הקשר המלטזי חילץ את הכדור בסביבות קו שלושים המטר של הנבחרת שלו והתחיל להתקדם בריצה עם הכדור. טל בנין רדף אחריו. זו היתה מין התקפה מתפרצת, ושחקני האגף של ישראל היו עסוקים בסגירת הקיצונים המלטזים. הם ידעו שבאמצע יחכה למלטזי אסי דומב, כך שאין מה לדאוג. אבל בינתיים נוצר מסדרון בשדרת האמצע של המגרש, ובו רץ המלטזי עם הכדור, כשאחריו בנין בלי הכדור.
קשה לומר שלמלטזי יש מהירות של רוברטו קרלוס, גם לא של פיני בלילי. הוא התקדם עם הכדור, בנין רדף אחריו. המלטזי המשיך, בנין נתן את כל מה שיש לו. זה נמשך שניות ארוכות. בנין רצה מאוד, אבל המרחק לא הצמטמם. לרגע נראה היה שבנין רץ על המקום, כמו בסרטים מצוירים. זה נראה כמו מירוץ צבים. הצב הישראלי לא הצליח להדביק את הצב המלטזי, שנבלם בסופו של דבר על ידי שחקן אחר.
או.קיי, מהירות מעולם לא היתה הצד החזק של בנין. הדיוק במסירה, לעומת זאת, ראיית המשחק, הבעיטה, הגליץ', המנהיגות, היו החלקים החזקים שלו. גם מהם לא נשאר כעת הרבה. מטל בנין נשאר, נכון להיום, רק הרצון. זה יפה, רצון, זה חשוב, אבל זה לא מספיק. בטח לא כשיש בישראל קשרים ברמה של יוסי אבוקסיס או יוסי רוזן, שיכולים בנחת לתפוס את מקומו.
דווקא כמי שהנבחרת חשובה לו, דווקא כמי שנתן לה כל כך הרבה במשך יותר מעשר שנים, דווקא כקפטן הנבחרת, טל בנין צריך לקום היום ולומר: רבותי, אני פורש מנבחרת ישראל. זו מנהיגות, זו לקיחת אחריות, זו דוגמא אישית. אם בעוד חצי שנה, לקראת המשחקים נגד קפריסין וצרפת, בנין יזכיר את השחקן שהיה פעם, הוא יוזמן בכבוד לסגל הנבחרת, וכולנו נהיה מאושרים עבורו. בינתיים, מוטב שיגיד יפה שלום. ואנחנו נגיד לו: תודה.
15 באוקטובר: שלום טל בנין. ותודה
15.10.2002 / 15:09