אני לוזר? סימן השאלה סביב יורגן קלופ בליברפול

אני חייב להגיד כי הייתי משוכנע בניצחונה של ליברפול אתמול (רביעי). נדמה היה שזה כתוב בכוכבים - הרי האדומים של יורגן קלופ הדיחו בדרך לגמר הן את היריבה המושבעת מנצ'סטר יונייטד והן את האקסית המיתולוגית של המאמן. הקאמבק הכביר מול בורוסיה דורטמונד, עם שער מכריע של דיאן לוברן בזמן פציעות בגומלין, שידר מסר ברור כי זו העונה שלהם. איך אפשר לפספס את התואר אחרי 3:4 כזה, שנכנס הישר לספרי הזהב של הכדורגל? התחושה הזו רק העצמה בחצי הגמר. ליברפול לא נשברה אחרי שהפסידה באופן דרמטי מול ויאריאל במשחק הראשון ורמסה את היריבה בגומלין ללא רחמים, בתצוגת תכלית של כדורגל ייצרי. הייתה שם תשוקה הכי קלופית שאפשר לדמיין.

הגמר היה אמור להפוך את העונה הראשונה של הגרמני על הספסל לחלומית. הוא היה קרוב להעפיל לליגת האלופות, והישג זה היה מאפשר לו לחזק את הסגל בקלות יתרה לקראת העונה הבאה. היה זה הצעד האחרון במסע המופלא, והציפיה להפי אנד היתה בלתי נמנעת. מסקרן מאוד לדעת אם גם שחקני ליברפול הרגישו כך. ברור כשמש שהם לא זלזלו בסביליה, אבל קשה מאוד להדחיק תחושות פנימיות מסוג זה ולהתעלם מהן לגמרי כאשר הכל הולך לטובתך.

והרי במחצית הראשונה המזל היה עם ליברפול. היא פתחה את המשחק באופן נרפה, שכלל לא אופייני לקלופ. ב-30 הדקות הראשונות היא בקושי הורגשה, בעוד האנדלוסים שלטו ביד רמה בקישור בניצוחו של אבר באנגה הפנטסטי. ובכל זאת, האדומים ירדו להפסקה ביתרון בזכות שער אדיר של דניאל סטארידג'. הייתה זו אחת הבעיטות היפות ביותר של השנה. סיבוב כזה של הכדור, עם החלק החיצון של כף הרגל, הזכיר את רונאלדיניו בימיו הגדולים. ואם החלוץ האנגלי, שחזר לאור הזרקורים אחרי שנתיים של פציעות וקיבל מקום בסגל נבחרתו באליפות אירופה, מתעלה כך ברגע כה מכונן, אז הכל מסתדר כמו שצריך - גם אם דקות ספורות מאוחר יותר הוא מנע שער של לוברן כאשר נתפס ברשלנות מסוימת בנבדל.

ואולם, בפועל התסריט היה שונה לחלוטין. ברגע שסביליה השוותה שניות מפתיחת המחצית השנייה, ליברפול נעלמה לחלוטין. סף השבירה שלה היה נמוך להחריד, וגם הטעות שהובילה לשער של קווין גמיירו הייתה אומללה במיוחד – עד כדי כך שג'יימי קראגר לא שלט על עצמו ושלח לאוויר העולם את הציוץ הכי לא פוליטיקלי קורקט בחייו. היה משהו סמלי שדווקא אלברטו מורנו, הרכש היקר מסביליה מלפני שנתיים, היה חתום על המחדל. הספרדי לא הבריק במחצית הראשונה, אך קרס בשנייה. הוא מדגיש יותר מכולם את העבודה המרובה שמצפה לקלופ בקיץ. קוקה, מגן ימני בדרך כלל, פתח בעמדה קדמית פחות מוכרת מבחינתו, ופשוט עשה לו בית ספר.

כך מצא את עצמו קלופ לא רק מבצע חילופים יומרניים במטרה להציל את המשחק האבוד, אלא אפילו קרא לשחקניו אליו כדי להסביר להם את המשימות החדשות עם דף ועט. בדרך כלל, הנחיות חירום כאלה מתורגלות עוד באימונים, כי הרי אפשר לצפות שהקבוצה תהיה בפיגור ותידרש לשינויים התקפיים במיוחד בדקות הסיום. אלא שאתמול נדמה היה כי קלופ אלתר משהו לגמרי לא מתוכנן. זו הייתה פאניקה, וגם הבעת פניו שידרה זאת. במקום לדחוף את הקבוצה קדימה עם אמוציות חיוביות, הגרמני אותת מצוקה. ואז פתאום נפל האסימון - המצב הזכיר את גמר הגביע הגרמני מלפני שנה.

