בשתיים בלילה, אחרי עוד יום בלתי נגמר של סקאוטינג באיזה חור נידח ברחבי ארצות הברית, תיאו אפשטיין והצוות שלו היו מתיישבים בבר המעופש של המלון המחורבן שלהם, כך הוא עצמו הגדיר זאת, וחולמים: "היינו לוקחים מפית קוקטייל וכותבים עליה את הרכב החלומות שלנו. ידענו שאם נצליח להשיג בדראפט את כל הצעירים שאנחנו רוצים, נוכל להגיע איתם לדברים גדולים".
כמה גדולים? עד כדי כך שרק המחשבה עליהם, מחשבה שמתעוררת ומתחזקת עוד ועוד בחודש וחצי האחרונים, מצליחה להעסיק את כל חובבי הספורט בארצות הברית יום ולילה. "הקללה הגדולה האחרונה" שנותרה בספורט האמריקאי נראית בדרך הנכונה להישבר סוף כל סוף ויש רק איש אחד שבאמת יכול לשבור אותה. ההסבר לכך פשוט: הוא כבר עשה את זה קודם.
בנובמבר 2002, בגיל 28 בלבד, הפך אפשטיין, יהודי מבריק ואלמוני משהו, בוגר מכללת ייל שסבו זכה באוסקר פעם על התסריט שכתב לסרט "קזבלנקה" האהוב, לג'נרל מנג'ר הצעיר בתולדות הבייסבול, ענף שקיים בארצות הברית כ-150 שנים. הוא קיבל את התפקיד בבוסטון רד סוקס, שסבלה באותן שנים מאחת מקללות הספורט המוכרות אי פעם: "קללת הבמבינו". את הקללה ההיא קיבלה בוסטון לאחר שהבוס תאב הבצע שלה מכר ב-1919 את הכוכב הגדול בייב רות', שאחד הכינויים שלו היה "במבינו", ליריבה השנואה ניו יורק יאנקיז, שם הפך לגדול שחקני הבייסבול בכל הזמנים.
שנה לפני אותה מכירה, הרד סוקס זכו באליפות, שהייתה גם האחרונה שלהם עד שאפשטיין נכנס לתמונה. במהרה, הוא התגלה כמנהל חדשן ומבריק במיוחד. הוא יישם בבוסטון חלקים נרחבים מרעיונות המאניבול, שפרחו אצל הג'נרל מנג'ר של אוקלנד, בילי בין, בתחילת המילניום (ואז הפכו גם לספר ולסרט מוצלחים). בעזרת הגישה הזו, שתפסה את עולם הבייסבול השמרן "עם המכנסיים למטה" והחלה לבחון סטטיסטיקות מתקדמות, מתוחכמות ומשמעותיות הרבה יותר, הצליח אפשטיין לקבץ בבוסטון חבורת שחקנים שאיש לא ראה את היכולות האמיתיות הטמונות בהם. הקבוצה הנהדרת שהוא בנה שברה ב-2004 את הקללה, אחרי 86 שנים. שלוש שנים לאחר מכן, בוסטון השיגה אליפות נוספת.
אפשטיין הוביל מהפכה תפיסתית בבייסבול. כאשר הוא מונה לתפקיד, אף אחד מ-29 הג'נרל מנג'רים האחרים בליגה לא היה בוגר של אחת ממכללות ה"אייבי ליג" היוקרתיות, בהם חברה גם ייל. כיום, לא פחות מעשרה ג'נרל מנג'רים בליגה הם בוגרים של אותן מכללות.
כאשר סיים לשנות מקצה לקצה את ההיסטוריה הדכאונית של הקבוצה הכי חשובה בבוסטון (כן, יותר מהסלטיקס והפטריוטס. בוסטון היא עיר של בייסבול), פנה אפשטיין ב-2011 לאתגר הבא שלו: לשחזר את ההצלחה ולשבור את הקללה של שיקגו קאבס. הוא מונה לנשיא המועדון, תפקיד בכיר יותר מג'נרל מנג'ר וממש כמו שעשה בבוסטון, החל לפעול בשיטה הייחודית שלו, שבזכותו היא כבר איננה ייחודית כל כך בליגה, על מנת לבנות בשיקגו, עיר גדולה, חשובה, לחוצה ומלחיצה בדיוק כמו בוסטון, קבוצה שתוכל להתמודד עם המטען העצום שרובץ מעל הקבוצה במשך למעלה מ-100 שנים.
