1. האירוע המסעיר של היממה האחרונה ב-NBA לא התרחש על הפרקט באייר קנדה שבטורונטו או בצ'ספיק אנרג'י שב-OKC, אלא איפשהו במשרדים של אדם סילבר, שם ישבו על המדוכה בעניינם של דריימונד גרין ואזור החלציים של סטיבן אדאמס. לאחר שסטיב קר עבד קשה ושיטתי והפגין כישורי שכנוע מרשימים, קבל עם ותקשורת, הגיעה ההודעה המרגיעה מפיו של קיקי ונדוויי, בכובעו הנוכחי בפרונט אופיס של ה-NBA. קיקי, שמוכר כיום יותר כדוד של קוקו (באמת שאין דברים כאלה), המדורגת 43 בעולם בטניס הנשים, עדכן שהבעיטה לביצים ששיגר גרין לא תמנע מהאחרון ליטול חלק במשחק מספר בסדרה. מצד שני, כל עבירה טכנית נוספת/ התחזות ברחבת ה-16 תגרור מעתה השעיה אוטומטית.
אין כמו ההיסטריה ששידרה אלופת הליגה, החל מסיומו של משחק מספר 3, כדי להמחיש את החשיבות בשיתופו של הפאוור פורוורד הפותח שלה. בפשטות, היעדרות של הגבר-גבר ממישיגן סטייט מהמשחק הבא = סוף הדרך מבחינתה. ולא שבמצב הנוכחי, גם אם ישחק השחקן שסיים את המשחק הקודם עם 1-9 מהשדה ומדד פלוס מינוס של 43 מתחת לאפס, נראה מצבם של הווריירס מי יודע כמה.
האם נהגה הליגה נכון? לא צריך להיות היסטוריון NBA כדי לדעת שכמעט ואין אחידות בהחלטות דוגמת זו. שסביר להניח שקבוצה אחרת, שחקן שונה (דנטיי ג'ונס, נניח) ותזמון קריטי פחות היו זוכים להתייחסות מקלה פחות. שבסופו של יום הבייבי הנוכחית של הליגה קיבלה כאן יחס מועדף. ובצדק. אז נכון שהליגה יודעת כשהיא רוצה להשתמש בנשק ההשעיה. והיא יודעת גם לספור טכניות ועבירות קשות כפי שבכדורגל סופרים כרטיסים צהובים. אבל בשלב הזה של העונה, הפתרון הנכון מגיע בדמות עונש כספי. אנחנו, כצרכנים, לא צריכים להיות אלו שנענשים.
טורונטו ניצחה 99:105 את קליבלנד והשוותה ל-2:2 בגמר המזרח
לאורי "הפיטבול", ביומבו "רודף האריות", לברון קרס: כך טורונטו חזרה
דריימונד גרין לא יושעה על הבעיטה למפשעה. ואן גנדי: "אני בשוק מההחלטה"
בעט בדלי: דריימונד גרין וגולדן סטייט מראים סף שבירה מדאיג
2. לאחר שקלע 23 נקודות במחצית הראשונה של משחק מס' 2, החל קווין דוראנט לחוש על בשרו את השינוי ההגנתי שזממה כנגדו גולדן סטייט. סטיב קר התאים את ההנחיות לגבוהים שלו, שנדרשו לעמוד בקווי התנועה של היריבה תחת הוראות ההפעלה המקובלות בהגנה אישית קלאסית. וכך, כשדריימונד גרין + סנטר שלצידו נעמדים במה שמרגיש כמו אזורית, מצא עצמו דוראנט מול שומר וחצי בכל נגיעה. כולל ביציאה מחסימות ללא כדור. אם מצרפים את המחצית השניה החלשה במשחק מס' 2 לאחוזים הנוראיים מהשדה במשחק הראשון (10-30), מבינים שבילי דונובן הקדיש מחשבה להתאמות הנדרשות לפני משחק הבית הראשון בסדרה.
והן הגיעו, פשוטות וכואבות (ליריבה). אף אחד מתרגילי ההתקפה שהריצה OKC בחלקים הראשונים של המשחק לא הפנה את דוראנט לעבר חסימות מול אנשים ששמם איננו בוגוט, ורז'או או ספייטס. שום חסימת גארד לגארד. שום אקשן מול דריימונד גרין. רק פיק אנד רול גבוה וחסימות לקליעה מול הרגליים הכבדות של הסנטרים. וכל אחת מהן הובילה לזריקה קלה. והאמת, כמעט וללא התייחסות מהספסל היריב, שראה בעיניים כלות כיצד הריסון בארנס ואנדרה איגואדלה נשרפים במהלך אחר מהלך. ואולי מחשבותיו של מאמן האלופה היו נתונות לבעיות קריטיות יותר. כי משחק ההתקפה שלו חזר במשחק האחרון לאותן בעיות כואבות ומדאיגות שהוצגו במשחק מספר 1.
