בווידאו: בארקלי ושאקיל דנים בסוגיית כריס בוש
עונת 2016/17 של ה-NBA מתקרבת ובעוד מספר שבועות, הקבוצות יתחילו להתאמן. זו הולכת להיות עונה לא שגרתית, כזו שבה קבוצה אחת תעמוד במוקד ותהיה הפייבוריטית הברורה לזכייה באליפות, באופן שקשה למצוא לו תקדימים. ההחתמה של קווין דוראנט הפכה את גולדן סטייט לקבוצה שנמצאת בספרה משלה בכל הקשור לכישרון והיא מאיימת להוציא את העוקץ מליגת הכדורסל הטובה בעולם לשנים הקרובות.
מרגע בו נודע על ההחתמה, החל תהליך במסגרתו הווריירס הפכו מהקבוצה שכולם אוהבים לאהוב, לזו שכולם אוהבים לשנוא. זו כבר לא הקבוצה הסימפטית שנבנתה בהדרגה סביב בחירות דראפט מוצלחות, אלא "סופרגרופ", שכוללת שניים משלושת השחקנים הטובים בעולם, לאחר שלקחה את הכוכב של הקבוצה שהייתה אמורה להיות היריבה הגדולה שלה בשנים הקרובות, לפחות במערב. החיוכים והחגיגות תוך כדי משחק של סטף קרי והשחקנים סביבו, יראו בעונה הקרובה הרבה פחות חמודים והרבה יותר שחצניים, תהליך שהחל כבר בעונה הקודמת, שם התחושה הייתה שהדומיננטיות של הווריירס מוחלטת. במילים אחרות: גולדן סטייט נמצאת בדרך הבטוחה להפוך למכבי תל אביב של ה-NBA, לא זו של השנים האחרונות, אלא הקבוצה ששלטה ביד רמה בליגה שלה וחיסלה כל אפשרות לתחרות.
לאחרונה מתברר שהתדמית המתנשאת של גולדן סטייט אינה נחלתם הבלעדית של האוהדים. בריאן ווינדהורסט מ-ESPN סיפר שברחבי הליגה, הווריירס נתפסים כמועדון כשחצני. הוא טען שפעמים רבות בחודשים האחרונים שמע התייחסויות עוקצניות מפי מנהלים וגורמים נוספים בליגה, על כך שגולדן סטייט "נמצאת במרחק שנות אור מכל השאר". המקור לאמירה הזו הוא כתבה, שפורסמה במרץ ב"ניו יורק טיימס", במהלך העונה הסדירה, כאשר הווריירס היו במסע לשבירת שיא הניצחונות ההיסטורי. הבעלים של הווריירס ג'ו לייקוב, שעמד במוקד הכתבה, העניק ציטוט שהתייחס למודל העסקי של הקבוצה: "אנחנו במרחק שנות אור מכל שאר הקבוצות בליגה, ככל הנראה, בכל הקשור למבנה ותכנון לעתיד... שאר הקבוצות ב-NBA יצטרכו לעבוד קשה מאוד כדי להתמודד איתנו". לייקוב דיבר בין היתר על החדשנות המקצועית של הקבוצה, אך תחושת העליונות שלו הרבה יותר רחבה.
המטרה של הכתבה המקיפה הייתה להדגיש את חלקו של לייקוב, שרכש את הקבוצה ב-2010 יחד עם פיטר גובר, בהצלחה. המודל בעזרתו לייקוב מנהל את הקבוצה הוא של ריבוי מומחים ופתיחות למגוון דעות. הוא אינו מתיימר לדעת הכל ומרבה להתייעץ ולהקשיב לפני שהוא מקבל החלטות. הוא צירף כשותפים זוטרים מומחים שונים במגוון תחומים והם עוזרים לו לבנות אולם חדש ולשנות את פני הקבוצה, מבחינה עסקית ותקשורתית. הוא גם מתווה את הדרך ברמה המקצועית וצירף את ג'רי ווסט כיועץ שלא כפוף לאף אחד פרט לו, מינה לתפקיד הג'נרל מנג'ר את הסוכן לשעבר בוב מאיירס והביא כמאמן את השחקן, הג'נרל מנג'ר והפרשן לשעבר סטיב קר. הוא אוהב למנות אנשים שהידע שלהם חורג מהתחום אליו מונו, כדי להגדיל את היצע הדעות והרעיונות.
במהלך השנים לייקוב קיבל שתי החלטות לא פופולריות: הטרייד בו ויתר על מונטה אליס תמורת אנדרו בוגוט (שהיה פצוע בזמן הטרייד) והחלפת המאמן מארק ג'קסון בסטיב קר. בשני המקרים, ההחלטה נראית נהדרת בדיעבד ובשני המקרים, מדובר בהחלפת דמות שאינה מתאימה לדרך שלו באחת שמשתלבת בה באופן חלק. בוגוט הוא שחקן קבוצתי מאוד, שראה את התמונה הגדולה וידע להמציא את עצמו מחדש כמומחה הגנה, קר הוא מאמן פתוח וחדשני שהיווה שינוי קיצוני מג'קסון החשדן ומחולל המהומות.
