מתים לחיות: המהפך הבלתי נתפס ביכולת של אוקלהומה סיטי ת'אנדר

הניצחון של אוקלהומה סיטי הלילה היה גדול יותר מהניצחון במשחק השלישי. כי המשמעות של המשחק הזה הייתה אחרת, כי הוא הגיע מול קבוצה שלא הפסידה פעמיים עד עכשיו בעונה של כמעט 100 משחקים, כי הוא הגיע מול קבוצה שהתמחתה בשנתיים האחרונות בחזרה מפיגור 1:2, קבוצה ששכנעה את עצמה ששום דבר לא שובר אותה. עד שהיא נתקלה ב-OKC. מבטי הייאוש של השחקנים של גולדן סטייט החלו כבר ברבע הראשון. לראשונה בעידן סטיב קר, הם נתקלו ביריבה שאין להם מושג מה לעשות נגדה.

לא יהיה נכון לחפש הסברים חיצוניים ותירוצים לאלופה. לא הפציעה שאולי משפיעה על סטף קרי, לא הקריסה המנטלית של דריימונד גרין מאז תקרית הבעיטה. כי הסברים מהסוג הזה מגיעים על חשבון הקרדיט שמגיע להגנה של OKC על האופן בו היא מנטרלת את שני שחקני המפתח של גולדן סטייט, האופן בו היא מוציאה אותם מהקצב שלהם, מונעת מהם את הדברים שהם עשו בקלות כל השנה. בכלל, לא נכון לדבר יותר מדי על גולדן סטייט היום (אל תדאגו, אם הם יודחו יהיה מספיק זמן לסכם), כי הסיפור האמיתי הוא מה שעמד מולה. הייתי טוען ש-OKC נגעה בשלמות בשני המשחקים האחרונים, אבל מה שהיא עושה אפילו גדול יותר. לא היינו מסוגלים לדמיין כזה שילוב בין יכולות אתלטיות לרמת ביצוע אם לא היינו רואים את החבורה של בילי דונובן, החבורה שבתחילת החודש הנוכחי עוד הייתה קבוצה מפורקת שכנראה נמצאת בפרפורי גסיסה לפני שמתפזרת לכל עבר.

זה מתחיל בהגנה הזאת. ספרתי במשחק הלילה כמות דו ספרתית של פוזשנים בהם ההגנה של OKC השאירה אותי עם פה פעור. גם ההתקפות המוצלחות ביותר של גולדן סטייט לא הטרידו אותה. הווריירס עשו כל מה שהם יודעים, והיו דקות שהם עשו את זה טוב: הרבה חסימות רחוק מהכדור עם תנועה לכיוונים מנוגדים, התקפות של חדירה והוצאה ואז שוב חדירה והוצאה, זיהוי מהיר של מיס-מאצ'ים. כמעט בכל המקרים האלה המהלך המוצלח נגמר עם חמישה שחקנים של OKC צמודים לחמישה שחקנים של גולדן סטייט. גם כשכבר היה רגע של פספוס ושחקן של הווריירס הגיע לליי-אפ, מישהו זיהה את זה והפך את הזריקה לקשה יותר. השחקנים של דונובן הפכו כל מסירה של היריבה למסובכת, כל שנייה של חוסר תשומת לב לאיבוד.

ברמה האישית אפשר לציין כל אחד ואחד מששת השחקנים הבכירים של הת'אנדר, אך מעל כולם עמד הלילה קווין דוראנט. זו כנראה הייתה התצוגה ההגנתית הגדולה בקריירה של הסקורר המחונן, היום בו הוא הוכיח שהוא מסוגל לשנות משחקים גדולים גם בהגנה. היו רגעים שקשה היה להאמין שיש רק אחד ממנו על הפרקט הלילה, הידיים שלו היו בכל מקום. באופן כללי, הגבוהים של OKC עושים עבודה טובה מהצפוי בחילופים האוטומטיים על הגארדים. הם נשארים קרוב, יודעים שמאחוריהם מחכה עזרה ומצליחים להקשות גם על הקליעה וגם על המסירה.

