מסורתית, נהוג לייחס את הבדלי העומק המשמעותיים בין מכבי תל אביב לבין יריבותיה בזירה המקומית כגורם מרכזי לפערים. כמי שנעזרת בתקציב ששוויו מוערך כסיכום תקציביהן של לפחות 10 מקבוצות הליגה הראשונה, ברור שביכולתה לבנות קבוצות בעלות רוטציה בלתי מוגבלת וכשרון בקנה מידה אחר, אשר יכולים ואמורים להתיש ולכתוש את המתנגד ככל שדקות המשחק העונה נוקפות. וכן אכן היה, מן הסתם, משך עונות לא מועטות.
אבל לא בכולן. משחק הפתיחה של עונת 2015/16 הפגיש בין מכבי תל אביב של גיא גודס, פארמר ושות' נגד העולה החדשה מקרית גת. והסתיים בניצחון חד צדדי, עם פער שאכן גדל ברבע הרביעי. מצד שני, אם נביט ברשימה אשר הרכיבה את הסגל, ולו בפרספקטיבה קצרה בת עונת משחקים אחת, נוכל להתרשם מההבדלים לעומת הסגל שקם על גדות יד אליהו העונה. קו אחורי של פארמר, רוצ'סטי, אוחיון ולנדסברג. דווין סמית', פניני, רנדל וגביע בנדר בפורוורדים. אונואקו ושגב בפנים. כל זאת, למען ההגינות, כשיבזורי, אמבקווה ו-ויטור פבראני האגדי צופים בעניין מבחוץ.
לא רע, אה? טוב נו, אנחנו כבר יודעים שרע מאוד. מספרית, היו למכבי לא מעט שחקנים בעונה שעברה. הבעיה היא שחלקם הלא מועט לא היו שחקני כדורסל כל כך טובים. עם כל משחק (אימון) שחולף, אפשר רק להתרשם מעוצמת הכישרון שמכיל הסגל של הקבוצה שהודחה בעונה שעברה לפני שלב הטופ 16. פעמיים. בטח אם נשווה אותו לעונות האחרונות של הצהובים. כשמאיק צירבס מציג לראווה סט תכונות בעמדת הסנטר שקשה לזכור מתי ראינו לאחרונה בצהוב (ומסיים את המשחק עם פלוס מינוס מפלצתי של 33), כאשר סוני ווימס משחק כדורסל של סוני ווימס וכאשר ויקטור ראד, בנון שלנטיות, מייצר 9 נקודות, 7 ריבאונדים, 2 חסימות ו-5 אסיסטים ב-18 דקות בלבד, אין אלא לתהות מה יקרה אם וכאשר הקבוצה תמצא את הדרך לשלב ולהבליט מתוכה את השחקן המשמעותי ביותר שלה, שעדיין לא משחק בשורותיה, אנדרו גאודלוק.
עוד נקודה אחת לסיום נושא זה: יכול להיות שהדבר המרשים ביותר בתצורת הסגל הנוכחי של מכבי נוגע למידת הגמישות. כשבשורותיה משחקים כל כך הרבה שחקנים שיכולים לשחק במספר עמדות (למשל ווימס, סילי, סמית', ראד, פניני, לנדסברג), במיוחד בסטים שהקבוצה הזאת מריצה העונה, ניכר שהאפשרויות של אדלשטיין בחילופים במהלך המשחק נרחבות. ראד יוצא? אפשר להכניס במקומו את אוחיון ולהסיט את פניני/ סמית' וכו' מעמדה 3 לעמדה 4. לנדסברג פותח כשוטינג גארד ומוחלף? לא חייבים להכניס במקומו גארד. אפשר בקלות להזיז את ווימס לעמדה 2 ולשלב במשחק פורווארד נוסף. למען ההגינות, חייבים לציין שהגמישות הזאת מחזיקה מעמד עד עמדה 4 ותו לא. אין כמעט גמישות בעמדה 5, וגם הכמעט הזה נעלם כעת נוכח פציעתו של איתי שגב (ובמידה מסוימת גם העומק של מכבי בסגל שהיא יכולה להעמיד בליגה).
