לפייטון מאנינג יש שתי אליפויות, ממש כמו ללברון ג'יימס. למאנינג יש הרבה יותר תארי MVP מאשר אליפויות, ממש כמו ללברון (חמישה, ללברון יש ארבעה). העובדה הזו גרמה לא פעם, לפייטון וגם ללברון, להיות מתויגים כ"לוזרים", למרות שכל חטאם היה שהובילו במו ידיהם את הקבוצות שלהם עד לגמר ורק שם לא הצליחו להשיג את הטבעת.
עוד לפני שנכנס לליגה בתור הבחירה מספר 1 בדראפט, סומן מאנינג כפוטנציאל להיות השחקן הטוב ביותר אי פעם בענף הספורט שלו, ממש כמו לברון ג'יימס. מאנינג, גם כאן ממש כמו לברון, עמד בגבורה כמעט בכל הציפיות הבלתי אפשריות ממנו. הוא לא התרסק ולא התקפל בניגוד להבטחות ו"יהלומים" אחרים וגם אם לא יוכתר פה אחד כ"גדול אי פעם בתחומו", הרי שהוא לא רחוק משם. טופ 10 בוודאות.
אם אתם חובבי ספורט אבל לא ראיתם מעודכם משחק פוטבול, או אם אתם מאלה שפעם בשנה מוותרים על ליל שינה אחד כדי לראות את הסופרבול, אבל לא הרבה יותר מזה, ייתכן שהשם פייטון מאנינג מצלצל לכם, אך אתם לא ממש בטוחים למה או על מה כל המהומה. לכן, נסו לדמיין את הרגע בו לברון יפרוש. בעוד קינג ג'יימס נמצא בדרך הנכונה להפוך למלך הנקודות בכל הזמנים של ה-NBA, הרי שפייטון, שיודיע היום (שני) כי הוא תולה סופית את הקסדה, נפרד מה-NFL בתור מלך היארדים ומלך הטאצ'דאונים בכל הזמנים. אגדה אמיתית.
בעוד שבועיים וחצי הוא יהיה בן 40 ואם לברון נכנס לליגה שמג'יק ולארי ומייקל כבר עזרו להפוך אותה לעצומה, הרי שמאנינג, למרות שהגיע לליגה אחרי שכוכבי על כמו ג'ו מונטנה, דן מרינו וג'ון אלווי כבר פרסמו אותה, היה בשני העשורים האחרונים הפנים של ה-NFL. בשני העשורים הללו, הליגה הזו הפכה לדבר הכי עוצמתי וגדול בעולם הספורט, ליגה של מיליארדרים שנשענת על היכולת של האוהדים לחלום ש"אם מאנינג מסוגל, למה לא אני?".
כי כאן נמצא אולי ההבדל הגדול בין מאנינג ללברון. אם כוכב קליבלנד נהנה ממבנה גוף בלתי שגרתי, שעוזר לו להפוך לעילוי, הרי שמאנינג, עם המצח הגדול, הפרצוף ההמום לעיתים (שנודע כ"מאנינג פייס") ובאופן כללי, האתלטיות הדלה יחסית, הפך לענק בעיקר בזכות שני דברים: הרבה, הרבה מאוד שכל והרבה, הרבה מאוד שעות של הכנה ועבודה קשה.
הסיפורים על מוסר העבודה שלו, הישיבה מול הווידיאו בשעות הקטנות של הלילה והטלפונים לחברים לקבוצה עם הצעות ורעיונות בשעות הקטנות עוד יותר, הפכו למפורסמים ככל שהקריירה שלו התפתחה. הוא מעולם לא נתן לעובדה שהוא "הבן של" (אביו ארצ'י היה קוורטרבק בליגה) או "נער הזהב" להשפיע עליו והיכולת הזו, להגיע במשך כמעט שני עשורים לכל משחק ולכל שבוע עם רעיונות חדשים ולמידה של היריב ולעשות את הדברים שנראים הכי מסובכים בצורה הכי פשוטה שאפשר, גרמה לכולם לחלום יחד איתו.
כאמור, התוצאות לא תמיד הסתדרו עם התדמית. מעטים יערערו על הקביעה לפיה פייטון הוא שחקן העונה הסדירה הטוב אי פעם. המספרים המשוגעים שלו ב-13 עונות באינדיאנפוליס ועוד ארבע בדנבר (באחת הוא היה פצוע) לא משאירים יותר מדי מקום לטעויות. לצערו, הפלייאוף, ביותר מדי מקרים לאורך הקריירה, היה לו לרועץ. רבים יגדירו אותו בכל זאת כשחקן הטוב אי פעם, אבל רבים אחרים ישימו לידו כוכבית ויציינו שהוא הפסיד שני סופרבולים בצורה די מביכה, בטח ביחס לרמה הרגילה שלו. בכלל, עד לריצה לאליפות בעונה החולפת שהסתיימה לפני חודש, ריצה שגם היא נעשתה בעיקר בזכות ההגנה ולמרות היכולת הגרועה שלו בעונת הפרישה, מאזן הפלייאוף שלו היה שלילי.
האמת, אלה צודקים ואלה צודקים. זה לא ממש משנה אם אתם מציבים את פייטון במקום הראשון אי פעם או "רק" בטופ 10. התרומה שלו למשחק, לשיווק ולפרסום וכמובן, לרמה העולה ועולה בו, הייתה ותישאר אדירה. הוא היה יחיד מסוגו והעובדה שזכה "לרכב אל השקיעה" כמו בסרט הוליוודי, עם תואר אליפות בתור כוכב מזדקן, רק תהפוך את כל ההילה סביבו לייחודית עוד יותר. לאן עכשיו, מספר 18?