יש כאלה שסבורים, במידה רבה של ציניות, שמה שהביא את טרנס קינזי להפועל ירושלים זה לא האתגר המקצועי, אלא תאוות נקם. ההצעה מעיר הקודש הובאה לידיעתו לפני זמן מה, אבל אפשר שדווקא הגרלת שלב הבתים היורוקאפ, שסידרה מפגש כפול עם לוקומוטיב קובאן, היא זו שסייעה לשידוך לקרום עור וגידים. באופן גלוי ומוצהר, הקבוצה מקרסנודאר שנואה על קינזי במיוחד: בקיץ 2014, זמן קצר אחרי שסיים את העונה האישית הטובה בקריירה שלו במדי פרטיזן בלגרד, ראשי קובאן בחנו את מועמדותו והגיעו למסקנה הנחרצת הזו - מדובר בשחקן פציע, אפילו "גמור" לדבריהם, שלא שווה את הסיכון.
קינזי נפגע, שמר בבטן וחיכה עד ה-29 בינואר השנה, אז נפגש עם אותה קובאן לראשונה מאז המקרה ההוא. זה הסתיים עם 19 נקודות, 4 ריבאונדים, 3 אסיסטים, ניצחון מרשים וסגירת חשבונות לעיני המצלמות. "הם יודעים מה אני חושב עליהם. אני שונא את כולם שם. הבטחתי להם שבכל פעם שניפגש אני אהרוג אותם, ואני מתכוון לעמוד במילה שלי", הטיח.
אז קובאן איכשהו נשרה ליורוקאפ, אבל הנמסיס שלה ירד לשם יחד איתה כדי לדאוג שתחוסל סופית. היא נמנעה מלרדוף אחריו, אז הוא החליט לרדוף אותה עד הסוף המר.
אז הנה, מסתבר שיש גם בקרב שחקני בהפועל ירושלים מי שמייצג את השאיפה של אורי אלון ללכת על אירופה בכל העוצמה. סתם כי זו כבר ונדטה אישית.
כל הפעולות של הפועל ירושלים בקיץ מובילות למסקנה אחת: מישהו שם משוכנע שהגיע הזמן להצליח באירופה כאן ועכשיו, ולעזאזל ליגת העל. סימונה פיאניג'אני הוא מאמן עתיר ניסיון ביורוליג, אבל ללא היכרות של ממש עם הביצה המקומית; דונטה סמית', שזכה בכל תואר אפשרי בישראל אבל כשל בחזיתות שמחוצה לה, כבר לא כאן; גם אמארה סטודמאייר, אם אכן יחתום לבסוף, מייצג את השאיפה לצאת את גבולות ישראל ולהשיג פריצת דרך בינלאומית;
אבל מכולם, דווקא טרנס קינזי עשוי להחזיק במפתח. קשה למצוא מכנה משותף לכל הקבוצות בהן שיחק הסווינגמן בן ה-32 באירופה, אבל אם יש מאפיין בולט הוא קשור בהישגים שמחוץ לליגה המקומית (גם בהן הוא כמעט תמיד גרף תארים - שלוש אליפויות ושני גביעים בטורקיה בראשם). פעמים רבות הקבוצות שלו הצליחו מעל למצופה - עם פנרבחצ'ה/אולקר הוא הגיע להצלבה ב-2008, אחרי שנים רצופות כישלונות (ושם הודח על ידי סיינה ואחד בשם סימונה פיאניג'אני). עם ניז'ני נובגורוד הוא העפיל לטופ 16 בעונתה הראשונה אי פעם ביורוליג, למרות תקציב נמוך וציפיות נמוכות עוד יותר. ואת הכוכב האדום, אליה הגיע במהלך העונה שעברה, הוא ייצב בדרך לריצה מפתיעה שנעצרה רק בהצלבה על ידי האלופה שבדרך צסק"א מוסקבה.
סימני השאלה סביבו ברורים וצפים מעל פני השטח: האם שיאו מאחוריו? האם היד הבעייתית מבחוץ לא תגביל את ירושלים כמו בשנים עברו? האם בגילו המתקדם יחסית הוא מסוגל להימנע מפציעות משמעותיות?
כמי שהובא על תקן יורשו של דונטה סמית' יש לקינזי נעליים גדולות להיכנס אליהן. למרות זאת, ההיגיון אומר שקינזי מחליף את סמית' רק בתיאוריה: כששני גארדים דומיננטיים כמו קרטיס ג'רלס וג'רום דייסון חתומים, אין צורך באלפא-דוג מסוגו של סמית' אלא בשחקן עם מינימום גינוני כוכבות שמוכן לחיות גם משאריות. קינזי היה כזה מאז ומתמיד שקט, יעיל, שומר חזק ונושא בנטל ההתקפי רק כשצריך. "לפנרבחצ'ה לקח הרבה זמן לעכל אותו. כשהם החתימו אותו ב-2008 הם היו בטוחים שהביאו תותח התקפי, כי כולם זכרו לו רצף של משחקים במדי ממפיס בהם קלע 20 נקודות ומעלה. גם ב-NBA שיווקו אותו כגאנר. בפועל פנר גילתה שחקן אחר לגמרי", מספר העיתונאי הטורקי ג'אן קורל. "לפעמים היה צריך ממש להכריח אותו לקחת על עצמו את ההתקפה ולנסות לצבור נקודות. זאת לא הייתה הנטייה הטבעית שלו. הוא הרבה יותר אהב לשמור חזק, לחטוף ובעיקר לחסום שחקנים גבוהים ממנו. הגנתית הוא היה פשוט שחקן מרהיב. עם השנים הוא למד להוביל גם בפן ההתקפי. הוא לא ישתגע על זה, אבל אם צריך זה מה שהוא יעשה".