גם אז הייתה תחושה כי דורטמונד חייבת לנצח ולהניף את הגביע במשחק הפרידה מקלופ. בחצי הגמר היא עברה את באיירן מינכן בדו קרב פנדלים משוגע, כאשר הבווארים החמיצו את כל הבעיטות. אם זה לא סימן בכוכבים, אז מה כן? כאשר פייר אמריק אובמיאנג העלה את הצהובים-שחורים ליתרון מהיר מול וולפסבורג, למעטים היה ספק שקלופו יסגור שבע שנים מרגשות עם תואר. לזאבים היו תוכניות אחרות, והם ניצחו 1:3 בכיכובו של קווין דה בראונה המצוין. התוצאה שוחזרה אתמול בנסיבות שונות, אך הדרך הייתה דומה, וזה גורם למחשבות אודות היכולת של המאמן להכין את קבוצתו לרגעים החשובים.

ההילה סביב קלופ מובנת והגיונית, אבל הוא לא זכה באף תואר מאז הדאבל ב-2012. אז, כאשר פירקה את באיירן 2:5 בגביע הגרמני, הוא טעם לראשונה ניצחון בגמר. זו הייתה גם הפעם האחרונה. ב-2013 הפסידה דורטמונד, כזכור, לבאיירן בגמר ליגת האלופות משער של אריאן רובן בדקה ה-88. ב-2014 היא נכנעה לבאיירן בגמר הגביע בהארכה, וגם אז הבקיע ההולנדי את השער המכריע. אשתקד הייתה זו וולפסבורג, והעונה פספס קלופ תואר ראשון עם ליברפול כאשר הפסיד למנצ'סטר סיטי בגמר גביע הליגה. סביליה הנחילה לו הפסד חמישי ברציפות במשחקי גמר, וזה כבר רצף שלא מבשר טובות, במיוחד בהתחשב במסורת בקבוצתו הנוכחית.

הגרמני הגיע לאנפילד על מנת להחזיר את רוח הלחימה ואת האמונה, לבנות את הקבוצה בצלמו ובדמותו, ואז להצעיד אותה בהדרגה להישגים. הוא מתאים כמו כפפה ליד לקהל ולמסורת, ואין עוררין על כך. ממש לא צריך למהר ולשפוט את תוצאות העבודה כבר בתום עונה ראשונה לא מלאה. גם בדורטמונד לקח לקלופ שנתיים כדי להריץ את הכל, ורק בעונה השלישית הוא זכה באליפות.

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה כי אתמול היה זה פיאסקו מהדהד ברגע האמת. קלופ ראה שהקבוצה מתקשה ברוב שלבי המחצית הראשונה על אף היתרון על לוח התוצאות, אבל לא הצליח לעשות את ההתאמות הטקטיות הנכונות בהפסקה, בעוד אונאי אמרי ניצח אותו שוק על ירך בקרב המוחות. היה ניחוח של לוזריות כבר כאשר הכדור של גמיירו פגש את הרשת, והוא רק הלך והתעצם עד לשריקת הסיום.

עם הטעם המר הזה ייאלץ קלופ להתמודד בשנים הבאות - הוא צריך להוכיח שאינו לוזר אחרי כישלונות בחמישה גמרים ברציפות. ליברפול גם חייבת להתמודד עם ההצלחות טוב יותר ולשמור את הרגליים על הקרקע. במצבה, אסור לה להרגיש פייבוריטית, וזו צריכה להיות הגישה בכל משחק ומשחק. לא לחינם את כל המשחקים האיכותיים שלה היא סיפקה העונה מול יריבות טובות יותר על הנייר.

באשר לסביליה, היא הרגישה נוח הרבה יותר במעמד, כיאה לקבוצה שהתכוונה לזכות במפעל בפעם השלישית ברציפות. אמרי שידר בטחון עצמי, וגם עמד בהבטחתו לשוער המשנה דויד סוריה ששיחק העונה במשחקי הגביע. הוא הותיר אותו בין הקורות גם במשחק הגדול, ולמען האמת לא הייתה לו תעסוקה גדולה מדי. באופן ביזארי, לא שיחק סוריה, שחקן בית שקודם מקבוצת המילואים לפני שנה, אפילו שניה בליגה הספרדית הבכירה במהלך כל הקריירה. כעת יש לו תואר אירופי, וזהו מקרה ייחודי בכל קנה מידה.

מצד שני, הזכייה השלישית הזו מדגישה את האבסורד בשיטה החדשה של אופ"א. יש היבטים חיוביים מאוד במתן הכרטיס לליגת האלופות, כי הדבר מעלה את האטרקטיביות של הליגה האירופית. מצד שני, סביליה נשרה לליגה האירופית אחרי שסיימה במקום השלישי בבית שלה בליגת האלופות. מנגד, היו קבוצות שהצליחו יותר בצ'מפיונס-ליג והעפילו לשמינית הגמר. למשל, וולפסבורג וזניט סנט פטרסבורג שסיימו בפסגה בבתיהן. השתיים נכשלו בזירה המקומית, ולא ישחקו בעונה הבאה בליגת האלופות כלל. אם היו מצליחות פחות ומגיעות לליגה האירופית, מי יודע - אולי אחת מהן הייתה חוגגת אתמול בבאזל במקום סביליה. במילים אחרות, האנדלוסים הרוויחו מהכישלון בליגת האלופות. יש כאן סתירה לוגית מהותית, ונדרשת מחשבה מעמיקה כיצד לתקן את המעוות.