על קו הזינוק: 6 המפסידות הטובות בעולם

אם החוף המערבי היה בן אדם מהרחוב, אין ספק שהוא היה משתגע: ככל שהרמה שלו נוסקת כך נוחתת רמת העניין בו: אנחנו יודעים מי תהיינה הקבוצות שיגיעו לגמר, אנחנו יכולים להצביע בבטחון על הקבוצות שיפסידו להן בחצאי הגמר (דאלאס וסאן אנטוניו) ועל שאר ארבעת המקומות בפלייאוף נאבקות בדיוק חמש קבוצות: קליפרס, פורטלנד, יוטה, מינסוטה ויוסטון. הסקירה הפעם תהיה על שש הקבוצות שיהיו המשוכות של הלייקרס והקינגס, בדרך לקרב ביניהן על האליפות.

הבעיה של סאן אנטוניו מצויה בפלייאוף לפני ארבע שנים. ככל שננבור בפלייאוף הזה נבין עד כמה הוא היה מגוחך, וכדי למנוע ויכוחים סביב איכות וחשיבות פלייאוף השביתה הזה, רק תיזכרו מי הופיע נגד סאן אנטוניו באותו גמר. אבל מבחינת ספרי ההיסטוריה, הספרס זכו באותה שנה באליפות ולכן כל ההיערכויות שלהם בנויות על כך שהשלד המתאים כבר קיים, וצריך רק לעבות אותו במקומות מסויימים, כדי להדיח את השושלת הסגולה-צהובה (וכדי להדגיש את הגישה השגויה הזו תסתכלו על הבניה המתודית וארוכת השנים של סקרמנטו).

הפספוס, אם כן, הוא תוצאה של היותה של סאן אנטוניו קבוצה כמעט קהילתית. אין שום דרך אחרת להסביר את ההתעקשות על השארתו של רובינסון בקבוצה (במיוחד שקבוצות מהחוף המזרחי היו מוכרות את אמא שלהן לבן לאדן בשביל סנטר עם שם כמו רובינסון). סאן אנטוניו המשיכה בשינויים המינוריים - פארקר בשנה שעברה, ג'ינובלי השנה, קווין וויליס ייתן עוד שש עבירות על שאקיל, אבל השלד נשאר כשהיה, והוא שווה שישים נצחונות בעונה, עוד ריצה של דאנקן ל-MVP, והדחה מביישת מידי הלייקרס. אחר כך, בקיץ שבו דאנקן יחליט מה הוא עושה עם עצמו, השלד יתפרק.

שלושה דברים שדאלאס חייבת להבטיח לעצמה לפני הפלייאוף: יתרון ביתיות על אחת משתי האריות בהן תפגוש בחצי הגמר או מקום ראשון במערב (ואז, אולי, מפגש עם סאן אנטוניו בחצי הגמר) ועמו דחיית הפגישה בסקרמנטו לשלב מאוחר ככל האפשר, אם בכלל.

למרות הארכת החוזה של אדוארד נאחארה וההחתמה של פופאי ג'ונס -שני שחקני הגנה קבוצתיים ונוקשים - הרי רוחו של דון נלסון תרחף גם השנה מעל הכדורסל הכי יפה ב-NBA. נוביצקי, נאש, פינלי, לאפרנץ וואן אקסל הם מכונות התקפה שימשיכו לשחק יחדיו בחמישיה אחת ולקלוע מספר מטורף של נקודות. אבל, כפי שהוכיח הפלייאוף אשתקד, להתקפה (בניגוד להגנה) יש לילות חלשים ולפעמים הם יכולים להימשך על פני סדרה שלמה.

ההגנה של דאלאס נראית כמו גל של רמזורים ירוקים. ההתקפה של דאלאס תהיה השנה אפילו אפקטיבית יותר: לאפרנץ וואן אקסל עברו את תקופת ההתאקלמות שלהם למדעי ההתקפה של נלסון, אבל בהגנה התקוות של דאלאס זרועות סביב השיפור ביכולת של שון ברדלי. לפעמים חמש מילים מדברות כמו תמונות של עונה שלמה.

פורטלנד, וגן כאן אין שום דבר חדש, תהיה הסוס השחור של הפלייאוף, או במושגים של החוף המערבי: היא תנצח חמישים משחקים וצפונה ותיתן קרב אמיתי לקבוצה שתסיים במקום הרביעי. לא שזה מזיז למוריס צ'יקס המאמן.