כל זה לא אומר דבר על כושר המנהיגות שלו והדומיננטיות בחדר ההלבשה. בהקשר הזה קינזי רחוק מלהיות שחקן משלים. הוא אמור להביא לירושלים בשורת מנהיגות אחרת, כזו שנבדלת מהותית מהמשילות השנויה במחלוקת של דונטה סמית'. בשונה מקודמו, שלא היה חביב על כולם ועורר תגובות אמביוולנטיות, קינזי נחשב לכריזמטי וחביב בו זמנית. בשונה מסמית', שגילה אדישות מסוימת, קינזי הרבה יותר מחובר. לא מזמן העיד על עצמו בראיון ש"התאהבתי בכדורסל האירופי. אני אוהב את האנרגיות, התשוקה, המלחמה, האווירה ביציעים. אם הייתי צריך לבחור בין צפייה בגמר ה-NBA לבין צפייה בגמר הפלייאוף היווני הייתה לי התלבטות התלבטות רצינית. עד כדי כך".
בסרביה, למשל, הספיקה לו שנה וכמה חודשים ספורים כדי להפוך לאחד הזרים האהובים אי פעם. אוהדי פרטיזן בלגרד, בה שיחק בעונת 2013/14, זעמו כשעבר לכוכב האדום בעונה שעברה. כשהדרבי התקרב הם תכננו לקבל אותו בבוז קולני, אבל פוסט מרגש שכתב המיס אפילו את ראשי הקומץ האלים. "כשהיו הצפות מפחידות בסרביה התפללתי עבורכם. לא התפללתי על אוהדי פרטיזן או הכוכב האדום, התפללתי על סרביה. כשהנבחרת שלכם משחקת, אני מעודד אותה בגלל שהיא מייצגת את סרביה. לא אכפת לי מהיריבות הזאת, אני אוהב את שתי הקבוצות ומרגיש חלק מהמדינה. אהבה היא אהבה", כתב.
קינזי, טוענים ביבשת, בחר את הקבוצות שלו בקפידה. הוא חיפש מועדונים שבהם לא יוכל רק לשחק ברמות הגבוהות, אלא גם כאלה שיאפשרו לו ליטול את המושכות. פרטיזן, ניז'ני, הכוכב האדום כולן צירפו אותו כשמרבית הסגל מתבסס על שחקנים צעירים ובוסריים שזקוקים למנטור. קווינסי מילר, למשל, היה פרויקט אישי של קינזי בתקופתם המשותפת בכוכב האדום. הוא בילה במחיצתו שעות רבות מחוץ למגרש, ערך עימו אימונים אישיים והיווה לו מודל לחיקוי. קינזי סיפק ערך מוסף עבור הקבוצות הקודמות שלו, אבל בירושלים הוא מגיע לסיטואציה שונה: הקבוצה מורכבת משחקנים מנוסים, חלקם אולי אפילו קצת שבעים, שלא מחפשים חונך. קינזי, אם כן, ייאלץ לחפש נישה קצת אחרת.
יש שסבורים שאלמלא הגיליון הרפואי שלו, קינזי מזמן היה מקבל הזדמנות באחת מקבוצות העל באירופה. זו, בין היתר, הסיבה שהכוכב האדום לא נלחמה כדי להשאירו בקבוצה למרות החיבור המצוין וזה ככל הנראה גם ההסבר להצטרפות שלו לירושלים, שעדיין נחשבת עבורו לירידה ברמה. קינזי אמנם לא ספג פציעות קשות במיוחד בקריירה, אבל הוא נוטה לספוג פציעות קטנות שמצטברות לתקופות היעדרות משמעותיות. כשחקן אנדולו אפס הוא החמיץ חלק ניכר משלב הבתים ביורוליג; בפרטיזן הוא פספס את רוב משחקי הטופ 16; בניז'ני נובגורוד נפצע פעמיים לתקופות של שלושה שבועות; את העונה החולפת הוא העביר ללא פגע, אבל מתברר שזה תרחיש יוצא דופן שלא כדאי לבנות עליו. קינזי השברירי זקוק לטיפול בכפפות משי, אבל אולי הפוגות ממושכות בליגה המקומית חסרת האינטנסיביות שלנו יכולות לספק לך מענה חלקי.
שחקן ששיחק לצד דונטה סמית' מסביר מה ההבדלים ביניהם. "דונטה מאוד דומיננטי גם מחוץ למגרש, בעוד שקינזי רול פלייר ברמה מאוד גבוהה. אני לא חושב שהוא מסוג השחקנים שאתה נותן להם את הכדור לאחד על אחד, למרות שהוא לא רע בזה. הוא אחד שמשתלב במשחק הקבוצתי, הוא לא כינור ראשון. בסך הכל קינזי בחור חיובי מאוד, אחד שאתה רוצה איתך בקבוצה. הוא פועל שקט ועקבי".
כך או כך, מדובר בהפך הגמור מדונטה סמית'. אולי הוא מוגבל יותר התקפית, אבל הוא מנהיג מוצלח בהרבה. אולי הוא נוטה להיפצע, אבל הוא הרבה יותר בריא לקבוצה. וכן, למרות שדייק ב-13 אחוז (!) מחוץ לקשת בעונה שעברה ביורוליג, עדיין מדובר בקלע חוץ אמין יותר, בעיקר מחצי מרחק. בסופו של יום, כנראה שזהו הימור מושכל עם רמת סיכון נמוכה. עכשיו רק תביאו את קובאן.
* אהרל'ה ויסברג סייע בהכנת הכתבה