בווידאו: תקציר משחק ההפסד של פנאתינייקוס
"אני מריח סוויפ באוויר", הודה בפניי יורגוס, אוהד פסימי של פנאתינייקוס, מעט לפני פתיחת המשחק מול לבוראל קוצ'ה, אמש (שלישי) ביציע של האולם האולימפי הביתי באתונה, האואקה. אף שהוא צדק, קשה היה להבחין בריח הזה, או בריח כלשהו, כשאת האוויר כובש ענן איום של סיגריות. החוק נגד עישון במקומות ציבוריים, מתברר, לא הגיע עדיין לבירת יוון.
שעתיים מאוחר יותר, כשהנבואה של יורגוס התגשמה ופאו הפסידה ללבוראל קוצ'ה, ישב סשה ג'ורג'ביץ' מול העיתונאים ודיבר בקול שקט ומונוטוני. "כואב לי מאוד עכשיו, אבל אנחנו צריכים להתאושש ולהתגבר על המכה הקשה הזאת, למצוא את הכוח להילחם על אליפות יוון", אמר המאמן הסרבי, ולא ידע שדקות ספורות אחר כך, עוד לפני שיספיק לפשוט את החליפה, הוא יפוטר. סביר להניח שבשיחה הקצרה שהייתה לו עם הבעלים דימיטריס ינאקופולוס, באחד החדרים באולם, הטון היה פחות שקט ומונוטוני.
בתוך הלחות המעיקה וגל החום שפוקדים את אתונה, ומתחת להררי העשן באולם, השתרר שקט מקפיא במתחם חדרי ההלבשה. הלם גדול לא היה שם: לא מהתבוסה הראשונה בסוויפ ברבע גמר היורוליג; לא מזהות המנצחת - ויטוריה, שכבר חגגה עלייה לפיינל פור באולם הזה לפני עשר שנים בדיוק; וגם לא מההתנהלות המבזה של ינאקופולוס, שאפילו לא המתין לבוקר כדי לפטר את המאמן.
תודוריס, עורך דין, לא מחמיץ משחק של קבוצתו האהובה כבר יותר מ-20 שנים. והוא מיואש. "נו, אז מפטרים את המאמן, ואת מי רוצים להחזיר? את ארגיריס פדולאקיס, שבעצמו פוטר לפני שנתיים, וגם זה היה אחרי הפסד לוויטוריה. אף אחד לא באמת מאמין שזה ישנה משהו. הבעיה היחידה היא שאי אפשר לפטר את בעל הבית".
וזו בעצם נקודת המפתח. זו גם הסיבה שאיש אינו מופתע ממצבה של פאו. מאז העבירו האחים תנאסיס ופאבלוס ינאקופולוס את השליטה במועדון לבנו של האחרון, דימיטריס, מדובר במסלול ידוע מראש. ז'ליקו אוברדוביץ' ודימיטריס איטודיס היו הראשונים לזהות, והעדיפו לשבת שנה בבית ולא לעבוד תחת הנשיא החדש. 13 שנים הם עמדו יחד על הקווים באתונה. "ועכשיו", אומר תודוריס בכאב, "שניהם עוד ייפגשו בגמר היורוליג ויילחמו ראש בראש על הגביע. לא צריך יותר מזה כדי להבין את גודל הטעות".
בניגוד לפאבלוס החולה, שאינו יכול עוד להגיע למשחקים, תנאסיס פוקד את האואקה ומתקשה לחיות בשלום עם מה שמתרחש לנגד עיניו. בסיום הרבע השלישי הוא הקפיץ את האוהדים באוויר: האיש, בן 85, קם ממקום מושבו ביציע, ירד לפרקט והחל לצרוח על אנשי המזכירות לקול תרועת הקהל. אבל גם זה לא עזר, כשאת ההצגה גונב כהרגלו לואיג'י למוניקה. יש בו משהו מיוחד, בשופט האיטלקי הזה. כל קבוצה משוכנעת שהוא נולד כדי לקפח אותה ולשרוק נגדה. לאוהדי פאו יש כבר שיר מיוחד נגדו.
אבל מי שספג את מירב הקללות, כמיטב המסורת, היה יאניס בורוסיס. בכל פעם ששחקן יווני מגיע לשחק נגד קבוצה יוונית זה קורה, בעיקר כשהוא מזוהה עם היריבה המושבעת. כך קיבלו בעבר באואקה את תיאו פפאלוקאס ואת סופוקליס שחורצאניטיס, וכך קרה אמש. חמש שנים שיחק בורוסיס באולימפיאקוס, והירוקים ביציע לא שוכחים את זה. למרות שהוא עזב בטריקת דלת, ולמרות שחלפו כבר חמש שנים מאז הפסיק ללבוש אדום.