לצ'יקס יש תוכנית ארוכת טווח: קודם הוא מבריג מחדש את כל הברגים הרופפים במוחות מצבור הכוכבים הזה, אחר כך הוא יתחיל להתמודד על אליפויות. עד עכשיו, תחת צ'יקס, ראשיד וואלאס הפגין את השנה הכי רגועה שלו, שון קמפ נזרק לאורלנדו, סאבוניס חזר, ולמרות העומס בעמדות השוטינג גארד והסמול פורוורד (פטרסון, וולס, פיפן, אנדרסון ועכשו גם אנתוניו דניאלס), צ'יקס הצליח לשמור על שקט תעשייתי. עכשיו, כשמקומו של דיימון סטודומאייר בחמישיה לא בטוח, אף אחד לא צריך להתפלא אם צ'יקס ישחרר אותו - יש מספיק פרייאריות בליגה הזו שיסכימו לקבל את החוזה של סטודמאייר. ואם כל זה לא מספיק אז צ'יקס ביצע את אחת מגניבות הדראפט: קינטל וודס, שהסיבה היחידה להתערערות המעמדו היו שמועות על חוזק ברגיו.

צ'יקס יעמיד גם השנה קבוצה תחרותית שתגרום לכל קבוצה להזיע נגדה. הרוטציה שלו מאוד עמוקה (מבוססת על שנים עשר שחקנים) ותאפשר לו ליישם את תורת ההגנה שלו, במיוחד עם שחקנים קבוצתיים כמו פיפן, אנדרסון, פטרסון ודייל דייויס. השנה צ'יקס מחמם מנועים. בשנה הבאה פורטלנד הולכת ללחוץ על הדוושה (ושימו לב לזאק רנדולף, שחקן שנה שניה וסנטר בגובה 2.05 שעשוי להוות את הפריצה המשמעותית ביותר השנה).

אם הפציעות לא יתאכזרו ליוסטון השנה, הרי שהיא תמשיך לשחק במאי וסוף סוף תוכל להציג את הפוינט גארד ההתקפי הכי טוב בליגה, סטיב פרנסיס. בגלל פציעות ובגלל שיוסטון לא הרשימה באף אחת משנותיו בליגה, אוהדים מהשורה לא מודעים לכמה פרנסיס טוב. ואנחנו מדברים כאן על אלן אייברסון טוב.

השנה, כמו בשנה שעברה, הפציעות עבדו לטובתו של רודי טומג'נוביץ', וגם אלילת המזל נתנה לו קריצה קטנה בדמות הבחירה הראשונה בדראפט. אם יאו מינג הוא מה שאומרים שהוא: שחקן עם כשרון קליעה מחצי מרחק ואף מעבר לקו השלוש, עם יכולות מסירה של גארד וחוש שישי לחסום זריקות, הרי שיוסטון רחוקה גם היא שנת גיבוש מלהתחיל להציק לגדולות.

גלן רייס חזר מפציעה והוא אופציה לא רעה כמחליף לקלעי, אדי גריפית רק ילך וישתפר (והוא היה נהדר אשתקד, השנה הראשונה שלו בליגה), מוריס טיילור חוזר רעב ועם רצון להוכיח ולהחזיר לרוקטס על ההשקעה בו ואם הוא אכן בריא הוא נותן ליוסטון את משחק הפנים עם הגב לסל שישלים את מאו, קני תומאס הוא נכס, מוצ'י נוריס התגלה כאחד המחליפים הכי יציבים בליגה לשתי עמדות הגארד והוא לא פוחד לקחת את המשחק על עצמו בשניות האחרונות, בדיוק כמו קטינו מובלי שגדל להיות כוכב של הדרג השני בליגה. חוץ מזה שטומג'נוביץ', שנה אחרי שנה ובלי קשר לנסיבות, הוא אחד המאמנים הכי טובים בעסק.

ואם מאו הוא כשלון? תמיד אפשר לסמוך על הזמזומים בראש או באוזן של פרנסיס, ועל אלילת המזל שתביא עוד בחירה גבוהה בדראפט.

אנדרה מילר חוזר הביתה ועם הכשרון סביבו, כשרון שמעולם לא היה לו בקליבלנד, הוא הולך להוכיח למי שעוד זקוק להוכחות שהוא הפוינט גארד הכי טוב בליגה. מילר, אנחנו כבר יודעים, הוא אולד סטייל: קולע מחצי מרחק, מאוהב במסירה ומעדיף ליי אפ על פני הטבעה. עכשיו הוא צריך להוכיח שהוא יכול לקחת חבורה של כשרונות לפחות עד לסיבוב הראשון בפלייאוף, במיוחד על רקע העובדה שקמצנותו של הבעלים דונלד סטרלינג עלולה לפרק את החבילה הכשרונית הזו כבר בקיץ הקרוב.