לקאבס יש קללה משלהם, לא פחות מפורסמת, "קללת העז". הקבוצה הבכירה של שיקגו, שהוקמה אי שם ב-1870, זכתה עד היום בשתי אליפויות בלבד בתולדותיה, ב-1907 וב-1908. אחרי האליפות השנייה ברציפות, הקאביז הגיעו שבע פעמים נוספות לסדרת הגמר של הליגה, הוורלד סירייס והפסידו בכל אחד מהמקרים. הפעם השביעית, והאחרונה עד היום, הייתה ב-1945 ואז גם נולדה הקללה.
על פי האגדה, בילי סיאניס, מהגר יווני והבעלים של מסעדה מקומית בשיקגו בשם "Billy Goat Tavern", הגיע למשחק מספר 4 בוורלד סירייס מול דטרויט, כאשר הקאבס מובילים 1:2 בסדרה, כשהוא מלווה בעז שלו. בשלב מסוים, סיאניס נדרש על ידי אנשי הקאבס לעזוב את האצטדיון, לאחר שהצופים שהיו סביבו טענו שהעז מסריחה בצורה קיצונית (לימים נטען שככל הנראה השומרים עצרו את העז כבר בכניסה לאצטדיון וסיאניס קשר אותה בחוץ ונכנס לבדו, אך היא בכל זאת העלתה ניחוחות לא נעימים שהובילו להרחקתו). בתגובה לגירוש המשפיל, שלח סיאניס מכתב לבעלים של הקבוצה באותם ימים, פיליפ קיי ריגלי והודיע לו חגיגית שהוא מטיל קללה על הקבוצה: היא תפסיד את סדרת הגמר (שיקגו אכן הפסידה, 4:3 דרמטי) וגרוע מכך, לא תשחק שוב אף פעם בוורלד סירייס.
שבעה עשורים וקצת עברו וההבטחה של סיאניס עדיין עומדת איתנה. הקאבס מעולם לא חזרו לוורלד סירייס מאז. אבל כאן נכנס לתמונה אפשטיין.
שיקגו ניסתה שוב ושוב לאורך השנים לשבור את הקללה. היא אפילו נאלצה לראות ב-2005 איך היריבה העירונית, שיקגו וייט סוקס, שוברת קללה משלה וזוכה באליפות ראשונה מאז 1917 (שנתיים לאחר האליפות ההיא, הואשמו שחקני הווייט סוקס במכירת משחקים בוורלד סירייס והקבוצה המתינה 88 שנים לעוד אליפות). הקאבס הפכו לבדיחת הליגה ובין הטלת הקללה עליהם ל-1984, כמעט ארבעים שנה, הם כלל לא עלו לפלייאוף ובעיקר גירדו את קרקעית הטבלה.
הכי קרוב שהם בכל זאת הגיעו היה ב-2003. שיקגו הובילה בסדרת גמר החטיבה 2:3 על פלורידה ועמדה לנצח את המשחק השישי בבית ולהפעיל לוורלד סירייס, אבל סטיב בארטמן, האוהד הכי מושמץ ומפורסם בתולדות הענף ואולי הספורט האמריקאי כולו, הסיט כדור שאחד משחקני הקאבס עמד לתפוס והקבוצה התפרקה בדרך להפסד במשחק ובסדרה כולה, 4:3.
הסדרה ההיא ב-2003 הייתה גם האחרונה בה הקאבס ניצחו משחק פלייאוף, עד לשנה שעברה. הם חטפו שני סוויפים בסיבוב הראשון ב-2007 ו-2008 ומאז כלל לא הגיעו לפוסטסיזן. אפשטיין, שהגיע בתור המושיע והמשיח, זכה בשל כך לזמן לעבוד בשקט. הדבר הראשון שהוא הבין זה שכדי להתחזק, עליו קודם כל להפסיד, וכמה שיותר, יותר טוב.
בשנים הראשונות שלו בעיר הרוחות, אפשטיין בנה את הקבוצה הכי חלשה שהוא הצליח וסיים עם 101, 96 ו-89 הפסדים (מתוך 162 משחקים) ובמקום האחרון בבית המרכז. ההפסדים הללו הביאו לשיקגו עוד ועוד בחירות דראפט גבוהות, עמן לקח אפשטיין את אותם שחקנים שהוא והצוות שלו היו עוקבים אחריהם בימי הסקאוטינג ההם, בכל רחבי אמריקה. השלב הבא היה ה"בישול" העדין של אותם כוכבים צעירים בליגות הפיתוח וצירוף, בעזרת הסטטיסטיקות המתקדמות, של שחקנים כישרוניים שנפלטו מקבוצות אחרות בהן לא מצאו את ייעודם. בשנה שעברה, כולם בשיקגו כבר ציפו לשדרוג קל וקיבלו קפיצת מדרגה עצומה. הקבוצה דהרה למאזן של 97 ניצחונות מול 65 הפסדים והגיעה, לראשונה מזה למעלה מעשור, עד לגמר החטיבה שם הובסה 4:0 מול ניו יורק מטס. לקאבס היה חסר קצת ניסיון בפלייאוף הקודם, אבל העונה הם כבר נראים בלתי עצירים ואם ימשיכו כך, קשה יהיה להמר נגדם כאלופים והעז סופסוף תוכל לנוח.