ההתקפה לא נשארה הרבה מאחור. אחרי המשחק הקודם חשבתי שאין סיכוי ש-OKC תשחזר את היכולת ההתקפית הזאת, אבל מתברר שהיא מסוגלת להביא את האקסטרה פעם נוספת. אין ממש דרך להתמודד עם הקבוצה הזאת כשראסל ווסטברוק קולע שלשות בעלייה מכדרור, סרג' איבקה שוכח להחטיא, אנדרה רוברסון נע ללא כדור בלי הפסקה ומרגיש נוח לסיים או למסור בצבע, סטיבן אדאמס שואב ריבאונד התקפה וההתמקדות בו יוצרת הזדמנויות שניות גם לגארדים ודיון וויטרס הופך למומחה של שלשות מומנטום (ועד שהוא כבר מחטיא שלשה הוא יורד להגנה מספיק מהר כדי לעצור מסירה בצד השני של הפרקט). גולדן סטייט רוצה שראסל יידה שלשות, רוברסון יצטרך לקבל החלטות בצבע ואיבקה יזרוק מחצי מרחק, אבל מה היא אמורה לעשות כשאחוזי ההצלחה של הפעולות האלה גבוהים מאוד?

החשיבות של בילי דונובן לחודש המופלא של OKC לא מדוברת מספיק. על האפקט המנטלי שלו קשה לדבר, כי אנחנו לא נמצאים בחדר ההלבשה ובראש של השחקנים, אך בקבוצה שביצעה סוויץ' מנטלי כזה מדובר בחלק חשוב במיוחד מהסיפור וניתן להניח שלמאמן יש השפעה גדולה על המצב. ברמה המקצועית, לעומת זאת, הדברים גלויים יותר. לדונובן יש, בסך הכל, סגל קצר מאוד של שחקנים שהוא מרגיש בנוח לזרוק למערכה בשלב כזה, והוא מצליח להוציא ממה שיש לו את המקסימום.

היתרון של מאמנים מבחוץ, מהמכללות ואירופה, על מאמנים שמגיעים מתוך ה-NBA הוא ביכולת להגיב להתרחשויות במהלך משחק נתון. כדי לזכות באליפות המכללות צריך לנצח שישה משחקי נוקאאוט ברציפות, תמיד יהיה בדרך לפחות משחק אחד בו כל התוכניות המוקדמות נזרקות לפח וצריך לאלתר. פציעה, כוכב שמסתבך בעבירות, יום קליעה רע או טוב במיוחד של אחת הקבוצות ושחקן ספסל שתופס יום אלה התרחשויות לא צפויות שדורשות התערבות מיידית. אך מעבר לכך, במשחק נתון יכולות להיות דינמיקות קטנות שמתפתחות אחרת מהצפוי, מאצ'אפים שנוטים לכיוון אחר מהצפוי, יתרונות וחסרונות שניתן להכיר רק תוך כדי משחק ולא בהכנה אליו. ב-NBA מאמנים לא נוטים להגיב לדברים האלה תוך כדי משחק אלא ביומיים שבין המשחק הזה לבא, במכללות חייבים לדעת להגיב מיד, לפתח חושים חדים במיוחד לדינמיקות האלה.

