כיוון שהדיון ביוטה תמיד סוחף את עצמו לשעמום מונוטני, הרי שיוטה מעניינת בעיקר כשיטה: ראו מה קרה לשחקנים שהגיעו אליה ונסקו לשמים (דוניאל מרשל) וראו מה קרה לאלו שהעזו לעזוב את מכרה הזהב הקבוצתי הזה (שאנדון אנדרסון והווארד אייזלי, ראסל ומרשל יהיו במבחן השנה). ליוטה יש שיטה מנצחת שאף פעם לא הספיקה כדי לנצח מספיק.
השנה תחל ההדרדרות המשמעותית הראשונה. כבר בשנה שעברה סטוקטון הפך למאבד כדורים כרוני (לפי הסטנדרטים שהוא הציב בעצמו), ויוטה היתה צריכה להתחיל לבנות על רכז לעתיד. אבל הפציעה של ראול לופז הכריחה את יוטה להחתים את מרק ג'קסון, שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו בשלב זה של הקריירה שלו זה שהוא יותר צעיר מסטוקטון. הגיל של מאלון (ביחד עם שינויי חוקי השמירה) הכריח אותו להתרחק מהסל ולאבד אחוזים, ובכל מקרה, מאלון דומה לאמט סמית מהקאובויס, הוא בליגה והוא יהיה בליגה עד שהוא יקלע שלושת אלפים חמשת מאות ומשהו נקודות ויעבור את קארים עבדול ג'אבר כשחקן עם מספר הנקודות הרב ביותר בתולדות הליגה.
וחוץ מזה: קירילנקו הוא באמת סטאר, במיוחד בגלל שהכוכבות שלו מגיעה מההגנה, מאט הרפרינג הוא לא תחליף הולם למרשל אבל הוא מתאים יותר לקהילתיות של הקבוצה, סטיבנסון וצ'ייני לא דומים לקלעי הקלאסי שתמיד שיחק לצידו של סטוקטון (ואם סלואן יתיר את המושכות מסטיבנסון הכשרוני הרי שבאמת התחילה המהפכה), אם האפטיות של גרג אוסטרטג לא הוציאה את סלואן משיווי משקלו, הרי שעכשו גם אין לו כליה (מצד שני, יש יותר מקום ללב), ובחירת הדראפט הראשונה שלהם, הסנטר קרטיס בורקרט, מתגלה כפצוע כרוני.
סלואן הוא סוג של מאמן שלא ייתן לקבוצה שלו להיכנע, ויוטה, כמו בכל שנה, תהיה גם השנה יריב קשה עם ריצה מתישהו בדצמבר שתעלה בה אשליות שהיא תיכנס שוב, השנה העשרים ברציפות, לפלייאוף. אבל הכשרון אינו נמצא שם, ולעומתה, הכשרונות בקבוצות הבטן הרכה האחרות (קליפרס ויוסטון) איכותיים יותר. מאותה בעיה יסבלו שתי הקבוצות האחרות שיתחרו על מקום בפלייאוף החוף המערבי עד לשלהי העונה הרגילה, סיאטל ופיניקס.
מה קורה במערב
סיאטל הגיעה בשנה שעברה לפלייאוף, נפטרה מכאב הראש שלה (וין בייקר), ראשארד לואיס (כנראה) הבריא, אז איזו סיבה יש לה לא לשחזר את ההישג? שתי המילים שמספרות את סיפורה של הסופרסוניקס בעשור האחרון: גארי פייטון. פייטון לא מרוצה. הוא בשנה האחרונה בחוזה והקבוצה החליטה לא להאריך אותו והבעלים ירד עליו בתקשורת על שלא הגיע ליום התקשורת של הקבוצה.
