לפעמים, זכרונות של גדולה כובלים מועדון לעבר. ריק פיטינו עשה עבודה מחורבנת למדי כשליט עליון בבוסטון, אבל הוא צדק כשאמר שהאנשים בעיר השעועית צריכים להתרגל לעובדה שבירד, מקהייל, פאריש וחבריהם אינם עוד וזהו.
עם זאת, גם כשמתחילים לראות בבוסטון ניצנים של מסורת חדשה, בכיכובם של פול פירס ואנטואן ווקר, דואגת ההנהלה להעמיד הכל בסכנה בהימור שבמקרה הטוב יניב קצת פירות מסוימים בטווח הקצר, אבל בוודאות יתקע את הקבוצה בגיהינום של תקרת השכר לעוד כמה שנים טובות.
להימור הזה קוראים וין בייקר. פעם, וין בייקר היה אחד הפאואר-פורוורדים המבטיחים בליגה, אחד מאלה שנתנו 20-10, שנה אחרי שנה. אבל אז הוא עבר בטרייד לסיאטל, והמערך הנפשי שלו התפרק. הוא השמין, נכנס לדיכאון ונהיה שחקן מהסוג השנוא ביותר על כל אוהד - מקבל ים כסף ולא נותן תוצרת בגרוש.
העניין הוא שבמהלך הפגרה מכר פול גסטון (הבעלים של הסלטיקס) את הקבוצה, והעיסקה הזו, שבמהלכה נפטרו הסלטיקס מכמה התחייבויות מיידיות, הגדילה את מחירה של בוסטון ב-15 עד 20 מיליון דולר למרות שהיא העמיסה על הסלטיקס 56 מיליון בארבע השנים הקרובות - שכרו של מר בייקר.
העיסקה הזו גם השאירה את בוסטון בלי רכז מוכח, ועכשיו ייאלץ המאמן ג'ים אוברייאן לעשות שמיניות כדי לפתור את הבעיה.
הבאים, העוזבים והסגל המלא
הירוקים עשו רמונט. המצטרף הבולט ביותר הוא כמובן בייקר. אם בייקר עדיין יכול לתת 20 נק' ו-10 כ"ח, זה ייצור יחד עם ווקר ופירס שלישייה קטלנית מאין כמוה.
יחד עם בייקר הגיע מסיאטל שאמונד וויליאמס, שאמור בתיאוריה לתת השנה את הפריצה הגדולה שלו, ולחפות על היעדרו של קני אנדרסון שעבר בטרייד לסיאטל. עוד הגיע השנה לעיר השעועית ברונו סונדוב, שעזב את אינדיאנה ורוצה להוכיח שהוא גם יודע להשתמש ב-2.20 שלו.
בצד העוזב, נמצא כאמור את קני אנדרסון, שמשאיר את הירוקים בלי רכז מוכח דווקא אחרי עונה ששיקמה את הקריירה שלו. עזב גם רודני רוג'רס, שחתם בנטס. וין בייקר אמור לחפות על היעדרו מתחת לסל, אבל רוג'רס היה סחורה מוכחת שאשר לדעת מה ייצא ממנה. ובייקר, כמו שאמרנו, הוא ממש לא.
עוד עזבו לסיאטל הגארד הצעיר ג'וזף פורטה והפורוורד-סנטר ויטאלי פוטאפנקו, שמעולם לא הגשים את הציפיות ממנו, ואילו הגארד אריק סטריקלנד חתם בפייסרס.
הסגל המלא:
#0 וולטר מקארתי (2.08, פאואר פורוורד)
#4 טוני באטי (2.11, פורוורד \ סנטר)
#5 רושון מק'לאוד (2.03, פורוורד)
#7 טוני דלק (1.87, רכז)
#8 אנטואן ווקר (2.06, פורוורד)
#9 ג'יי. אר ברמר (1.87, רכז)
#11 שאמונד וויליאמס (1.85, רכז)
#34 פול פירס (1.98, גארד \ פורוורד)
#41 ברונו סונדוב (2.20, סנטר)
#42 וין בייקר (2.11, פורוורד \ סנטר)
#45 רובן וולקובסקי (2.09, פאואר פורוורד)
#55 אריק וויליאמס (2.03, גארד\ פורוורד)
#99 דריוס סונגליה (2.06, פורוורד)
ציטוט
"אנחנו חייבים להבין מה הדבר שגרם לנו להגיע רחוק כל-כך בשנה שעברה. אנחנו מבינים כמה טוב זה הרגיש. מבחינתי, (אליפות) מספר 17 לא מרגישה רחוקה כמו שהיא הרגישה באותו זמן לפני שנה"
- אנטואן ווקר אופטימי. לאללה אופטימי.
ונשאלת השאלה...
- האם בוסטון יידעו למצוא את האדם הנכון שיחזיק לווין בייקר את היד, ילטף לו את הארש וימנע מאישיותו השברירית להתפזר לה?
- ונגיד שכן, מי בדיוק ינהל את המשחק? יש קבוצות שיכולות לחלום לשחק את הפוינט פורוורד. לבוסטון את הכלים לזה. אז זה מוביל אותנו לכמה שאלות משנה:
- האם טוני דלק יוכיח שהוא מסוגל לנהל את ההצגה במשך רוב דקות המשחק, ולא רק לתפקד כספציאליסט?
- האם שאמונד וויליאמס, שלא קיבל לכך הזדמנות בצלו של גארי פייטון, יוכיח שהוא אכן מסוגל לנהל קבוצה ב-NBA?
- ווקר ופירס, שמות שכאילו הוציאו אותם מנבחרת אנגליה של מונדיאל 90', אמורים להוביל דווקא את האירים הגאים שלב אחד גבוה יותר מבשנה שעברה - וזה אומר גמר לפחות. השאלה היא האם יצליחו השניים להשתפר בכל הנוגע לצד המנטלי של המשחק, ויפסיקו לעשות מדי פעם טעויות של אסטרונאוטים?
הישגי עבר
מפה להודעה חדשה, ויותר מכל קבוצה בהיסטוריה של הליגה. בוב קוזי, ג'ון האבליצ'ק וביל ראסל הגדול לקחו 11 אליפויות בין שנת 57' ל-69', כולל שמונה רצופות מ-59-66.
גם בשנות השבעים לקחו הסלטיקס שתי אליפויות (74', 76'), ועוד שלוש בניצוחם לארי בירד המופלא, קווין מקהייל ורוברט פאריש בשנות ה-80'.
אותם סלטיקס של שנות ה-80', והיריבות האגדית שלהם עם הלייקרס של מג'יק וקארים, גם היו חלק מאד מרכזי מתחיית הליגה עד לרמת הפופולריות המטורפת שאנחנו מכירים כיום. הבוסטון סלטיקס לא לקחה אליפות כבר 16 שנה, אבל יש לה 16 אליפויות, וזה הופך אותה לקבוצה המפוארת ביותר בתולדות ה-NBA.