישראל במקדוניה

לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

זה היה הניצחון הראשון של אלישע לוי מאז מאי 2015, אז הפועל באר שבע הביסה 0:4 את בית"ר ירושלים בווסרמיל. שנה וחצי זה הרבה זמן, כך יעיד אלישע. אם-כן, מה יעיד דודו גורש?

באותו מאי 2015 גורש נשאר בליגה עם הפועל עכו אחרי 1:2 דרמטי מול מכבי נתניה במחזור הלפני אחרון. אז אמנם הוכנע מהנקודה הלבנה - בכל זאת, יחוביץ' הוא לא ערן לוי - אבל האורחת ניצחה ושרדה. משחק הליגה הבא שלו היה במדי הפועל באר שבע. כמרחק צפון מדרום כך השוני בחשיבות התפקיד. בסיום אותה עונה עכו ירדה בלעדיו, והוא זכה באליפות - ראשונה שלו, ראשונה של הדרומים זה 40 שנה. במאי 2016, והוא בן 36, עמד לראשונה בשער הנבחרת. באוגוסט עמד בין קורות סלטיק פארק. בספטמבר שיחק נגד בופון, וניצח בסן סירו.

האם נרשם מקרה עולמי כזה? האם אתם זוכרים תקדים לקריירה בה ברובה המוחץ בן אדם משחק בקבוצת תחתית זניחה, מפלרטט בין ליגות, ופתאום, כאילו כלום - בום. אליפות, מוקדמות צ'מפיונס, אירופה, בופון, פנדל לאומי בדקה ה-94.

זו בסך הכול מקדוניה, נבחרת קטנה מדרג חמישי, וזה היה משחק לא טוב של נבחרת ישראל וזה בית שאי אפשר להעפיל ממנו. אבל ההצלה של גורש היתה משמעותית יותר מכל פעולת שוער נבחרת ישראל בעשור האחרון, לפחות. דודו אוואט היה נהדר ב-2:2 בדבלין ב-2005, ניר דוידוביץ' תרם רבות לניצחון על קפריסין שנה לפני כן, ועדיין - שוער בפעולה ששווה נקודות, כך? כדי להיזכר צריך להמשיך את הרוורס, ובפול-גז.

זו בסך הכול מקדוניה, אבל זה היה הניצחון הדרמטי הראשון של הנבחרת מאז ה-1:2 על רוסיה ב-2007. וזה דודו גורש, שבגיל 35 החליט, ככה פתאום, שבא לו על קריירה. הטוויסט של גורש - משוער זניח לשוער חשוב - מקביל רק לאדם שמשנה מקצוע לחלוטין. לאדם שזוכה בלוטו. ומה שיפה במיוחד במקרה של גורש, הוא שבראיונות לאחר משחקים אתה מבין עד כמה כל הסצנה חדשה לו, עד כמה הוא בטריטוריה לא מוכרת. בן 36, אבל מתראיין כמו בן 19.

"ולמרות שהוא כבר גדול /
גם בופון לא נולד אתמול",
שרים לו אוהדי הפועל באר שבע, שעושים הכול כדי להילחם בקמטים.

אתמול, גורש היה גדול מאוד, ודווקא בופון ספג כמו ילד.

מאמן הנבחרת דיבר בסיום על אופי, אבל דווקא האופי היה החלק הבעייתי ביותר במשחק של ישראל - כן, יותר מהיכולת. אין היום יותר מדי משחקי חוץ קלים ביבשת, אבל במקדוניה, כשמובילים 0:2, צריך לגמור סיפור. נבחרת ישראל לא רק שלא גמרה אותו אלא החזירה את המקדונים למשחק עם התקפה רפויה מדי, קישור עדין מדי, הגנה שברירית מדי וחילופים שלא הוסיפו. ואז הגיעה הדקה האחרונה, ושוב היה נראה שרק טמטום יגרום לאיבוד נקודות. והטמטום אכן הגיע, בדמות ההכשלה של איתן טיבי.