פייטון הוא טיפוס תחרותי שישאיר את כל המשקעים מחוץ למגרש ברגע שהוא עולה עליו וימשיך לתת את התחת בשביל הקבוצה כפוית הטובה שלו, אבל הכשרון של פייטון ומסביבו אינו מספיק כדי להתמנות על מועדון העילית המערבי, מה עוד שהכשרון הזה שמור בלעדית לעמדות שחקני החוץ: דזמונד מייסון, ברנט בארי (שאשתקד שיחק את הכדורסל הכי טוב בקריירה שלו, בכל הקטגוריות), ראשארד לואיס (שיצטרך לשחק תחת נטל ההוכחה הכבד ביותר בליגה: להמשיך להוכיח גם אחרי החתימה על חוזה ענק) ורדמנוביץ' שהראה ניצוצות בשנה שעברה. שחקני הפנים: בואו רק נאמר שעל עמדת הסנטר מתחרים ג'רום ג'יימס וקלווין בות'.
נייט מקמילן יצטרך לבלוע את הרעל שלו עד להגרלת הדראפט ביוני.
פיניקס היא עוף מוזר: מאז ימי בארקלי היא מחפשת דמות ומרוב חיפושים היא כבר לא מוצאת את עצמה. רק ככה אפשר להסביר את הויתור על ג'ייסון קיד, פינלי וסטיב נאש בשנים האחרונות ואת ההסברים על עזיבתם של קיד וקליף רובינסון רק כדי להביא שחקנים שיהוו מופת גם מחוץ למגרש. וראו מי הגיע: סטפון מרברי, שהוא בכלל קלעי ואחד שכבר קיבל ארונית משלו בתחנת המשטרה המקומית. וזה לא הולך לשום מקום טוב במיוחד: לא כשלפני הארדווי נשארו עוד ארבע שנים ולטום גוגליוטה עוד שנתיים על החוזים השערורייתים שלהם.
יותר מדי עננים מעיבים על עמק השמש: האם הניתוח של מרברי ריפא אותו לחלוטין? האם הוא מוכן לתת את הכדור לאחרים? ואם לא, האם הוא מוכן להיות קלעי? האם צקלידיס הוא השחקן של החודש האחרון אשתקד או של ארבעת החודשים שקדמו לו? האם ההצהרות של גוגליוטה והארדאווי שהם בריאים לחלוטין עוברות בגלאי שקר? האם ג'ו ג'ונסון באמת טוב כמו שאומרים? והאם אמרי סטודומאייר באמת יכול להתחרות, כבר בשנה הראשונה שלו בליגה, עם הבריונים מתחת לסלים (הוא היה ההפתעה של משחקי הקדם עונה)?
ויש גם כמה דברים בטוחים: בו אאוטלו ימשיך לתת את הכל בלי לבקש כלום בחזרה ושון מריון לא יושפע משבעים ותשעת מיליוני הדולרים החדשים שיזרמו אליו לבנק. ודי בטוח שבאפריל פיניקס תתחיל להתגעגע לימים ההם, אז שהם היו קבוע עפים סיבוב ראשון בפלייאוף.
ג'רי ווסט מתחיל לקחת את ממפיס ברצינות
ממפיס היא הקבוצה הכי מבטיחה מבין הקבוצות שלא יגיעו לפלייאוף השנה, ואין לזה שום קשר למשחק המצויין בשנה שעברה של שון באטייה ופאו גאסול ולהצטרפות של דרו גודן. ג'רי ווסט לא הגיע לממפיס כדי לנוח: השמש בקליפורניה היא אותה שמש ומשטחי הגולף שם לבטח טובים יותר. ווסט בא לממפיס כדי לקחת אליפות, מתישהו בחמש השנים הקרובות. אליפות שתהיה רשומה רק על שמו, בלי מג'יק, ריילי, ג'קסון או שאקיל.
ווסט, בחלקים מסויימים, ימשיך להיות נאמן לשיטתו: הוא יעמיס שחקנים טובים בכל עמדה אפשרית ואז יתחיל לחפש את הטריידים שיעשו מהקבוצה תחרותית יותר בשנים הבאות. ג'ייסון וויליאמס, ארל ווטסון וברווין נייט בפוינט גארד, ווסלי פירסון, דיקרסון וג'יריצ'יק כקלעים (ואם גודן יממש את הציפיות ממנו, אז באטייה גם זז לעמדה הזו), גאסול, גודן וסטרומייל סוויפט בפורוורד ושני סנטרים: לורנזן רייט וטריבאנסקי הפולני. ווסט ייתן לסוויפט ווויליאמס מספיק דקות כדי להוכיח את עצמם וכדי למגנט מספיק קבוצות שמחפשות סיפוק מיידי.
