הפסולת לספסל, וחסל

דמיינו לעצמכם ספסל, עשוי עץ מחוספס או פיברגלס מהוה, ניצב לו אי שם ליד כר דשא מטופח. כעת דמיינו לכם כמה שחקני כדורגל טובים למדי שיושבים עליו, משחק ועוד משחק, מחצית פה ועוד מחצית שם. בהתחלה הם נעים על הספסל באי-נוחות, ניכר עליהם שהם לא רגילים לסיטואציה הזאת. הם עדיין עוקבים בעיניים כלות אחרי הנעשה במגרש, ספק מחכים למבצע מוצלח של חברי קבוצתם, ספק מייחלים לאיזו פאדיחה מביכה שלהם, שתקרב אותם עוד קצת אל הדשא. אחרי כמה זמן, הם כבר אדישים. אדישים להמולת הקהל, אדישים לשמחה שבניצחון ולכאב שבמפלה, אדישים לסטטיסטיקה שלהם, לכושר שלהם, אדישים להכל. ושחקנים אדישים הם השחקנים הכי גרועים שמאמן כדורגל יכול לבקש לעצמו.

הרכישות של ריקלמה, ג'רארד, ג'ובאני, רושמבאק, אנקה ובונאנו, נערי הפוסטר הנוכחיים של ואן חאל, רשומות אמנם במידה ניכרת על שמו של אנטון פאררה, המאמן הספורטיבי השנוי במחלוקת של בארסה, ולא פחות חשוב מכך, על שמו של חואן גאספרט, נשיא המועדון שאינו שנוי כלל במחלוקת (כולם שונאים אותו וכולם מפחדים ממנו), אולם גם ואן חאל לא נקי לגמרי מאשמה, הוא הרי בחר להשאיר את חלקם בסגל שלו ואישר להביא לקבוצה את הנותרים (גם אם ניסה אחר כך להתכחש לכך, כמו במקרה של ריקלמה).

אפשר להתווכח על האיכויות הספורטיביות של שחקן זה או אחר מששת המסופסלים הכרוניים הללו, או על מידת ההתאמה שלהם למועדון הענק הקטלוני ו/או לשיטת המשחק של ההולנדי, אבל קשה מאוד לפספס שלאט-לאט, אבל בוודאות כמעט בלתי נמנעת, הכוכבים הצעירים האלו שהצליחו לגמרי לא רע במועדוניהם הקודמים, הופכים להיות דומים בצורה מדאיגה לשחקנים האדישים ההם מהפיסקה הראשונה.

הרבה מהנזק כבר נעשה, אבל עדיין יש שפע של זמן כדי להציל את הכשרונות שעל הספסל ולרתום אותם שוב במלוא המרץ לעגלת הקבוצה. זאת משום שהשחקנים של היום מבינים שככל שהם משחקים בקבוצה גדולה יותר, כך יש סיכוי גדול יותר שהם יזכו להכיר את ספסל המחליפים היכרות אינטימית, הם יודעים שקבוצה רצינית צריכה ספסל רציני, הם יודעים שאסור להם להפוך להיות אדישים. אבל בשביל זה הם צריכים לדעת שמישהו שם בעמדת המאמן זוכר אותם וסופר אותם. הם צריכים להרגיש שגם אם הם נשארים לעיתים מחוץ להרכב הראשון, הם עדיין מהווים חלק חשוב מהמאבק הקבוצתי.

כדי שמאמן יוכל לשלוט על ספסל מוכשר כזה ולנצל אותו לצרכיו, הוא צריך להתנהג בצורה מאוד דיפלומטית וגם לדעת להביע הרבה רגש ותמיכה, שתי תכונות שלעת עתה נראה שההולנדי לא מצטיין בהן. מן המפורסמות היא שואן חאל אוהב לצייר מערכים ומהלכים על המחברת הקטנה שלו, אבל היו סמוכים ובטוחים שבין כל הדיאגרמות שלו לא תוכלו למצוא אפילו טבלה אחת על גאווה וביטחון עצמי ואף שרטוט טקטי שמצייר את הדרך ללבו של השחקן המדוכא על הספסל.

אוי ואבוי למי שלא ראה את שני השערים המדהימים של הקטלוני המוכשר הזה. עוד תוצר מוצלח נוסף של ביה"ס לכדורגל של בארסה, אשר נאלץ ללקט דקות משחק במשורה ולבלות יותר מדי על הספסל, עד שנשבר וחצה את הכביש ליריבה העירונית.

למרות שהשער הראשון נכבש בבעיטה מחצי המגרש, דווקא השער השני, שנכבש בהקפצת כדור וירטואוזית הוא זה שהרשים יותר ועשה חשק לראות עוד מבצעים יפים של רוג'ר, גם אם הם יתבצעו בצד הלא נכון של העיר.

1. חוליו אלבארס (ראיו) 6 שערים
2. קובאצ'ביץ' (ריאל סוסיאדד) 5 שערים
3. מוסאמפה (מלאגה) 5 שערים
4. מקאיי (דפורטיבו) 5 שערים
5. ניהאט (ריאל סוסיאדד) 5 שערים

1. קאניסארס (ולנסיה)- 4 שערים בשישה משחקים.
2. קבז'רו (סלטה)- 4 שערים בשישה משחקים.
3. ביזארי (ויאדוליד)- 6 שערים שישה משחקים.
4. נוטאריו (סביליה)- 6 שערים בשישה משחקים.

אפס נקודות. זה מה שהשיגו הגדולות של ספרד: דפורטיבו, בארסה, ריאל, בטיס וסלטה, מול כמה מהקבוצות הקטנות של הליגה: ויאריאל, ויאדוליד, ראסינג, מיורקה וראיו, בהתאמה.

בהנחה שלגדולות האלה עדיין יש שאיפות לתואר האליפות (וברוך המלך, יש להם), כמה מהן יצטערו מאוד על אובדן ההזדמנות לנצל את ההפסדים הבלתי צפויים של יריבותיהן הפוטנציאליות ולפרוץ קדימה מהדבוקה הדביקה בטבלה, שמשתרעת עכשיו מהמקום הראשון ועד העשירי.

סוף-סוף יוסי בניון נטל חלק ממשי בנצחון של קבוצתו. הוא אמנם לא זכה להרבה דקות משחק, אבל כשהוא היה על המגרש היה אפשר לראות שהוא ניצל כהלכה את הפגרה כדי לבוא מוכן למשחק. ראו את זה בתיקולים שלו (סחתיין על הכניסה בהיירו, לא הרבה שחקנים יצאו מזה בחתיכה אחת), ראו את זה במלחמה הנחושה על כדורים שפעם הוא היה מוותר עליהם, וראו את זה בנסיונות המתוחכמים (אבל לא מתחכמים) שלו לפתוח את ההגנה של ריאל ולשלוח כדורים לחבריו להתקפה. מה שבכל זאת היה חסר זו קצת יותר תעוזה בנסיונות איום על השער, אבל קשה לדרוש כל כך הרבה בכל כך מעט דקות משחק.

נראה שיוסי התחיל להפנים שהוא צריך לשנות במשהו את המשחק שלו כדי להצליח באמת בליגת הכוכבים והמשחק של אתמול יכול להוות עבורו את נקודת המפנה שהוא, ואנחנו, כה ייחלנו לה.