משולש ברמודה: השיטה שבגללה צריך דיוויד בלאט להיזהר מהניקס

בווידאו: הפרק האחרון של "משחק מקדים"

הדיווח על פגישה בין דיוויד בלאט לפיל ג'קסון, ככל הנראה לבחינת התאמתו של הראשון למשרת המאמן הראשי או עוזר המאמן של הניו יורק ניקס, מחזק את השמועות שנפוצו בשבועות האחרונים על מועמדותו של הישראלי לאחת מקבוצות הספורט המתוקשרות בעולם. בפגישה בין השניים נדונה מן הסתם יכולתו של בלאט ליישם את שיטת המשחק המזוהה עם ג'קסון, זו שבעזרתה ענד על אצבעותיו 11 טבעות אליפות – התקפת המשולש. ג'קסון הוא הג'נרל מנג'ר היחיד בליגה שמכתיב למאמניו שיטת משחק אחת, ואין בלתה.

מנהלים מקצועיים אחרים עשויים לדרוש מהמאמן לשחק מהר, להגדיל את מספר הזריקות לשלוש או לשים דגש על קידום שחקנים צעירים, אולם האיש שזכה לכינוי "הזן מאסטר" הוא הנוקשה מכולם ומכתיב למאמניו, למעשה, גם את תרגילי ההתקפה. דרק פישר וקורט רמביס ניסו ליישם את התקפת המשולש בשנתיים האחרונות בניקס, תחת עינו הבוחנת של ג'קסון, ונכשלו, אבל על פי התבטאויותיו של מאמן העבר המעוטר לאחרונה ולאחר השתלמות מיוחדת על ההתקפה שהעביר בשבוע שעבר, נראה שאין בכוונתו לוותר עליה.

לפני שניגש להסביר מה בעצם הבעיה בגישה הייחודית של ג'קסון, הגיע הזמן להסיר את הערפל מעל שיטת המשחק המיתולוגית. בהתקפת המשולש השתמש לראשונה סם ברי, מאמן מכללת דרום קליפורניה בשנות ה-40'. אחד משחקניו, טקס וינטר, שיכלל את השיטה בהמשך במספר קבוצות שהדריך, ובראשן מכללת קנזס סטייט, ואף פרסם ספר שבו פירט את האופציות הרבות שכרוכות בשיטה. וינטר הכיר את ג'קסון כשהשניים היו עוזריו של דאג קולינס בשיקגו בולס בשלהי שנות ה-80'. כשקולינס פוטר, החליט ג'קסון לאמץ את המשולש כשיטת המשחק של הבולס, שעד אז הסתמכו בעיקר על בידודים ואחד על אחד של מייקל ג'ורדן. לאחר שזכה בשש אליפויות בשיקגו, המשיך ג'קסון ללוס אנג'לס לייקרס, שוב בצוותא עם וינטר, וגם שם שיכנע את קובי בריאנט, שאקיל אוניל ובהמשך פאו גאסול שהמשולש יביא להם אליפויות – וכך היה, עם חמישה תארים נוספים.

התקפת המשולש קיבלה את שמה בשל התצורה הראשונית והבסיסית שלה, כפי שמתוארת בתמונה מספר 1: הרכז (מספר 1) עם הכדור בחצי הפינה, גארד נוסף (מספר 2) בפינה ושחקן ציר (מספר 5) על האותיות, במיד פוסט או בלואו פוסט – שלושה שחקנים שביניהם אפשר לשרטט משולש. שחקן נוסף, מספר 3, סמול פורוורד, נמצא על קשת השלוש, מול הסל (בטופ אוף דה קי) ושחקן אחרון, הפאוור פורוורד (מספר 4), נמצא בצד הרחוק של קו העונשין, שמכונה בעגה המקצועית "אלבו" (מרפק).

כמה דגשים: על פי רוב מגיעים למבנה הזה אחרי תנועה ראשונית של חיתוכים וחסימות, אולם ניתן להגיע אליה גם בכדרור של הרכז שבמהלכו כולם מתייצבים בעמדות הבסיסיות של המשולש; על השחקנים להקפיד על ריווח (ספייסינג), כלומר שמירה על מרחקים גדולים יחסית זה מזה, שגם מאפשרים מסירה אולם במקביל יאפשרו חדירה לסל ומשחק אחד על אחד; וחשוב מכל, בכל העמדות יכולים לשחק כל השחקנים. מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט שיחקו לעיתים בעמדת הציר, עם הגב לסל, וכך גם שחקנים כטוני קוקוץ' וסקוטי פיפן; שחקן כמו פאו גאסול שיחק לעיתים בעמדת הציר ולעיתים באלבו בצד החלש; וכמובן שג'ורדן ובריאנט התמקמו לעיתים קרובות בעמדה מספר 3.

