קרן של אור: פרידה מאלברו רקובה, אליל האוהדים ואשף הגולים מהקרן

"אלברו רקובה היה יכול להיות פנומן", הצהיר נשיא אינטר לשעבר מאסימו מוראטי, "לדעתי, הוא היה הטוב בעולם. לאף אחד לא היו כישורים טכניים כמוהו". אם נדמה לכם שהרמז לרונאלדו לא מקרי, אתם צודקים. מוראטי יודע בדיוק למה הוא מתכוון. אחרי הכל, הוא היה זה שהחתים את כוכב העל הברזילאי מברצלונה בקיץ 1997. במקביל, הוא הביא לסן סירו גם את האורוגוואי בן ה-21. הם ערכו הופעת בכורה באותו יום, ואוהדי נראזורי זוכרים אותו אך ורק בזכות רקובה.

היה זה במחזור הראשון בעונת 1997/98, והיציעים היו מלאים עד אפס מקום במשחק נוח על הנייר מול ברשיה – כולם רצו לראות את רונאלדו אחרי המעבר המתוקשר והסנסציוני. הברזילאי דווקא נשמר היטב על ידי האורחת, בשורותיה ערך את הופעתו הראשונה רכש חדש משלה, טל בנין. הקשר הישראלי היה מצוין מול דייגו סימאונה, ארון וינטר ויורי דז'ורקף, סוללת הכוכבים של אינטר לא מצאה פתרונות, הכדור המסוכן ביותר של רונאלדו ננעץ במשקוף, ובדקה ה-73 העלה החלוץ הוותיק דאריו הונר את ברשיה ליתרון.

הפתעה מרעישה היתה בפתח, אלמלא נכנס רקובה כמחליף דקה קודם לכן. בדקה ה-80, הכדורגל האיטלקי הכיר את רגלו השמאלית המופלאה וראה את אחד השערים היפים בתולדות הסן סירו – האורוגוואי הטיס את הכדור הישר לחיבורים ממרחק לא הגיוני. עוד חמש דקות חלפו, ורקובה השלים מהפך עם כדור חופשי אדיר לחיבורים השניים. היה הרגיש כמו מדע בדיוני. נער אלמוני, שמעטים הכירו, שם בצל את רונאלדו והביא לאינטר ניצחון. כל האיצטדיון הריע לבחור המכונה במולדתו אל צ'ינו, "הסיני", בגלל עיניו המלוכסנות. אי אפשר היה לעמוד בפניו. הביצועים עוצרי הנשימה והחיוך התמים גרמו לכולם להתאהב בו. אפילו שונאי אינטר נשבו בקסמו.

תזכירו את שמו של רקובה היום, והמשחק מול ברשיה הוא האסוציאציה המיידית. זה מדגיש יותר מכל את גודל הפספוס. מוראטי לא מגזים כשהוא משבח את האורוגוואי, אך הוא גם הראשון להודות בתסכול. "אני אוהב את רקובה, אבל הוא לא התאמץ באימונים. הקריירה שלו לא התקרבה למיצוי הפוטנציאל האלוהי", הוא טוען, ורקובה מסכים. בראיון מרתק שהעניק במולדתו לפני מספר שנים, אמר הקשר: "מוראטי הוא אחד האנשים הטובים. הוא התייחס אלי כמו אב לבנו. לא אהבתי את דבריו בזמנו, אבל בדיעבד אני מבין שצדק, כי זה מה שהייתי אומר לבן שלי כיום".

זה לא אומר שלא היו לו משחקים גדולים נוספים באיטליה. היו גם היו – ובשפע. אחרי שלא הצליח להתברג בהרכב במשך שנה וחצי אחרי הבכורה המטורפת, לקחה אותו ונציה הקטנה בהשאלה לחצי עונה כדי להינצל מירידה. היא מעולם לא ראתה מישהו כמהו. 11 שערים ותשעה בישולים ב-19 משחקים לא רק הקפיצו את ונציה למרכז הטבלה אלא הפכו את רקובה לאחד הכוכבים הבולטים בליגה. כאשר חזר, העניק לו מוראטי הנלהב את השכר הגבוה ביותר בעולם – 7.5 מיליון דולר לשנה. אולי זה נשמע לא הגיוני כיום, אבל הוא סיפק 15 שערים בכל המסגרות ב-2000/01, ואם משחק אחד היה הולך אחרת במאי 2002, כל הפרספקטיבה היתה שונה.