אבל יהיה זה מוטעה לשים את כל המשא, ואפילו את חלק הארי שלו, על כתפיו של מילר. השחקן שבאמת יתבקש לתת הוכחות הוא למאר אודום. הטרייד של מילר גרם לקליפרס להיפרד מדריוס מיילס, שחקן שיכול להיות אולסטאר כבר השנה. אודום חייב, והוא יכול, להוכיח שההנהלה ואלן ג'נטרי המאמן לא עשו מקח טעות. לאודום יש הכל: קליעה מבחוץ, משחק עם הגב לסל, יכולת ורצון לשתף את החברים שלו על פני סטטיסטיקות אישיות ויכולות להוביל מתפרצת או לקחת את ההחלטה הכי נכונה בהתקפה העומדת. הוא גם סובל מתופעת ה"סלאקר"-ברנש אמריקאי בתחילת שנות העשרים לחייו, שלא בזין שלו כלום חוץ מלמצוץ מהירוק המתוק.

אם אודום מתבגר ואם סטרלינג מחליט שהוא לא חס על כיסו, הרי שלקליפרס יש מאגר כשרונות אדיר וצעיר: מלווין אלי וכריס ווילקוקס שנבחרו בדראפט, אלטון ברנד, אחד הפאואר פורוורדים הכי טובים בליגה, קווינטין ר'יצ'רסון, שהיה האחד המחליפים הכי דומיננטיים בליגה בשנה שעברה ומסוגל לקלוע מכל טווח, קורי מאגאטי, אחד האתלטים הטובים בליגה שהתחיל להראות ניצוצות מהכשרון שלו בשנה שעברה, מרקו יאריץ', שהיה אחד הגארדים הטובים באירופה בשנה שעברה (ובאמריקה מסתכלים על התארים הללו בצורה אחרת אחרי הקיץ האחרון) ווונג ז'י ז'י, לו יש הרבה מה להוכיח. אבל כל השמות וההבטחות הללו יושבות על סימן שאלה ענק בגודל של לאמר אודום.

מה שמשאיר אותנו עם קבוצה אחרונה: יוטה או מינסוטה. יוטה לא פיספסה שום פלייאוף מאז שג'ון סטוקטון הצטרף אליה, אבל דווקא בשנה האחרונה שלו (לפני שהוא מצטרף לחוות גלעד?), יוטה תצא לחופש כבר באפריל. מה שאולי יכול להבטיח שקרל מאלון לא יגמור את הקריירה שלו בסולט לייק סיטי. למה יוטה לא תגיע לשם? קודם כל בגלל שהיא נחלשה ובעיקר בגלל ששום קבוצה עם קווין גארנט לא יכולה שלא להגיע לפלייאוף.

לא שלגארנט מחכות שם הפתעות מיוחדות: כמו בכל אחת מהשנים האחרונות הוא לא יזכה לראות יותר מסיבוב בפלייאוף, במיוחד בשנה שהסגל מסביבו נחלש באופן משמעותי. הדברים מתייחסים בעיקר לעמדת הפוינט גארד. צ'אונסי בילאפס (שבכלל אהב לקלוע) עבר לדטרויט וטרל ברנדון, אם אי פעם יחזור לשחק, כבר לעולם לא יהיה דומיננטי כמו לפני שנתיים.

משחק הפנים של מינסוטה שוב יהיה סולידי: נסטרוביץ' ממשיך בהתקדמות האיטית שלו, מג'ו סמית אתה יודע מה תקבל ומה לא, גם ממרק ג'קסון, ולורן וודס הוא שחקן שיכול פתאום לפרוח. גארנט הוא עדיין אחד מחמשת השחקנים הכי חשובים בליגה, וההזמנה למשחק האולסטאר בשנה שעברה אמורה להיות הראשונה בשורה של בחירות מסוג זה עבור וולי שצ'רביאק.

הבעיה היא שבגלל העונש של פרשת ג'ו סמית לא זורם למיניסוטה דם חדש והיא גם לא יכולה להחליט על פירוק החבילה (טרייד של שצ'רביאק) כדי לבנות מחדש דרך הדראפט. השנה הזו (שמתחילה, כנראה, עם הארכת חוזה של גארנט, רק כדי להוכיח עד כמה מיוחד השחקן הזה) יכולה להיות מאוד מתסכלת עבורו: שניים מהשחקנים החדשים שהובאו לקבוצה הם רוד סטריקלנד וקנדל גיל. בשנה שעברה הביא אותם פט ריילי למיאמי, מה שאומר, שיותר מכל, שני השחקנים הללו מעידים על נואשות.