לבלם מכבי תל אביב היה משחק חלש עם טעויות רבות, והפנדל על יחוביץ' היה הדובדבן שבקצפת — מאז תקרית המזוודות ברומניה לא עשה טיבי פעולה דבילית כל כך. הפעם, לא היה בסוף הטעות "טיבי אתה מטומטם" של דוד אמסלם אלא הצלה של דוד אחר.

אז כן - אפשר ורצוי לשמוח על ניצחון, כל ניצחון.

אפשר, בכיף, להחמיא לגורש.

אפשר לפרגן לאלישע לוי על ההרכבה של אייל גולסה - תפסיקו כבר לקטר על "שחקנים של מאמנים". הבישול והערב של גולסה - שחקן השדה הבולט ביותר של אלישע אמש - כמו הגול של ורמוט מול בוסניה, הם יופי של תירוצים למניעת התבכיינויות עתידיות בנושא. למאמנים מסוימים יש חיבה מקצועית לשחקנים מסוימים, זה לא ישתנה וזה בסדר.

אפשר לדמיין את תלוש השכר העתידי של טל בן חיים בסין - מרוב יואנים לא רואים את היער. ואגב, המאבק הכי צמוד בטבלה הישראלית הוא בכלל על מי יעוף מכאן מהר יותר, וואקמה או טב"ח.

אפשר לספור לחמד עוד גול - רק 14 שחקנים בתולדות המדינה מקדימים את 13 כיבושיו.

אפשר לעשות הרבה דברים אחרי משחק כזה, אבל אי אפשר להחמיא לאופי של הנבחרת. להוביל 0:2 ולהירדם, לספוג פנדל כזה, להיות הרבה פחות טובים ובעיקר הרבה פחות נועזים מהיריבה הצנועה (5-15 למקדוניה באיומים, 3-7 למסגרת, 4-9 בקרנות, 46-54% פוזשן), להיות רחוקים זוג כפפות משוויון, בגלל פנדל בזמן הוצאת חוץ? זה הכול חוץ מאופי.

הכול בחיים זה טיימינג. כמה שאוקטובר 2016 מזכיר את אוקטובר 2014. גם אז נבחרת ישראל הובילה 0:2 בחוץ מול יריבה מדרג 5 (קפריסין), כבשה את השני לפני המחצית (גם אז טב"ח2), ספגה את השלישי בדקה מלחיצה (אז 67, אתמול 63) וניצחה לבסוף 1:2 בזכות תצוגת שוער מרשימה (אז מרציאנו). אבל אז, המשחק הראשון בבית המוקדמות - בלגיה, בית (הפסד 1:0) - נדחה בשל האירועים הביטחוניים בישראל, והנבחרת יצאה לסריה של שלושה ניצחונות רצופים עם פתיחת הקמפיין. 9 מ-9, והמוראל הלאומי כבר הניף את גביע יורו 2016. רק אלבניה, בנובמבר, יכולה למנוע מישראל 9 מ-9 רצופות גם הפעם. אבל איזה הבדל: הפעם, הנבחרת החזקה - במקרה שלנו, איטליה - כבר ביקרה כאן ונתנה את סטירת המציאות.

שעתיים לפני כן, בטרנר, הנבחרת הצעירה השלימה 0:4 מוחץ על יוון. עומרי אטלמן התחפש לפוטנציאל של עומרי אלטמן, כבש צמד ובישל פעמיים. אלי גוטמן וגיא לוזון לבטח התלהבו אתמול מהדריבל ומהאסיסטים, אבל הדבר הכי מלהיב בהופעה של אלטמן אתמול היא שגם אחרי גול ושני בישולים, כששובל גוזלן - חברו הטוב - ביקש ממנו לבעוט את הפנדל, הוא סירב באסרטיביות. פערי הגילים יכולים להטעות והמסגרות שונות לחלוטין, אבל אתמול בבאר שבע אלטמן הראה תשוקה ששנים לא הראה. אתמול, ראו עליו כמה הוא רצה. אחלה תכונה לשחקנים של גיא לוזון, לא?