אלו הדמויות שמאפשרות יצירת קבוצה מצליחה, בה קשה מאוד לענות על השאלה מי האיש החזק. קבוצה בה חיים בהרמוניה יועץ דומיננטי כמו ווסט, ג'נרל מנג'ר מעורב כמו מאיירס, מאמן עם עבר ניהולי כמו קר, סופרסטאר כמו סטף קרי ושלל שותפים זוטרים, שיש להם מילה, כמו עוזרי מאמן בכירים ואולסטארים נוספים, ללא מאבקי אגו וצורך בדמות אחת שתקבל החלטות. זו קבוצה בה עוזר המאמן יכול לשמש חצי שנה כמאמן ראשי ולהחליק בטבעיות בחזרה לתפקיד העוזר. זו קבוצה בה מתאם הווידאו ניק יורן יכול לייעץ למאמן על המהלך ששינה את פני הגמר בשנה שעברה (המעבר להרכב הנמוך במשחק 4) ולקבל ממנו את הקרדיט על כך. זו קבוצה בה הרעיון שייווצרו מאבקי אגו סביב ההצטרפות של דוראנט נראה מופרך, מנוגד לרוח המועדון והנפשות הפועלות.
מה שמוביל לשאלה: למה, בעצם, כועסים על גולדן סטייט? על כך שהמועדון עשה הכל נכון, התנהל בדיוק כפי שהיינו רוצים שמועדונים יתנהלו והצליח לבנות קבוצה כל כך יותר טובה ומוכשרת מהאחרות, מה שיגרום לכך שאולי לא תהיה תחרות בליגה בשנים הקרובות? הרי לייקוב לא ניצל יתרון מובנה, הוא פעל בתוך חוקי ה-NBA, שמאוד מקפידים על שוויון הזדמנויות. למעשה, מדובר במועדון שעד לפני חמש שנים נחשב לאחד הכושלים בליגה מאז סוף שנות ה-70'.
התשובה המעט טהרנית תהיה שאנשי הווריירס חוגגים קצת יותר מדי את ההצלחה ומייחסים אותה לעליונות שלהם על כל האחרים. אני לא מחסידי ההצטנעות המזויפת ומניח שההצהרות של לייקוב היו סוג של טראש טוק של בעלים, אבל קל להבין למה בליגה לא אהבו את ציטוט ה"מרחק שנות אור" שלו. היה ללייקוב גם הרבה מזל: הוא קיבל קבוצה עם סטף קרי, לפני שהיה ידוע לאן הוא יתפתח. הוא החתים אותו על חוזה נוח מאוד, רגע לפני שהפסיק להיפצע. הוא ניצל חלון הזדמנויות ייחודי, בשנה בה תקרת השכר זינקה והחוזה של קרי נכנס לעונה האחרונה שלו לפני שהוא כמעט משלש את עצמו, כדי שיהיה לו מקום להחתים את דוראנט.
יש עוד קבוצות בליגה שמנוהלות מצוין, אבל לא היה להן את המזל ההכרחי להצלחה מקצועית. יש מועדונים שמייצרים מודלים עסקיים טובים, ללא הצלחה מקצועית. יש את סן אנטוניו, מועדון שהצליח להישאר שני עשורים בצמרת הגבוהה ולכל מועדון אחר בליגה, כולל לגולדן סטייט, יש הרבה מה ללמוד מההתנהלות שלו בכל התחומים בתקופה הזו. לייקוב מסתכל סביבו ורואה לא מעט בעלים שתלטנים, קמצנים, עצלנים וסתם כאלה שמקבלים החלטות גרועות, אבל באווירת הפתיחות לה הוא מטיף, הוא אמור להבין שיש לו הרבה מה לקחת גם מהיריבים. כפי שאווירת הפתיחות שלו חלחלה לשאר הקבוצה, לפעמים נדמה שגם הזלזול בשאר הליגה חלחל.
גולדן סטייט פותחת עונה בעמדה משונה, בה היא גם הגיבור וגם הנבל, גם המודל לחיקוי וגם השליט הכל יכול, שצריך למצוא דרך להפיל כדי שהליגה לא תהיה משעממת. אחת השאלות המעניינות לקראת העונה הקרובה היא הגישה עמה יגיעו המועדון והשחקנים, בשל איבוד האליפות בעונה החולפת, אליפות שהייתה להם ביד. יכול להיות שזו המכה לה הם היו זקוקים, המכה שתוריד אותם מהאולימפוס, מהתחושה שהם במרחק שנות אור מהליגה.