ב-24 במאי 2002 עצרה איטליה את נשימתה לקראת הקרב הגדול. אינטר אירחה את האלופה רומא שבעה מחזורים לסיום, כאשר השתיים צמודות בפסגה בשיוויון נקודות. קשה לדמיין משהו שעונה טוב יותר להגדרת משחק העונה, ורקובה זהר מעל כולם. שבוע קודם לכן, צמד של האורוגוואי העניק לאינטר ניצחון 1:2 בלצ'ה. הפעם הוא ברח להגנת הג'אלורוסי כבר בפתיחה, עשה צחוק מכולם ושם את הכדור ברשת. על סף השריקה להפסקה, הגבהה מדויקת עד המילימטר של רקובה מצאה את ראשו של כריסטיאן ויירי, והחלוץ העלה את הנראזורי ל-0:2. פרנצ'סקו טוטי צימק באמצע המחצית השניה, והאלופה חלמה על קאמבק, אבל רקובה השלים צמד בבעיטה חופשית אופיינית לחיבורים. 1:3 - וכל השערים היו באחריותו הישירה. הדרך לאליפות הראשונה מאז 1989 היתה סלולה, והאורוגוואי היה הגיבור הצד השחור-כחול של מילאנו.

במחזור הסיום התארחה אינטר אצל לאציו, עם יתרון נקודה על פני יובנטוס ושתי נקודות לפני רומא. אוהדי הנשרים תמכו באורחת כדי שהתואר לא יגיע בטעות ליריבה העירונית, אבל לאציו ניצחה 2:4. יובה היתה האלופה, רומא סיימה שניה, אינטר רק שלישית. רונאלדו, שחזר מפציעה לסיומת של העונה, פרץ בבכי חסר מעצורים, אבל במבט לאחור הגיבור הטראגי האמיתי היה רקובה. הברזילאי זכה באותו קיץ בגביע העולם וברח לריאל מדריד. רקובה נשאר נאמן, אך פציעות, תחלופת מאמנים וחוסר יציבות אישית פגעו בו קשות. היו לו משחקים אדירים, שערים נהדרים ואסיסטים מרהיבים, אך גם תקופות חלשות להחריד. עם הזמן, הוא הפך לשחקן שולי למדי בסגל. כאשר אינטר זכתה סוף סוף בסקודטו האמיתי ב-2007, הוא בקושי היה רלוונטי, פתח בהרכב בשישה משחקים בלבד, לא השלים 90 דקות אף פעם, וכבש רק שער אחד.

שם, פחות או יותר, הסתיימה הקריירה שלו מבחינת האוהד האירופי ממוצע. רקובה חזר למולדתו ב-2009 אחרי עונה כושלת בטורינו ותקופה קצרה בפאניוניוס היוונית הצנועה. אלא שבפועל, מבחינת האורוגוואים, האגדה המשיכה עד עצם היום הזה. תחילה הצטרף רקובה לקבוצת נעוריו דאנוביו, שהעניקה לו בזמנו הופעת בכורה כאשר היה בן 17. ב-2011 הוא שיחזר את המעבר שלו עצמו מ-1996 וחתם בנסיונאל, אחת משתי הגדולות של מונטבידאו. כאשר עשה זאת בפעם הראשונה בגיל 19, אוהדי נסיונאל היו ברקיע השביעי, במיוחד כי כולם היו בטוחים שהסוכן יקח את רקובה דווקא ליריבה השנואה פניארול, אותה אהד סבו. הכוכב הצעיר להט אז, ואף כבש בסלאלום שזיכה אותו בהשוואות לדייגו מראדונה.

