הזומבי של הכדורסל הישראלי

אם ברק פלג היה הולך במסלול שסומן עבורו על ידי המסורת והסביבה, הוא היה יושב היום במועדון החברים של הקיבוץ הדתי לביא, אחרי יום עבודה בלול, וצופה במשחק של הגליל מול הפועל ירושלים בטלוויזיה. בהנחה שבלביא התחברו לכבלים. או במועדון של היחידה מהצבא, מריץ בדיחות של מילואימניקים על וופלים יבשים וקפה שחור. כי פלג, היום מלך הסלים הישראלי של ליגת העל, לא היה אמור להיות שחקן כדורסל. אבל אמור זה בכלל שם של דג. ובעצם, הוא אומר "עד היום אני לא יכול להגיד על עצמי שאני שחקן כדורסל".

"92 אחוז מהשדה? מלך הסלים? ברק פלג?" אנחנו מתחילים בשיחה על הסדק שיצר מעמד הכוכב בגליל לדימוי של הלוחם המזנק. "כן, זה מדאיג אותי" הוא מודה, "עד היום הופעתי בעיתונים רק בטבלאות של אחוזים גרועים מהשדה וחטיפות". דווקא את חברי הילדות והמשפחה מהקיבוץ הנתון הזה לא מפתיע. כי פלג היה קולע 30 נקודות למשחק בקט-סל. רכז, סוליסט, חושב בעיקר על עצמו. בצבא יישרו לו את האגו. "השירות עם אנשים כל כך יקרים, ברמות של חברות שאין לדעתי במקומות אחרים, משנה לך את הראש. ביחידה החשיבות של צוות היא עצומה. אתה מבין שאתה אחד מכמה, או שאתה אף אחד. הפרופורציות משתנות. היה לי מוזר אחרי זה בחברת שחקני כדורסל. הייתי בגישה של: 'אז הפסדנו, נו'. ראיתי שחקנים מייללים על פאולים, לא הבנתי את זה. על מה יש לבכות? נותנים לך לשחק כדורסל, נסיעות לחו"ל".

מהצבא עלה פלג לשחק בצפת. מאמנו וחברו מימי הקיבוץ, כשהיה משחק בשדה אליהו עם ילדים שמחזיקים את הכיפה שלא תעוף, משה גרשון, לקח אותו לשם.

"משה גרשון רב בשבילי על 1,500 שקל דמי כיס. הייתי עובד בלביא משבע בבוקר עד שתיים בלול - אני לולן - ואז נוסע לאימון".

צפת של פלג וגרשון העפילה ללאומית ואחרי עונה כמקצוען שרון דרוקר, עוזר מאמן רעננה, התקשר. הסימונים בייעוד השתנו. "זה היה שלב בחיים שלא ידעתי לאן זה הולך. עד היום אני לא יכול להגיד על עצמי שאני אהיה שחקן כדורסל. מאיפה שבאתי, כל שנה וכל הישג היו בונוס". פלג נפגש עם מאמן רעננה דאז, אריק שיבק, בקפה קפולסקי. שיבק שאל את פלג מה הוא יביא לרעננה. פלג ענה: 'אני לא יכול להבטיח לך שום דבר, רק שאני אלחם'. והוא נלחם. "בהתחלה זינקתי כל הזמן. כמו אובארוב, מזנק על כדורים, מה עוד יכולתי לעשות?". פלג הוחתם על חוזה לשנתיים תמורת 28 אלף דולר לשנה. במושגים של לביא זה היה אמריקה.

בהתחלה שיבק "לא ידע איך לאכול אותי". ברעננה שיחקו אז קורן אמישה ופול תומפסון. ואז נסעה הקבוצה למחנה טרום עונה בטורקיה. "פעם ראשונה שיחקתי, קפצתי על הפרקט כמו מטורף, ומטורקיה החיבור בינינו היה מדהים. אריק צועק, נכון, במשחק הוא נכנס לוורידים. אבל לי אין בעיה שצועקים עליי. אני מחייך. זה משגע אנשים, אבל זה בסך הכל כדורסל. אולי יש בי חוסר תחרותיות מסויים".

ברעננה הכיר פלג את גיא קנטור ותומר שטיינהואר, שני חבריו הטובים עד היום. הוא ושטיינהאור יצרו לקבוצה המופנמת זהות של כדורסל לוחם. הם הגיעו עד גמר הפלייאוף בעונה חלומית, ושם ניגפו בפני המועדון ההוא מתל אביב. ואז הקשר הסתיים. "מרעננה, אני רציתי ללכת. לא חוויתי הרבה בכדורסל, ורציתי לחוות עוד מקום. כולם אמרו לי אל תעזוב, וזה חברים יקרים שלי - גיא קנטור, זאב ברעם. אבל מיציתי. וגם ירושלים זו קפיצת מדרגה - משכורת גבוהה, קבוצה גדולה. הכל יותר ייצרי ורועש. אמרו לי שהעזיבה הזו פירקה את רעננה. זה לא נכון. העזיבה של תומר פירקה אותם. מירושלים, כל הזמן פזלתי לרעננה לראות שהכל בסדר. כאב לי מה שקרה להם".


השנתיים שהעביר פלג בהפועל ירושלים היו בעיקר פספוס. זה התחיל בכאוס נוראי עם צביקה שרף. "צביקה איש אמת, אבל הוא מאמין בזרים. זרים, זרים, טפירו, זרים, זרים, טפירו". פלג העביר זמן רב בחסימה חוקית של חברו פפי תורג'מן, בניסיון למנוע ממנו לברוח מהקבוצה. "ניסיתי לצאת החוצה ולהסתכל על עצמי בתוך הסיטואציה הזו, ואמרתי: מה קורה פה? זה מה שרציתי? מה אני עושה בטירוף הזה בכלל? ובסוף עניתי: כן, זו חוויה. מצליח או לא, חוויה".