מצד שני, הבנייה של ווסט תמיד התמקדה על סנטר וגארד (מג'יק וקארים, שאקיל וברייאנט) כך שבממפיס הוא יאותגר לבנות אלופה מחומרים אחרים. אבל קשה לפקפק במישהו שבעבר הביא ללייקרס את שאקיל וברייאנט תמורת ולאדה דיבאץ', ובכל מקרה הסגל הנוכחי, אפילו עם וויליאמס המרגיז, מורכב משחקנים צעירים שחווית הקולג' (או אירופה) שלהם היתה מורכבת מהרבה נצחונות והם מספיק כשרוניים כדי לשבור את שיא הנצחונות של הקבוצה בעונה - עשרים ושלושה. מתי נדע שהריצה של ווסט התחילה? כשסידני לואו כבר לא יהיה המאמן.
הבעיה של אריק מסאלמן, המאמן החדש של גולדן סטייט, תהיה בדיוק זה: הוא יאמן יותר מדי שחקנים שכבר התרגלו להפסיד וגרוע מכך לקבל מיליוני דולרים עבור ההפסדים. בכלל, נראה שההנהלה בגולדן סטייט התאהבה בקונספט של לשבת בחדר של מפסידנים, מתישהו במאי, ולהמתין במתח לתוצאות הגרלת הבחירה בדראפט.
יש בגודלן סטייט המון כשרון: גילברט אראנס, בובי סורה, ג'ייסון ריצ'רדסון, ג'ירי וולץ' (שאולי ישים סוף לאבסורד שהקלעי הכי טוב של גולדן סטייט, כריס מאלין, דווקא יושב בחדרי ההנהלה) וסטיבן לוגן נותנים עומק חסר ותק בעמדות הגארד.
ריצ'רדסון התגלה ככוכב אמיתי בשנה שעברה, אבל כדי להוביל את הקבוצה, הוא חייב שמישהו ייתן לו אותה וגולדן סטייט נתנה לאנטואן ג'יימיסון יותר מדי כסף כדי שירגיש שזו הקבוצה שלו בקבוצה נורמלית היכולות של ג'יימסון היו מציבות אותו כמספר שתיים או אפילו שלוש באופציות ההובלה של קבוצה. מייק דנליבי יהיה טוב, אבל רק אחרי תקופת התאקלמות ואחרי שהוא יתחיל לישון בחדר המשקולות, ומישהו יצטרך לפתור את התעלומה של דני פורטסון: מדובר באחד ממשאבות הריבאונדים הטובות ביותר בליגה ואף אחד לא סופר אותו. או שפותרים את הבעיות איתו ונותנים לו ארבעים דקות משחק או שמקבלים בעדו תמורה משמעותית מקבוצה שצריכה ריבאונדר (ואיזו קבוצה לא צריכה ריבאונדר?)
דנבר לא סובלת מאף אחת מהבעיות הנ"ל.
למעשה הצוות המקצועי, ניהולי, אפסנאי וכו', נהנה מתנאי פתיחה אידיאליים: אף אחד לא מצפה מהם לכלום! העונה תתנהל בציפייה לקיץ הקרוב, שבו תתפטר הקבוצה מחוזהו של הווארד ותוכל לפתות שחקנים בשוק החופשי, ולקיץ שאחריו, הקיץ שבו ציטישווילי יצטרך להוכיח שהוא יכול להזכיר את נוביצקי והילאריו יצטרך להוכיח שהוא באמת מזכיר את ברקלי. דווקא הרוקי הזר השלישי, פרדראג סאבוביץ', יכול לתת תמורה כמעט מיידית.