הנה אנחנו עוצמים את העיניים ודוהרים לאחור במנהרת הזמן. המסע קצר, רק ארבע או חמש שנים אחורה. הנה אנחנו באיצטדיון "טדי" בירושלים. הנה בית"ר. הנה האימפריה. היציעים חמים, לוהטים, בוערים מתחושה של כוח. מי זה שם, האיש ההוא, הוא נראה מוכר. זה ביבי נתניהו, הוא ראש הממשלה. הנה אולמרט, ראש העיר, עם החיוך הזה שלו. הנה דדש, משה דדש, זוכרים אותו? והנה אלי אוחנה. בטח אלי אוחנה. הם מרוצים מעצמם, הם מדושנים מעונג, הם מפטמים את הפה בסיגרים שלהם. אנחנו השלטון, אנחנו הכוח, המדינה שלנו, הכדורגל שלנו. אימ-פריה, אימ-פריה. אנחנו הקבוצה של המדינה, המדינה של הקבוצה. עוד מעט ראש הממשלה ידליק לנו נר של חנוכה.
ומתחת, כלום. ריקבון עמוק. ערימה של חובות, אבל יהיה בסדר, אנחנו הרי מקורבים לצלחת. מה מקורבים, אנחנו הצלחת עצמה. מחלקת נוער אין. שום דבר לא יצמח פה. למה צריך אם המדינה כולה שלנו. ניקח מפה, ניקח משם, נשלם להוא, נעביר מפה ניקח משם. ראיתם מדינה פושטת רגל? ראיתם מדינה יורדת ליגה?
ואז הם קרסו. כמו אולמי ורסאי הם קרסו. כאילו הלכו להם הפיקות של הברכיים. לא זאבי ולא גוטמן ולא קובי בן-גור ולא יוסי מזרחי ולא אלי כהן ולא מאיר פניג'ל ולא אף אחד יציל אותם. היהירות, השחצנות, הכוחנות, האלימות, העיוורון - על כולם הוגש החשבון. תסתכלו בטבלה ותראו.
הנהלה? צחוק. מאמן? גם הוא, כמו קודמיו, בדרך הביתה. שחקנים? כמעט שום דבר, לבנות קבוצה מחדש. נוער? מתי צמח שם כוכב. כלום לא נשאר מבית"ר. איפה חיפה, איפה הפועל ומכבי תל אביב, ואיפה בית"ר ירושלים. החשבון הוגש. על מפית.
26 באוקטובר: אין גדולה כמו בית"ר
26.10.2002 / 23:18