לא מעט חסרונות מובנים יש למכבי תל אביב בסגל. גם השחקנים שמרשימים אותנו למדי עד לשלב זה, למשל ויקטור ראד, סוחבים עמם שק לא קטן של בעיות, שעלול לייצר למועדון גם ימים לא פשוטים העונה. ובניגוד לסמי אופוריה מסביב, מכבי תל אביב לא נראית כרגע כמו קבוצת שפיץ של יורוליג. ועדיין, רמה כזו של כישרון ועומק לא נראתה מסגל שהציגו לראווה הפדרמנים בשנים האחרונות. לפחות לא בעידן גודס.
גם הפועל ירושלים מציגה לראווה סגל שסוחב רמת כישרון גבוהה, לעניות דעתנו המרודה, לעומת המודלים הקודמים. ולא, הכוונה איננה בהכרח לעוצמת הסגל לעומת קודמיו, אלא לכישרון נקודתי. בעמדות מסוימות. אמארה סטודמאייר, גם אם נתעלם מרזומה ומיתולוגיה ונתייחס אליו במנותק מענייני היסטוריה והיסטריה, מרגיש כמו כלי נשק התקפי ומגוון יותר מכל מה שראינו לפני כן באדום.
וגם קרטיס ג'רלס וג'רום דייסון. הציוות של שני הסקוררים הללו, האחד לצד השני, חטף, חוטף ויחטוף לא מעט ביקורת לאורך כל העונה בהנחה ששני אלו יהיו בהפועל ירושלים לאורך כל העונה. גם אצלנו כאן הועלו ויועלו לא מעט תהיות באשר להחלטה שקיבל מי שקיבל בירושלים בעניין זה. נו, אתם יודעים, שני סקורינג גארדס בסגל שאין בו שום רכז טהור. כי לא, ילדים וילדות, יותם הלפרין הוא לא רכז טהור. או (כבר לא) רכז בכלל. במשחק אתמול מול מכבי ראשון אפשר היה להבחין בקלות בחבילה המוכשרת אך הבעייתית שנושאים עמם שני אלו. 38 נקודות משותפות ו-12 אסיסטים בצוותא הם מספרים מרשימים מצד אחד.
ומצד שני 8 איבודים.
אז בהחלט יכול להיות שציוות של אי.ג'יי רולנד לצידו של דייסון או ג'רלס היה פשוט יותר להפעלה ואולי איכותי יותר, אבל התחושה היא שחייבת להימצא הדרך לשחק כדורסל טוב יותר גם במצב הנוכחי. אנשים בלבנט אמנם נוטים להתעלם מכל מה שקרה מחוץ לשלולית, אבל ג'רום דייסון כבר הוכיח שהוא יכול לרכז קבוצות טובות לא פחות מהפועל ירושלים. נכון, בהפועל חולון של דן שמיר שיחק כגאנר לצידו של רכז, אבל באיטליה הצליח לנצח משחקים דווקא מעמדה 1. וג'רלס, נכון, תמיד שיחק כרכז פרוע לצידם של רכזים קלאסיים יותר (זיסיס, האקט) אבל עשה את זה ברמת מעגל שני של יורוליג. אפשר לייצר סגנון משחק שיוכל להתאים לשני אלו ולקבוצה. מבלי להיכנע לקונבנציה העצלה לפיה אין ברירה אלא לשחק כדורסל של ועם יותם הלפרין. הלפרין יוכל לתרום לקבוצה הזאת המון, כרגיל, אבל דווקא הוא זה שצריך להתאים עצמו לחומר שלצידו. ולא ההיפך.
לעומת עמדה מספר 1, את הבעיה בעמדת הפאוור פורוורד קשה לראות כיצד ניתן לפתור. טרוויס פטרסון סיפק משחק מצוין מול מכבי ראשון, כשגם השלשות שלו פגעו במטרה וגם המאמץ ההגנתי שלו תרם בלא מעט דקות טובות של הקבוצה. יכול להיות שהשילוב אליהו/פטרסון, האחד לצד השני או במקומו, יוכל לרוץ יפה במשחקים שמשוחקים בתחילת השבוע, אבל ספק גדול אם מעבר לכך. יתכן בהחלט שבמוקדם או במאוחר יצטרכו מקבלי ההחלטות בירושלים להבין שעמדה 4, אולי העמדה החשובה ביותר בכדורסל המודרני, חייבת שדרוג. השדרוג הזה יכול לבוא בדמות החלפה (של פטרסון) או על ידי צירוף פורווארד שיכול לשחק בשתי העמדות (3 ו-4). להבדיל מטרנס קינזי.