זה היה שבוע עוצמתי מאוד, שהתחיל עם המשחק הראשון לעיני המשפחה שלי והסתיים עם יום פחות טוב והפסד ראשון שלי כאן בסין. אתמול (שבת) מול ינביאן הפסדנו 3:1, ואתם יודעים כמה אני שונא ימים כאלה. לפני המשחק המאמן סטויקוביץ' החליט שאנוח במחצית הראשונה. כנראה הוא חשש שכמות המשחקים שעברתי כאן בזמן קצר כל כך תגרום לעומס או לפציעה. אני דווקא הרגשתי טוב, גופנית ומנטלית. הרגשתי שהייתי צריך לשחק מפתיחת המשחק. כבר במחצית פיגרנו 2:0 והיה לנו קשה לחזור למשחק. היו לנו הזדמנויות טובות ועם קצת יותר ריכוז גם המשחק הזה לא היה נגמר בהפסד, אבל צריך לחשוב הלאה - מחר אני ממריא למשחק גביע בהבאיי, ויום לאחר מכן נטוס בחזרה לגוואנגז'ו.
עוד בנושא:
רצף הניצחונות נקטע: 1:3 לינביאן על גוואנגז'ו וערן זהבי
מאמן היריבה חגג: כך עצרנו את זהבי, "חכם וכל הזמן מאיים עליך"
"זהבי הקסום לא הצליח לעזור הפעם". מאמנו: "הוא שיחק יותר מדי"
למרות ההפסד, כשאני נזכר בימים האחרונים - מהגעת המשפחה ועד הדרבי של גוואנגז'ו - זה היה פשוט מדהים. זה התחיל כשאשתי וקרובים נוספים הגיעו לעיר לראשונה וכנראה שהם הביאו איתם עוד קצת מזל. זה אף פעם לא מזיק. במשחק הליגה נגד טיאנג'ין טדה הם כבר עזרו לי, כשכבשתי שער ניצחון מול הקבוצה שרצתה אותי עוד בעונה שעברה. כבר אז התחלתי שוב לשמוע משפטים כמו "איזה מזל יש לו". האמת, זה קצת מעצבן, כי אני יודע שמזל לא יכול לבוא כל כך הרבה פעמים. לכבוש שערים מכריעים זה משהו שיש לך או שאין לך, וככל שתעבוד קשה יותר, ככה יהיה לך יותר מזל.
התקשורת פה מפרגנת בטירוף, כמו גם התקשורת בארץ שבאמת עוטפת אותי בחום. אני מרגיש שכל מי שעוקב שמח שאני מצליח פה ומביא גאווה למדינה שלנו. וכשזה קורה במדינה זרה אתה מעריך את כל זה עוד יותר, כי בסך הכול אף אחד כאן לא ציפה לפתיחה כזו, והיו בתקשורת המקומית סימני שאלה. אחרי המשחקים הטובים הראשונים כולם שאלו 'אולי היריבות פשוט לא טובות?', וכולם סימנו את הדרבי כמבחן בשבילי. לא בטוח שהם ידעו את ההיסטוריה שלי במשחקי דרבי, וכמה שאני חיכיתי למשחק הזה. למעשה, כל הישראלים בעיר שאוהבים כדורגל חיכו למשחק הזה בהתרגשות עצומה. הזמנתי לכולם כרטיסים - 50 אנשים - כבר שבוע מראש. הם פתחו קבוצת וואטסאפ וכל אחד עדכן שם. מה הוא מביא למשחק, מתי נפגשים, איך מתארגנים. הם קנו זמבורות, דגלי ישראל ואיך לא - גרעינים שחורים. הרי אי אפשר לראות כדורגל בלי לפצח.
אני מאוד שמח שהם מחוברים אליי ואני שמח לחבר אותם אחד לשני, כל זה בעזרת חבר טוב שלי, שלומי ברכה, שנהיה יו"ר חוג האוהדים של הקהילה. הוא דואג להעביר לי את המסרים מכולם. מה שנדהמתי לגלות בזמן הקצר שלי בסין הוא עד כמה בישראל מתעניינים בי, בקבוצה, בליגה. אני מרגיש את התמיכה מכל כך הרבה אנשים, כולל אוהדים של קבוצות שעד לפני כמה שבועות ראו בי כיריב, וזה באמת מחמם את הלב.
