אריאל! אריאל! אריאל?

נו, אז היה מניאק, או לא היה? למי שקורא מדורי ספורט בעיתונים ובאתרי האינטרנט נדמה שמאריאל מלך ישראל ואימאג' אבקת הכביסה הטהורה מכל זך, לא נותר דבר. מסתבר, כי מאחורי גבנו – ממש מאחוריו – ולאורך תקופה ארוכה – להבדיל מתקופה קצרה, שהיא על גבול הנסבלת ביחסים בין אדם לקבוצתו – שלא לדבר על סתם מעידה חד פעמית, שהיא בכלל לא עניינו של אף אחד, כפי שיעידו מדורי הרכילות שלא תוחבים את אפם אל בין רגליהם של ספורטאים מפורסמים וכולי וכולי – התנהל לו אריאל האחר, כמו איזה דמות מסרט מקושקש ומחונטרש, להוציא סודות הגרעין של ישראל, אין פשע שלא הואשם בו.

רק עכשיו עולה וצף כל החרא. מסתבר שאריאל ונייט, הלא הם שני כוכבי העל של הקבוצה של המדינה ובשאיפה של אירופה לדורי דורות – היו מה זה מסוכסכים. כל-כך מחורעים היו אחד על השני, עד שנתנאל האפמן הבטיח לעיתונאי "7 ימים" כי יפוצץ לאריאל את פיקת הברך, או משהו, אם ייתקל בו ברחוב. נו טוב, למזלנו, המרחק בין אתונה לטורונטו גדול למדי, אל תמהרו להכין את ערכות העזרה הראשונה. כולם כבר מכירים את הסיפור, ומי שלא מכיר שיזדיין בסבלנות וכולי וכולי, בסופו של ספין גם רכילות זו תדלוף גם תזלוג ותפורסם בכותרות ענק – מילה שלי.

ואריאל, שלהוציא התרוצצות עם צלב וכרך מיניאטורי של הברית החדשה, עשה הכל, אבל פשוט הכל, כדי שנפנים טוב-טוב את מראה נער המקהלה ואת גישת הפטריארך הלטיני שלו לחיים – הוצא עכשיו מהארון. מסתבר שלא נער מקהלה ולא מטיף אוונגאליסטי – אלכוהול, נשים ומה לא. כל אלה היו על סדר היום של אריאל, לא פחות מאשר תרגילים נגד אזורית ואולי יותר, תלוי את מי שואלים. וזה לא שאני מגלה פה את אמריקה, אפילו 'הארץ' המכובד שיתף את קוראיו בעובדות שטואטאו כהלכה מתחת לפרקט ביד אליהו, לאורך השנים, רק כדי לא לפגוע בטובת הקבוצה, שהיא טובת המדינה, שהיא טובת עם ישראל באשר הוא ובטח שכחנו מישהו בדרך.

כי מכבי, כמו אריאל, כמו מכבי, כמו אריאל, יודעת לשמור סוד טוב בבטן. ככה זה. אף אחד, כולל אף אחד, כולל שחקן העל של הקבוצה לא יפגע באינטרסים שלה, בשום מצב. אם אולסי פרי בשעתו, אם ארל וויליאמס בזמנו, אם שחקן מפורסם מאוד אחר שהכניס לאישה נשואה בשירותים של מועדון, לעיני כל – אף אחד לא יקלקל למכבי את המראה המהוגן, השמרני, הכל ישראל ערבים זה לזה, גם כשהם מזיינים מהצד כל דבר שזז, כולל, נו, שפתיי חתומות.

יותר מאשר אריאל מקדונלד, הסיפור הוא מכבי ת"א, המועדון ודרך התנהלותו מול העולם, מול המדיה מול ציבור אוהדיה. ביקורי פתע אצל ילדים בבתי חולים מתואמות מראש עם משרדי יחסי ציבור וצלמים, אבל סחורה אחרת, אטרקטיבית לא פחות, שמעידה עשרות מונים יותר על טיבם של השחקנים מחוץ למדי האתלטים, זו נחסכת מהציבור. את הכביסה המטונפת מכבסים בבית, גם אם המים העכורים מטביעים את הקבוצה על שאיפותיה הספורטיביים. משום שאם נייט ואריאל היו מסוכסכים כל-כך הרבה זמן ועל רקע אישי כה צורם, זכותו של הציבור לדעת, לא? זכותו של מחזיק המנוי ושל הצופה בבית ושל סתם כל אחד שאוהד, לדעת מה הסיבה האמיתי לירידה ביכולתו של השחקן האהוב, המושיע, הגואל וסתם קוסמים? לא, לא פציעה טורדנית ברגל. לא קשיי אקלים ולא הזדהות עם התנזים – הסיבה שאריאל נבעט מכאן בבושת פנים הייתה, אם כן, אישית לחלוטין.

אבל זכותם של האוהדים מסתכמת בלשבת בשקט, להוציא המעודדים – שהם הכי אחלה ושרופים בנשמה וכאלה – ולהתווכח עד לחילופי מהלומות אם אריאל טוב או רע, אם גמר את הסוס או סתם הביא לשימון את המנחוס, על כל פנים – כל סאגת עונת המלפפונים של הקיץ האחרון נבראה במוחם של עיתונאים בלבד. אנשי מכבי, קשה לדמיין שלא, הכירו את טיבו האמיתי של אריאל וחיכו לסיום העונה כדי להיפטר ממנו, בדרך המתנכרת האופיינית להם. פירוק הקבוצה, גם הוא, אולי נסב סביב שיקולים מקצועיים טהורים (איזו התקדמות עושה יותם הלפרין העונה! וליובין!) אבל קרוב לוודאי שלתיעוב ההדדי בין שני הצלעות המשמעותיות של המחומש הקדוש, היה משקל לא קטן, אם לא קריטי באותה החלטה ממש.

הציבור, כאמור, אינו צד בעניין. תפקידו היום הוא להריע לאריאל בחום, כשיעלה למגרש במדים הירוקים של הצורר היווני, להודות לו על כל השנים היפות ועל הזיכרונות. גם אם את רובם לא זכרנו כלל. כלומר, לא ידענו.