בפעם השניה, האוהדים היו הרבה יותר סקפטיים. מה כבר רקובה יכול לתרום להם בגיל 35? התברר שהמון. הוא מצא את הרשת בשני המשחקים הראשונים שלו במדים החדשים-ישנים, וסתם את הפה לכל הספקנים. האהבה פרחה מחדש, והיא רק הלכה והתעצמה. בקלאסיקו הגדול מול פניארול הבקיע רקובה את שער הניצחון בפנדל בדקה ה-93, ופרץ בחגיגות מרגשות במיוחד. נסיונאל זכתה באליפות האפרטורה, והוא היה הכוכב הגדול, לצד המאמן הארגנטינאי מרסלו גז'ארדו, בן גילו. גם בקלאוזורה הוא הרשית את שער הניצחון במגרשה של פניארול, בבעיטה חופשית דקות ספורות אחרי שנכנס כמחליף וקיבל את סרט הקפטן.

ואם זה לא מספיק, בנובמבר 2014 הגיע הרגע שנכנס מיד לפנתיאון. נסיונאל דהרה לאליפות קלילה כאשר אירחה את פניארול בקלאסיקו, אך ליריבה היו תוכניות משלה, ובדקה ה-90 היא הובילה 0:1. אפילו השוער עלה להתקפה להציל את המולדת כאשר סבסטיאן פרננדס דחק את הכדור פנימה אחרי קרן, כנראה בעזרת היד, והחגיגה היתה גדולה. אלא שעדיין נותר זמן, ובדקה ה-95 שלח רקובה כדור חופשי אמנותי לרשת. מהפך כזה בדרבי בזמן פציעות עוד לא נראה. היה זה טירוף מוחלט.

כדי להבין את עוצמת ההתרגשות, די לציין כי גסטון פריירו, חלוצה הצעיר של נסיונאל שעבר הקיץ לאיינדהובן, הבטיח לרקובה כי יקעקע את התמונה שלו על זרועו. אל צ'ינו לא האמין, אך כעבור מספר ימים נוכח לדעת שהכוונות היו אמיתיות. "אתה משוגע", אמר רקובה לפריירו, "אבל אני אוהב את הקעקוע. הוא יותר יפה ממני". השניים היו מאושרים לזכות יחדיו באליפות – התואר האחרון בקריירה של רקובה.

הלילה מגיעה הקריירה המפוארת הזו לסיומה. אל צ'ינו רצה לשחק עד גיל 40, והגשים את החלום. הוא חגג את יום הולדתו לפני שבועיים, וכעת באו כוכבים רבים למונטבידאו כדי לשמוח איתו במשחק הוקרה מיוחד שאורגן על ידי נסיונאל. חבריו לשעבר מאינטר הגיעו בהמוניהם – חבייר סאנטי, איבן סמוראנו, פרנצ'סקו טולדו, חואן סבסטיאן ורון, קילי גונסאלס, וכמובן כריסטיאן ויירי. "אלברו בישל לפחות 50 מהשערים שלי באינטר, אז איך אפשר לסרב לו?", התבדח החלוץ. גם גז'ארדו, קרלוס ולדראמה וחואן ריקלמה יהיו שם. זה יהיה ערב נפלא – רק חבל שמחיר הכרטיסים הגבוה ימנע מאוהדים עניים רבים להגיע לאיצטדיון.

רקובה תמיד ראה בכדורגל מקור להנאה יותר מאשר מקצוע. במונדיאל היחיד שלו, ב-2002, הוא לא נהנה בגלל אווירה עכורה בחדר ההלבשה. הוא פרש מהנבחרת לפני כמעט עשור, ולא שוכנע לחזור מעולם. כל מטרתו היתה לשמוח ולשמח את הצופים. בשנים האחרונות הוא התמקצע בכיבושים הישר מנקודת הקרן – באיטליה היה לו רק שער אחד כזה, אך באורוגוואי חמישה (אתם מוזמנים לצפות בהם בסרטון למטה). זה היה השואו שלו. אולי בשל כך הוא לא הפך לפנומן כמו שמוראטי רצה, אך זו גם הסיבה בגללה הוא נכנס עמוק ללבבות האוהדים, ללא קשר למספר התארים. הפוטנציאל לא מוצה, אך אל צ'ינו היה ויישאר לנצח אגדת כדורגל. הלילה הכדורגל אומר לו שלום והמון תודה.