בורוסיס היה האחרון מבין שחקני שתי הקבוצות לרדת מהפרקט בסיום המשחק. הוא שכח את המגבת שלו על הספסל. כמה אוהדים בשער 13, היציע של "השרופים", ניצלו את ההזדמנות כדי לקלל אותו ולזרוק לעברו חפצים. הסנטר של לבוראל קוצ'ה נעצר, הסתכל לעברם ובנון שלנטיות תפס כוס פלסטיק שעמדה לפגוע בו, כאילו הייתה עוד אסיסט שקיבל מדאריוס אדאמס. לא סתם הוא עומד להיבחר ל-MVP של היורוליג.
אלא שעם כל הכבוד לינאקפולוס ולג'ורג'ביץ', ללאמוניקה ולבורוסיס, למצ'אפ המרתק בין דארקו פלאניניץ' למרקז היינס (ששוב הפסיד בסוויפ בהצלבה), וגם ליאניס אנדטוקומפו הקופצני ממילווקי, שהגיע לצפות במשחק וזכה לעדת צלמים שתלווה אותו בכל צעד ושעל, הערב הזה היה כולו בשביל דימיטריס דיאמנטידיס.
47 שניות לסיום, כשהפור נפל והודעה נמסרה למשפחתו, ופאו פיגרה ב-11 נקודות הפרש, סיים הקפטן הירוק המפואר את קריירת היורוליג המפוארת שלו. 278 הופעות היו לו במפעל הזה. הוא זכה בשלושה גביעי אירופה, מסר הכי הרבה אסיסטים וחטף הכי הרבה כדורים, הוכתר פעמיים ל-MVP של הפיינל פור, פעם אחת לשחקן העונה ושש פעמים לשחקן ההגנה של העונה, והכל התנקז לרגע הזה שבו קיבל סנטדינג אוביישן סוחט דמעות.
בניגוד לקובי בריאנט, כבודו במקומו מונח, שעשה הכל כדי להפוך את הופעת הפרידה שלו למופע יחיד (וגם הצליח בכך), דיאמנטידיס התנהל בשקט האופייני לו ובסך הכל רצה לעזור לקבוצתו לנצח. להאריך לפחות בעוד יומיים את המסע הממושך שלו בליגה הזו, שהחל לפני 11 שנים וחצי. במחצית הראשונה הוא לא עשה הרבה, במחצית השנייה הוא שוב החזיר את פאו למשחק כמעט לבדו, אבל בסוף, כשהבין, הזיל דמעה והתחבק ממושכות דווקא עם בורוסיס, חברו הוותיק מנבחרת יוון.
18 אלף הצופים, שמילאו כל פינה באולם, כולל במרפסות שמעל ליציעים, נעמדו על רגליהם (טוב, צריך להודות, רובם לא יושבים אפילו לרגע), ושרו בפעם האחרונה את השיר הישן שמוקדש לקפטן, במנגינת "אנו גרים בצוללת צהובה", שהוקדש בעבר לעודד קטש.
דיאמנטידיס לא אוהב את תשומת הלב הרבה. וכשחבריו לקבוצה טוענים שהם רצו לנצח בעיקר בשבילו, הוא מהנהן בשלילה. "זה פשוט לא נכון, זה פשוט לא נכון", הוא אומר, "רציתי לעלות לפיינל פור, רציתי להצליח, אבל אי אפשר להגיד שרציתי את זה יותר מאחרים. יש כאן מישהו שזה לא הדבר שהוא הכי רצה בעולם?".
סביר להניח שהוא צודק, ושכולם רצו. אבל משהו נשבר בכדורסל היווני, ובעיקר ברוח שלו - שהייתה הנשק הסודי של פנאתינייקוס ואולימפיאקוס. האדומים הודחו בטופ 16 אחרי רצף הפסדים בלתי נתפס, הירוקים נכנעו ללא מאבק ממשי ברבע הגמר, והעונה, רק בפעם השנייה בשמונה השנים האחרונות, לא תהיה לאתונה נציגה בגמר היורוליג.
בחצות, שעה ארוכה לאחר סיום המשחק, ושעה ארוכה לאחר שפנאתינייקוס נותרה ללא מאמן, יצא מספר 13 מהאולם. עשרות אוהדים המתינו לו שם, שרו לו, עודדו אותו, הצטלמו איתו וביקשו חתימות. כאילו לא היו להם מאות הזדמנויות כאלה בעבר. הוא עצר, עבר אחד אחד, נענה לבקשות ונעלם אל תוך הלילה. אפילו עשן הסיגריות כבר התפזר.