מכאן ואילך יש בהתקפת המשולש אפשרויות רבות, שהשתנו מקבוצה לקבוצה, מעונה לעונה ולעתים במהלך העונה עצמה. נמנה כאן את המרכזיות שבהן. כשהכדור נכנס לשחקן הציר על האותיות (תמונה מספר 2), אולי האופציה המרכזית והחשובה ביותר בהתקפת המשולש, נעים שאר השחקנים בלי כדור ומבצעים שורה של חיתוכים וחסימות כדי להשתחרר מקבלת כדור. שחקני פנים כפאו גאסול נהגו למסור את הכדור החוצה במצבים אלה תוך ניצול התכווצות ההגנה לעברם; שאקיל אוניל, מן הסתם, העדיף בדרך כלל לסיים בסל בעצמו.

אחרי המסירה לשחקן הפנים, מספר 1 חוסם למספר 3, במהלך שמכונה בעגת הכדורסל "ספליט סקרין". במקביל, מספר 2 חותך על קו הבסיס, ומנסה לנצל את התכווצות ההגנה על שחקן הציר כדי לנוע על גבו של שומרו ("בקדור") ולקבל כדור משחקן הציר לצעד וחצי פשוט. במידה שהכדור לא נמסר לו, הוא ממשיך לחצי הפינה הנגדי. בתמונה מספר 3 מתואר המצב החדש ואופציות המסירה השונות של שחקן הציר.

האופציה הבאה בהתקפת המשולש היא מסירה לגארד בפינה. גם כאן ניסה ג'קסון לאורך השנים מהלכים שונים, אבל המרכזי שבהם מתואר כאן (תמונה 4): שחקן הציר נע לכיוון הרכז, חוסם לו, והרכז חותך לסל. במידה שהרכז חופשי, הקלעי מעמדה מספר 2 מוסר לו את הכדור לליי אפ קל, ובמידה שלא ממשיך הרכז ונע לצד הרחוק, החלש. לאחר מכן חוסם שחקן הציר לרכז בפינה (תמונה 5), בפעולה הבסיסית והמפורסמת ביותר בכדורסל, פיק אנד רול. הרכז יכול לסיים בסל בעצמו, למסור לשחקן הציר שמסתובב לטבעת או למסור את הכדור לסמול פורוורד, לקליעה מבחוץ.

חלק גדול מהסלים בהתקפת המשולש מושג באופציה הבאה, המסירה לסמול פורוורד בטופ אוף דה קי (מספר 6). על פי רוב, השחקן עם הכדור כאן הוא הגארד היצירתי, מייקל ג'ורדן או קובי בריאנט, ומעמדה זו הוא יכול לבצע מהלך יצירתי ולנסות לחדור לסל. מספר 3 ממשיך ומוסר את הכדור לפאוור פורוורד, השחקן בעמדה מספר 4, בפעולה שמכונה פינץ' פוסט (תמונה 7). הסמול פורוורד נע לעבר הפאוור פורוורד, שיכול להחזיר לו את הכדור בפעולה שמכונה בכדורסל "בול פיק". במקרה הזה ממשיך הסמול פורוורד לחדירה לסל או לקליעה מחצי מרחק. אם הכדור לא נמסר לסמול פורוורד, אפשרות המסירה הבאה היא לשחקן בעמדה מספר 2, שמקבל חסימה כפולה לקליעה בצד השני. כך השיגו שחקנים כסטיב קר וג'ון פקסון בשיקגו, או דרק פישר בלייקרס, רבים מסלי שלוש הנקודות שלהם.

אלו האפשרויות המרכזיות בהתקפת המשולש. אלא שמובן שהגנת היריבה תתאים את עצמה, תיכנס לקווי המסירה ותנסה לעצור את הנעת הכדור. במקרה הזה, אמורים שחקני ההתקפה לקרוא את המצב ולהגיב. בכלל, הייחוד של התקפת המשולש על פני התקפות אחרות או תרגילים אחרים היא שחלק מהמהלכים לא מוכתבים מהספסל, על ידי המאמן, אלא השחקנים לוקחים מה שההגנה נותנת להם ומשתמשים בכוח של ההגנה נגדה, בהתאם לתאוריות הזן של ג'קסון. במקרה של מניעת הכדור מהסמול פורוורד, כלומר מניעת המסירה שמתוארת בתמונה מספר 6, אמור השחקן בעמדה מספר 4 לחתוך לכיוון קו העונשין ולקבל את הכדור ישירות מהרכז. במקרה כזה מנצל השחקן בעמדה 3 את ההגנה האגרסיבית של השומר שלו, חותך על הגב שלו והפאוור פורוורד מוסר לו את הכדור לצעד וחצי קל (תמונה מספר 8). פעולה זאת מכונה על ידי וינטר וג'קסון "בליינד פיג".