שיקגו פתחה את העונה בטירוף ואחרי חודש וחצי של בייסבול, היא מציגה מספרים שמתחרים עם הקבוצות הטובות ביותר בהיסטוריה. הקאבס מובילים את הליגה כולה עם מאזן 8:25 פנטסטי, ששווה 75.8 אחוזי הצלחה. רק שלשום הם רשמו לראשונה העונה שני הפסדים רצופים ואם ישמרו על הקצב הנוכחי, הם יסיימו את העונה עם 123 ניצחונות, שבעה יותר משיא כל הזמנים, בו מחזיקים הקאבס עצמם, מ-1906, בשיתוף עם סיאטל מודל 2001.
זו פתיחת העונה הטובה ביותר של שיקגו מאז עונת האליפות הראשונה ב-1907 והטובה ביותר בליגה בכלל מאז היאנקיז של 2003. ב-33 המשחקים הראשונים של העונה, שיקגו הכניסה 196 ריצות וספגה רק 97, אחד הנתונים הטובים אי פעם לשלב זה של העונה. למעשה, ב-50 השנים האחרונות, רק דטרויט של 1984 צברה יותר ניצחונות מתוך 30 המשחקים הראשונים של העונה. את העונה ההיא סיימו הטייגרס עם אליפות.
בשבוע שעבר, הקאבס פגשו בזו אחר זו שתיים מהיריבות הגדולות שלהם בליגה, פיטסבורג, לסדרה של שלושה משחקי חוץ ו-וושינגטון, לסדרה של ארבעה משחקי בית. זה נגמר עם שבעה ניצחונות משבעה משחקים, ברצף דומיננטי שהליגה לא ראתה כבר הרבה זמן, רצף שגרם לאוהדים בשיקגו להתחיל לחלום בקול רם. "האצטדיון של הקאבס הוא המקום הכי שמח עלי אדמות כיום", נסחף צ'ארלס פירס מ"ספורטס אילוסטרייטד" עם הזרם, "פשוט אי אפשר לנצח את הקבוצה הזו כרגע, אי אפשר אפילו לנסות להתמודד מולה. לא משנה מה תעשה, הם ימצאו את הדרך לנצח אותך. זכייה של הקאבס באליפות היא הסיפור הגדול האחרון שנשאר לספורט האמריקאי לחוות. כל השאר כבר קרו".
ואכן, הבייסבול שונה משאר ענפי הספורט האמריקאי הבכירים. הוא שזור יד ביד עם ההיסטוריה האמריקאית, החל מסיומה של מלחמת האזרחים, שהחלה את תהליך הפיכתה של ארצות הברית מאומה מפולגת לאימפריה שהיא כיום. לפוטבול, ואפילו לכדורסל ולהוקי קרח, יש היסטוריה מתפתחת, אבל לא כמו זו של הבייסבול, שם הקללות, והשנים בלי אליפות, יכולות להגיע כמו במקרה של הקאבס ליותר מ-100 שנים. הסיפור של הקאבס הוא שונה מכל דבר אחר בספורט האמריקאי. קליבלנד למשל, נחשבת ל"עיר הספורט המקוללת ביותר", אבל זקני העיר עוד זוכרים את קבוצת הפוטבול שלהם לוקחת אליפות בכיכובו של ג'ים בראון. בשיקגו לא תמצאו כאלה שיכולים לספר חוויות מ-1908.
"תיאו אפשטיין כבר שבר קללה אחת בבוסטון. עכשיו הוא יכול להיות זה שיעשה את העבודה סוף כל סוף גם עבור הקאבס", כתב העיתונאי בארי סברלוגה, "לא הכרנו אותו בכלל כאשר קיבל את התפקיד בבוסטון לפני עשור וחצי, אבל היום הוא כבר חלק מאיתנו ואנחנו יודעים עליו הכל. הוא לקח שתי אליפויות בעיר שהפכה את ההפסדים לחלק מתרבות הספורט שלה. אם לשנות את התרבות ההיא היה מבחן קשה, מה יכול להיות יותר מסובך מלעשות את אותו דבר עם הקאבס? מה יקרה אם אותו אדם ישנה את ההיסטוריה של שתי הקבוצות הכי מקוללות בתולדות הבייסבול?".