אחרי חצי עונה שרף הוחלף ביורם חרוש. לפלג היה ברור שהשילוב עם חרוש יהיה מוצלח. "לשנינו יש מערכת ערכים דומה". אבל זה לא קרה. בשנה השנייה בירושלים חרוש הביא לקבוצה את חניכיו מנבחרת העתודה. במלחה נוצרו שני מחנות. הילדים של חרוש והאחרים. ארז כץ מונה לקפטן וניסה לשדך את שתי החבילות. זה לא הסתייע. הקבוצה לא התחברה, למונט ג'ונס ומאיר טפירו ירקו אש אחד על השני. בתוך המהומה פלג התקשה למצוא את עצמו. הקבוצה אמנם העפילה לחצי גמר גביע ספורטה, הישג היסטורי, אבל "יורם פספס אותי. יורם כביכול הוא בנאדם שאני אמור להתחבר אליו. עבור שנינו כדורסל הוא לא רק לנצח משחקים. ולמרות זאת, כל הזמן הייתה תחושה של החמצה בינינו. אני לא מאמין שהוא עשה לי בכוונה. היה לו ברור מה החשיבות שלי לקבוצה. למרות זאת בחצי גמר ספורטה מול סיינה שיחקתי 7 דקות. אז הגיע השבר אתו. הייתה לנו שיחה. אמרתי לו: אני לא חושב שאתה עושה לי בכוונה, אבל התוצאה של זה מאד פוגעת בי".

העכירות ביחסים עם חרוש החלה בקיץ 2001. חרוש לא היה זה שהביא את פלג לקבוצה, ולא חש מחויב לו. בקיץ היה ניסיון של ירושלים לחתוך את פלג. "זה היה קצת מאחורי הגב, רצו להחזיר אותי לרעננה. הם רצו להשתחרר מהחוזה אתי והביאו את משה מזרחי. יורם אמר לי: אני מעדיף את משה, מה תעשה? ידעתי שאני לא רוצה לנטוש אחרי עונה אחת מפוספסת".

את ניסיון החיתוך סחבו השניים לתוך העונה השנייה, יחד עם בעיות נוספות. ערב חצי גמר הגביע בנהרייה רואיין חרוש לערוץ הספורט, כשברקע נראים שחקניו צופים בטלוויזיה. "המצב החברתי פה נהדר" אמר המאמן, יום לפני שג'ונס וטפירו החליפו מהלומות. "הייתה בעיה בקבוצה" אומר פלג, "היו 4 צעירים מהעתודה. כשהם היו טובים הם עלו יחד, וכשמישהו היה רע - הם ירדו יחד. העימות בין מאיר ללמונט השפיע גם. מאיר הוא הבן יקיר של אורי מנצור, ולמונט כל הזמן וויתר. זז הצידה, בניגוד להרגלו. זה לא עזר. מאיר לא יכול להמשיך כרגיל כשהוא מרגיש מאוים. לי היה די ברור שלא אמשיך שם. כשאתה משחק 17 דקות זה מתסכל. הייתי מדבר על זה עם למונט. היינו מסיימים משחקים ואומרים אחד לשני: אנחנו לא עייפים. זו הרגשה לא טובה".

יום לאחר סיום העונה אשתו כרעה ללדת. הוא נסע לבית חולים פוריה ומאז לא חזר לירושלים. גם לא זכה לטלפון. "בסוף העונה ציפיתי שלפחות ידברו איתי. שיגידו: תודה רבה, היה נעים. אבל כלום. חודשיים וחצי השיחה היחידה הייתה על כסף שלא מוכנים לתת לי, על הבונוסים מאירופה. אורי שאל אותי: יש לך קבוצה, יש לך לאן ללכת? זה היה מעליב. כאילו הוא אומר בבירור: פה לא תהיה".

פלג בטלפון. מקבל עצות מגור שלף על הגליל ועל ילדים בני 4 חודשים. לשניהם יש כזה. "בדיוק אמרתי לגור שהחיים כאן זה סרט. לגליל באים או לחופשה או לצבא. בשבילי זה חופשה. אני טיפוס של קצב מאד רגוע. אני גר 150 מטר מהנחל, לוקחים את הילד, הולכים לטייל בחצבני. הכדורסל עכשיו פשוט בא אליי, זורם, אני לא מכריח את הזריקות. אני כל הזמן חושב למה זה קורה עכשיו. זה בגלל שהתחלתי מאוחר, ועכשיו הדברים אצלי מתחברים. אני מרגיש היום נינוחות. בוא ניתן את הקרדיט לילד".


כאילו שנתיים לא נגעת באף אחד.

"דווקא באוהדים כן נגעתי, אבל אתה לא מקבל פרחים מאוהדים. אני לא עדי גורדון, לא פפי תורג'מן, בסך הכל עוד שחקן שעבר שם שנתיים וניסה להשאיר משהו. זה קצת התפספס".

פספוס נוסף שהיה לפלג זו נבחרת ישראל. בעוד חודש, לחצי גמר אליפות אירופה לאומות, מולי קצורין כנראה לא יזמין אותו. כשמדובר בישראלי הכי טוב בליגה כרגע, זה יהיה מוזר. לפלג לא: "זה לא יהיה מוזר אם הוא לא יזמין אותי לנסיעה הקרובה, למרות שאני בתקופה מצויינת. גם בעבר כשלא שיחקתי בנבחרת אף אחד לא הרים גבה. אין לי את הפוליטיקה הזאת של לדחוף, לא הייתי בקדטים, בעתודה. אני די זומבי בענף הזה".