כשכל המהלכים שתוארו כאן מבוצעים על ידי שחקנים מוכשרים שמודרכים על ידי מאמן בעל ביטחון, התקפת המשולש היא חוויה אסתטית ומרשימה: הכדור מחליף כמה ידיים בכל התקפה, כל השחקנים מרגישים מעורבים, ההגנה לא יכולה להתרכז אך ורק בכוכב שמשחק אחד על אחד, ועליה לעצור שורה של חסימות וחיתוכים. בתחילת שנות ה-90', כשהבולס זכו בשלוש אליפויות ברציפות בזכות התקפת המשולש, אכן היה משהו חדשני בהתקפה הזאת. מרבית מאמני הליגה השתמשו אז בתרגילי בידוד, כשהציבו שחקן אחד בצד אחד של המגרש ושלושה או ארבעה אחרים הרחק מהכדור, והכדורסל היה אנוכי ומכוער.

אלא שלאורך השנים דברים מעט השתנו: חוקי ההגנה אפשרו עזרה גדולה יותר בהגנה והקשו לעצור גארדים חודרים באמצעות האיסור על הנדצ'ק (מגע ביד); בעקבות זאת, קבוצות אימצו סגנון משחק שמתבסס על חדירה והוצאת כדור והיו חייבות להניע כדור מצד לצד כדי להשיג נקודות; ההצלחה של יוטה ג'אז של סטוקטון ומאלון, ובהמשך של פיניקס סאנס של סטיב נאש, הפכה את הפיק אנד רול לתרגיל המרכזי והיעיל ביותר בכדורסל; התקפת "שבע שניות או פחות" של מייק דאנטוני והתקדמות הניתוח הסטטיסטי הפכו את המשחק המהיר לפופולרי הרבה יותר; וחשוב מכל, התברר שהזריקה משלוש, בעיקר מהפינה, היא הנשק הקטלני ביותר בכדורסל.

הזריקה משלוש היא לא אופציה מרכזית בהתקפת המשולש, שנהגתה עוד לפני שהיא הייתה חלק מספר החוקים, וג'קסון בז לה. מרבית הזריקות שמושגות באמצעותה הן מחצי מרחק, הזריקה הכי גרועה בכדורסל מבחינה סטטיסטית - בעלת אחוזים נמוכים מקליעה קרוב לסל ועם תועלת נמוכה יותר (פחות נקודה) מזריקה משלוש. בפלייאוף הקודם, כשגולדן סטייט הייתה בפיגור 2:1 בסיבוב השני בפלייאוף מול ממפיס גריזליס, קבוצה שמבוססת על שחקני פנים ובעלת סגנון שמרני, צייץ ג'קסון לגלוג על הפרשנים שטוענים שאפשר לזכות באליפות באמצעות זריקה משלוש. אלא שגולדן סטייט, כידוע, התאוששה ולקחה אליפות עם סגנון משחק הרפתקני, שלשות בהתקפה המתפרצת וקצב מהיר. התפיסות השמרניות של ג'קסון כבר אינן בתוקף.

הבעיה הגדולה של התקפת המשולש היא שפרט לג'קסון, כל מאמן שהשתמש בה כשיטת המשחק המרכזית נכשל. עוזריו של ג'קסון, רמביס וג'ים קלמונס, קרסו ביחד איתה כשהיו המאמנים הראשיים במינסוטה ודאלאס, בעוד בריאן שואו שהיה עוזרו בלייקרס כשל כמאמן ראשי בדנבר. על הכישלון של דרק פישר ורמביס בניקס כבר דיברנו. אפילו ג'וני דוקינס, שניסה ליישם את השיטה כמאמן מכללת סטנפורד, נכשל ופוטר בשבועות האחרונים.