נחזור לדרבי. חיכיתי מאוד לשחק נגד הטובים ביותר ולהוכיח לכולם שאין כאן מקריות ושאני יכול לעשות את זה גם במשחק כזה גדול. האצטדיון היה מלא והייתה אווירת דרבי אמיתית. אני חי ממשחקים כאלה ותמיד מחכה להם, אלו משחקים שיש לך רק מה להרוויח, כאלה שאתה חולם עליהם בתור ילד. ירדנו למחצית בפיגור 1:0 אבל הייתה לי הרגשה בפנים, כרגיל, שאפשר לעשות את זה. עליתי למחצית השנייה עם אנרגיות טובות ואז הגיע השוויון שלנו, מבישול שלי. מאוד חשוב לי לבשל פה שערים ולפרגן לשחקנים אחרים בקבוצה. זה גורם לנו להתחבר עוד יותר ונותן להם יותר ביטחון לפרגן בחזרה.
ואז הגיע הרגע הגדול באמת. רגע שהביא לתפנית בעלילה גם בחיים האישיים שלי. רגע שלאחריו אני כבר לא כזה אנונימי כאן כמו שהייתי לפני שבועיים או שלושה, ואולי מעכשיו רוי לא הכי ייהנה איתי בג'ימבורי או בספארי כמו שהספיק עד עכשיו. רגע של שער ניצחון דרמטי בדרבי של העיר, בו כל כך היה לי חשוב לנצח. רגע חשוב לקבוצה, רגע חשוב לי, רגע שבאמת קשה לתאר.
למחרת בבוקר הגעתי לשדה התעופה לקראת הטיסה שלנו למשחק בינביאן (מרחק חמש שעות טיסה מגוואנגז'ו), וכשנכנסתי לשדה הבנתי מה קרה ומה עשה הדרבי. פתאום המוני אנשים מבקשים להצטלם, מבקשים חתימות, והיה לי דז'ה וו לכל מה שקרה לי בארץ. עכשיו הציפיות ממני עוד יותר גבוהות מאשר לפני הדרבי הזה, מה שאומר שאני צריך לעבוד עוד יותר קשה כדי לשמור על מה שהשגתי עד עכשיו. זה גם מה שאני מתכוון לעשות, ומתכוון להמשיך ולהביא גאווה למדינת ישראל.
אני עוקב מפה אחרי הכדורגל שלנו, אבל מודה שקשה לי לראות את המשחקים בשידורים ישירים בגלל הפרשי השעות. קודם כל, אני מאוד שמח שמכבי תל אביב עברה לשלב הבא. כמה מגיע לגל אלברמן להיות זה שמבקיע את השער שיעלה את הקבוצה לפלייאוף. גל זה הלב של מכבי תל אביב, השקט הנפשי במגרש. את המקצוענות שלו צריך ללמד כל ילד בישראל. כל אחד שמתחיל בכדורגל ורוצה להפוך לכדורגלן אמיתי חסר פשרות צריך להסתכל ולחקות את גל. למדתי ממנו כל כך הרבה בשלוש שנים וחצי, ועד עכשיו אני חושב שהוא עושה עבודה נפלאה כקפטן הקבוצה.
גם בית"ר ירושלים עברה משוכה לא קלה ומגיע לה כל הכבוד. שוב זה היה עומר אצילי שמראה כמה הוא איכותי ומה הוא יכול לתרום. רק תנו לו שקט כדי שיוכל להתקדם ולהשתפר. לא שווה שנפספס אותו בגלל דברים שלא קשורים למגרש עצמו. מכבי חיפה - אני פשוט לא מבין מה קורה שם. מועדון עם עבר כזה מפואר, אצטדיון חדש, קהל שממלא את המגרשים אבל למרות כל אלו, כל עונה בעונות האחרונות מתחילה באכזבה ואחרי שהם מתעוררים זה כבר מאוחר מדי. למען הכדורגל הישראלי, מכבי חיפה זה מועדון שחייב להיות בצמרת.
ולסיום, אי אפשר בלי הפועל באר שבע. אני חושב שעושים שם עבודה מצוינת. קודם כל, הם שמרו על הסגל שהביא אליפות בעונה שעברה, והם מחזקים אותו איפה שצריך. אני אוהב לראות את החוסן המנטלי של באר שבע. הם משחקים כדורגל טוב, וכשצריך להביא 0:0 בחוץ הם הולכים ועושים את זה, כמו שעשו לנו פעמיים בשנה שעברה. הם עברו יריבה לא קלה, ובשלב הבא זה לא עשוי שלא להספיק מול קבוצה עם מסורת ועוצמות כמו של אולימפיאקוס. אבל גם לנו לא נתנו סיכוי מול באזל, וכולם יודעים איך זה הסתיים.
אני מאחל לכל הקבוצות הישראליות הצלחה בשלב הבא באירופה. במיוחד לצהובים.
נתראה כאן, בשבוע הבא.