הרגע הגדול של דונובן במשחק השלישי היה ההבנה שהמטוטלת נעה לכיוונו, שהקבוצה שלו מצליחה להקשות על האלופה ברמה בה היא יכולה להפסיק לפחד ממנה. זה בא לידי ביטוי בהחלטה לעבור להרכב נמוך, לקרב ראש בראש עם ההרכב הנמוך של גולדן סטייט, ההרכב שפירק כל מה שזז בשנתיים האחרונות. הפרשנים חשבו ש-OKC חייבת להישאר גבוהה, דונובן זיהה את היתרון של ההרכב הנמוך שלו על זה של הווריירס ולא חשש לתת לו לדרוס. ההחלטה הגדולה של המשחק הרביעי הייתה ההבנה שהמגמה נמשכת, שזו לא הייתה הבלחה חד פעמית. כאשר סטיבן אדאמס נפצע בדקות הראשונות, דונובן הכניס במקומו את וויטרס, עבר להרכב הנמוך וגרם לסטיב קר להגיב ולעבור להרכב הנמוך שלו בתקווה להשאיר לעצמו סיכוי. זה לא עזר לו גם הלילה.

40: כמות החטיפות (16) החסימות (8) וריבאונד ההתקפה (16) של OKC במשחק הזה. המספר האסטרונומי הזה של מהלכי האסל לא כולל נגיעות קטנות שעצרו תרגילים, זריקות של גולדן סטייט בצבע שההגנה של הת'אנדר שינתה ואת פאניקת הריבאונד של האלופה שהוביל את כולם לבוא לעזרה שם והקשה עליה לרוץ.

נתוני האסל מעידים בדרך כלל על קבוצה שרוצה יותר, אך כשמדובר בקבוצה כמו אוקלהומה סיטי זו גם עדות ישירה ליכולות האתלטיות של השחקנים. כשכולם כל כך ארוכים ואתלטים, ניתן להשיג מספרים כאלה בכל ערב נתון. קל להסיק מהבוקס-סקור שכל מה שגולדן סטייט צריכה לעשות זה להילחם יותר בריבאונד ולשמור טוב יותר על הכדור, הרי כך היא לא תהיה בנחיתות גדולה כל כך של זריקות, אבל גם ברבע השלישי, כשהשחקנים של קר השקיעו מאמץ עילאי בתחומים האלה, הם עדיין לא הצליחו למנוע ריבאונד התקפה ואיבודים.

ואחרי הכל, שום דבר לא נגמר. גולדן סטייט תחזור הביתה לאנרגיות של הקהל הנהדר שלה, אולי זה מה שקרי וגרין צריכים כדי להפסיק להיראות אנושיים מדי. ולא פחות מכך, הנס הזה שנקרא OKC של החודש האחרון יכול להיעלם כלעומת שבא. לסגור סדרה זה החלק הכי קשה, והשחקנים של דונובן עלולים למצוא את עצמם מעט מבוהלים מהמעמד. ששת הגדולים סוחטים מעצמם את המקסימום, מאז שקאנטר הפך למשלים דקות בודדות אף אחד מהאחרים לא יכול לזייף, ולא בטוח אם נשאר איבר בריא בגוף של אדאמס. אם גולדן סטייט תברח מהר, אולי יהיה נכון יותר מבחינת הת'אנדר לא להשקיע כוחות בנסיון לחזור אלא לשמור אותם למשחק הבית.

המחמאה הגדולה ביותר ל-OKC היא שקשה לחשוב על שינוי מקצועי ספציפי שיוכל לעזור לגולדן סטייט. חוסר היכולת שלה להתמודד עם הת'אנדר בשני הצדדים עמוק מדי. קרי טובע ביער הידיים, גרין לא מסתדר מול החילופים האוטומטיים, שחקני המשנה לא מקבלים את המבטים הפנויים שהם רגילים אליהם. בהגנה, אולי יהיה נכון מבחינת קר להכניס את אנדרה איגודלה לחמישייה כדי לפתוח איתו ועם קליי, שני השומרים הבכירים שלו, על דוראנט וראסל, ולהביא פחות עזרה כדי לא לאפשר לשחקני המשנה להיכנס לעניינים. איך שזה נראה כרגע, אם לגולדן סטייט יש סיכוי לשנות את המומנטום של הסדרה הוא מתחיל בהגנה.