גם אם תודח בשלב הזה ואפילו בצורה משפילה, לגולדן סטייט ווריירס שמור מקום וחשיבות בהיסטוריה של הליגה. מבלי שיהיה בכך כדי לגרוע מכל סיבה חשובה אחרת לכך, האלופה לימדה אותנו שהפגזות מחוץ לקשת שלוש הנקודות אינן מעידות בהכרח על משחק פראי ונטול שליטה. שמה שנראה כל כך לא אסתטי במעבדת הניסויים של היוסטון רוקטס הופך להיות שירה בתנועה, כשהוא מבוצע נכון, קבוצתי ובאמצעות עילוי חד פעמי כמו סטף קרי. ובסדרה הנוכחית מול אוקלהומה סיטי, קשה לפתע לאתר את הרכיבים שהקימו את המהפכה. הווריירס שוב מקצרים זוויות תנועה, ממהרים לזרוק ומשחקים כדורסל קטוע ולא שוטף. כדורסל טיפש. קרדיט גדול מגיע להגנה של היריבה, כמובן. ליכולת שלה להעמיד מאצ'אפים הגנתיים שמכאיבים לאחיות ספלאש וכו'. ליכולת שלה להעמיד הרכבים גבוהים ואתלטיים שגורמים להיסוס לפני כל מסירה, ובמיוחד מסירות לצד החלש של ההתקפה. ליכולת שלה להלחיץ את משחק ההתקפה האפקטיבי ביותר שהליגה ידעה, זה שנים, עד לכדי בחירה במוצא הקל (והשגוי) ביותר בהרבה יותר מדי מהלכים. שבין היתר מובילים לנקודות קלות בהתקפות מעבר בצד השני. ולדומיננטיות מוחלטת ומפתיעה של הקבוצה שבשום שלב של העונה לא נראתה כמועמדת לאליפות.
3. דמאר דרוזן והראפטורס שיחקו 14 משחקים בשני הסיבובים הראשונים של הפלייאוף. רק באחד מהם, משחק מספר 5 מול מיאמי, הגיע הגארד המוכשר ל-50 אחוז מהשדה. עד כה, בשלושה מתוך ארבעת משחקי גמר המזרח מול קליבלנד, עמדו האחוזים שלו מהשדה 52 (משחק 1), 50 (משחק 3) ו-60.9 (משחק 4). דרוזן קלע ב-14 מתוך 23 הזריקות שלו הלילה, כשהוא זורק רק שלשה אחת. ומחטיא. וכשהקאבס יבדקו עצמם כדי לטכס עצה כיצד נמנעים מהסתבכות נוספת בסדרה שנראתה עד לפני רגע כגמורה, הם יצטרכו לחשוב היטב על המאצ'אפ ההגנתי מול שני הגארדים המובילים של הראפטורס בכלל, ומול דרוזן בפרט. אז נכון השוטינג גארד הפותח של הקבוצה מהצפון הוא קלעי קטן מאוד בכל הקשור לנושא הטריצות, עם פחות מ-34 אחוז לשלוש (ורק 0.6 קליעות) למשחק בעונה הרגילה. ועם 16 אחוז (ורק 0.2 קליעות למשחק) בפלייאוף. ועדיין, דרוזן מקפיא את ההגנה של קליבלנד בשני המשחקים האחרונים ומגיע בקלות לזריקות אליהן הוא רוצה, כשעל הדרך הוא זורק רק שתי שלשות. וקולע 0 מהן.
ומי שחושב שהדבר קשור ל-38 דקות המשחק הממוצעות של קיירי אירווינג במשחקים 1-3, טועה. קיירי אירווינג הוא הבעיה בכל הקשור לקייל לאורי, וזה כבר מסיפור אחר לגמרי. את דרוזן מקבל כמשימה הגנתית לברון ג'יימס, וזה אמור להיות מספיק טוב. בטח כשהמדיניות ברוב חלקי המשחק (והסדרה) היא ללכת מתחת לחסימות במהלכי פיק אנד רול. דרוזן אמנם ניסה לברוח מהמאצ'אפ עם ג'יימס בסיום המשחק, עם פיק אנד רול גארד לגארד כדי לקבל חילוף ואת אירווינג או דלבדובה, למרבה ההפתעה. אבל גם לברון סבל כשדרוזן הוביל אותו יפה לחסימות והעניש מחצי מרחק. והמצב החמיר כשהשומר שלו הפך להיות ג'יי. אר סמית' לאחר חילופים הגנתיים רכים.
טיירון לו ניסה והתנסה במהלך הסדרה, עם מחשבה קבועה על שומר מעמדה מספר 3, בין אם זה לברון ג'יימס ובין אם ג'פרסון, למשל. עכשיו, כשחוזרים הביתה למשחק שיכול להכריע את גורלה של הסדרה, יתכן שהפתרון הנכון איננו פרסונלי אלא טקטי. כי כרגע הקונספט הגנתי (הנסוג ברובו) מול דרוזן הוא זה שלא עובד.
4. וכאשר יחליט טיירון לו על תכנית המשחק הנכונה למשחק 5, אשר ייערך מחר בלילה, מעניין עד כמה תהווה מידת העייפות של היריבה שיקול מבחינתו. הראפטורס שיחקו ושחקו עצמם במספר מקסימלי של משחקים עד כה בפלייאוף 2016, וזה ממש לא שינה דבר בכל הנוגע לניהול הרוטציה של דויין קייסי. או שנכון יותר להגיד שהרוטציה רק קוצרה. קבוצה שמשחקת פעם ביומיים, בעצימות גדולה וגבוהה, הריצה שבעה שחקנים בלבד ששיחקו מעל שמונה דקות, כשחמישה מהם (לאורי, דרוזן, ביומבו, קארול ופטרסון) כמעט ולא יורדים מהפרקט (בחסות הפציעה של יונאס ולנצ'יונאס). טורונטו הבינה והפנימה שמשחק מספר 4 הוא בבחינת הכל או כלום, ואפשר להבין אותה. מצד שני, בכלל לא בטוח שהיא תוכל לשרוד עוד קרב שכזה, אם טיירון לו יצליח להרים עוד יותר את הרף הפיזי במשחק הקרוב.