למרבית המאמנים האלה אמנם היה צוות שחקנים לא מוכשר במיוחד, אך עובדה זאת רק חיזקה את התפיסה בקרב מרבית הג'נרל מנג'רים והמאמנים בליגה: שיקגו והלייקרס הצליחו בתקופת ג'קסון לא בזכות התקפת המשולש, אלא עקב הכישרון של ג'ורדן, פיפן, בריאנט, אוניל וגאסול. מובן שגם לאישיות הייחודית של ג'קסון, למנהיגות, לשקט הנפשי ולחלוקת הספרים היה חלק בכך, אבל בסופו של דבר, בדקות האחרונות או ברגעים המכריעים, ג'ורדן ובריאנט לקחו את הכדור ועשו סל בעצמם, בלי קשר להתקפה. הם היו עושים זאת עם כל שיטה אחרת. התפיסה היא שג'קסון, איש שיווק מצוין, מכר לשחקנים אנוכיים שיטה ייחודית כדי לבסס את המנהיגות שלו. אולם העובדה שמאמנים אחרים נכשלו עם אותה התקפה מוכיחה שהסוד לא היה במשולש.

בעצם, התקפת המשולש לא נעלמה לחלוטין: ההתקפה של גרג פופוביץ', שבאליפות הראשונה ב-1999 השתמש בגרסה פרימיטיבית של התקפת המשולש, מערבת אלמנטים ממנה, אבל הגרסה הנוכחית של הספרס עושה דברים מסובכים ומורכבים פי כמה בהתקפה, ומשלבת תנועה בלי כדור, חסימות הרחק מהכדור, פיק אנד רול, חדירה והוצאת כדור ועוד, ועושה הכל בתיאום מופלא.

מייק בודנהולזר, עוזרו לשעבר של פופוביץ', מבצע דברים דומים באטלנטה, בהצלחה רבה. בכלל, הליגה נוטה לחקות את פופוביץ', המאמן שהוכיח שאפשר לנצח גם בלי השחקנים המוכשרים ביותר ולא ניסה לכתוב ספרים או להציג את עצמו כגורו, ולא את ג'קסון, שמדביק לכדורסל תאוריות רוחניות מורכבות. גם מאמנים כטום תיבודו משתמשים באלמנטים מהתקפת המשולש, אבל הם לא מנופפים בשיטה שלהם. אטלנטה של בודנהולזר עשתה לא מעט נקודות בסדרה מול בוסטון ממהלכים קלאסיים של התקפת המשולש, אבל זהו רק עוד מהלך התקפי, אחד מתוך עשרות. במילים פשוטות, התקפת המשולש שפעם הייתה חדשנית ומתקדמת, היא כיום פשוט מיושנת.

מעבר לכך, בניגוד לג'קסון, מרבית המאמנים מגלים גמישות ומשנים את השיטה בהתאם לחומר השחקנים. פופוביץ', לדוגמה, משחק העונה הרבה יותר תרגילים לשחקני פנים, בעקבות צירופו של למרכוס אלדריג', ומבצע יותר בידודים, בעקבות הפריחה של קוואי לאונרד. התקפת המשולש, מנגד, מקובעת הרבה יותר. לא בטוח שהניקס לא היו צריכים, למשל, לתת את הכדור בשנתיים האחרונות לכרמלו אנתוני (כשהיה בריא) ולהתבסס על היכולת האישית שלו. לא אסתטי, אבל יעיל.

גם דיוויד בלאט, אני בטוח, מכיר את התקפת המשולש על בוריה, וגם בכדורסל שלו יש אלמנטים מהתקפת המשולש, כמו גם מהתקפת פרינסטון, המכללה שבה למד ושיחק. רק שבלאט, כמו מרבית המאמנים הטובים, הוא מאמן גמיש: במכבי תל אביב ובקליבלנד הוא עשה בידודים לטייריס רייס ולברון ג'יימס, להבדיל, כשהבין שזה מה שיסייע לו לנצח במשחקים. הוא גם מרבה להשתמש בפיק אנד רול. אם יתמנה למאמן הניקס, הוא יתבקש לבצע שיטת משחק מקובעת, עם סגל בינוני וסיכויי הצלחה נמוכים. עליו להיזהר. סביר להניח שג'קסון לא מחפש מאמן, אלא עוזר – עוזר שלו.

ג'קסון, בן 70, אחרי ניתוחים ברגליו ועם בעיות גב קשות, לא מסוגל לעמוד במאמץ שכרוך באימון ב-NBA, והוא מחפש מישהו שיעשה עבורו את העבודה השחורה של אימונים יומיומיים, משחקים ונסיעות. הוא מחפש מישהו שיישם את החזון שלו. בלאט אמנם גמיש, אבל הוא מאמן טוב דיו כדי ליישם את שיטת המשחק והידע בכדורסל שרכש בעצמו לאורך השנים. גם אם ההזדמנות בניקס תינתן לו, עליו לסרב בנימוס ולהעדיף מקום שבו יוכל להצליח באמת. עם אלמנטים מהתקפת המשולש, אבל לא כשיטה היחידה שנכפית עליו.