בווידאו: ההרחקה האחרונה של אייבן ג'ונסון
אחרי שהמהירות שלו קצת פחתה, מייקל ג'ורדן פיתח זריקה קטלנית ובלתי ניתנת לעצירה מחצי מרחק; כשהקרבות מתחת לסלים הפכו קשוחים יותר, האקים אולג'וואן שכלל את הדרים שייק; טוני פארקר הביא לדרגת אומנות את הפלואטר כשהצעד הראשון המפורסם החל להישחק; גם דימיטריס דיאמנטידיס המציא את עצמו מחדש לעת זקנה, והפך את המגבלות הפיזיות שלו ליתרון, בדרך לקבל חותמת סופית כאשף פיק אנד רול.
ככה זה עם שחקנים חכמים באמת: הם תמיד מוצאים דרך להישאר רלוונטיים. הם משתמשים בניסיון שצברו כדי להפוך לטובים יותר. לוקחים יתרון אחד בולט מראשית הקריירה והופכים אותו למומחיות של ממש כשהיא מתקרבת לקיצה.
גם אייבן ג'ונסון מנסה להיות כזה, רק בדרך אחרת לגמרי ומעוותת למדי: עם השנים, הוא משתדל להסוות את העבירות הברוטאליות שהוא מבצע כמעט מדי משחק. במקום קרבות באגרופים שלופים, הוא נותן מכה אחת חזקה, מסתלק ומעמיד פני תם. במקום עימותים לעיני המצלמות, הוא מחכה לרגע הנכון כדי לסנן לשחקן יריב מילה לא במקום.
יש לו רק בעיה אחת: בגיל 31, עם גיליון הרשעות בלתי נגמר והיסטוריה בלתי נתפסת של עבירות משמעת, אף אחד כבר לא מאמין לו. בעונה שעברה, כשהפיל מאמן יריב לפרקט עם מכה עוצמתית, הוא הושעה מיידית למרות שטען כי רק נתקל בו בשוגג. לפני חודש, כשהנחית סנוקרת בפניו של שחקן אחר, הוא ספג עוד הרחקה למרות שהיתמם וברח מזירת האירוע כאילו דבר לא קרה. ולפני שלושה שבועות, כשקילל את הקומישינר, גם בליגה הפיליפינית נקטו סוף סוף ביד קשה, והחליטו להרחיק אותו לכל החיים.
ב-NBA כבר מפחדים לגעת בו. בדרום קוריאה מתעבים אותו. ועכשיו אפילו בפיליפינים לא מוכנים יותר לראות את הפרצוף שלו.
אלו הם חייו של השחקן עם הפיוז הכי קצר בכדורסל העולמי.
ההתפרצויות היו שם מאז ומתמיד, בניגוד לכדורסל, לדוגמא, שהפך לתחביב בגיל מאוחר יחסית. כמי שגדל בשכונה קשה בסן אנטוניו, החלום שלו, כפי שהעיד על עצמו בעבר, היה להיות נהג משאית. רק בתחילת גיל ההתבגרות, כשהחל צמוח לגובה ולרוחב, החל לשקול ברצינות להפוך את הכדור הכתום לעיסוק מרכזי. הקושי החל כשג'ונסון הבין שהקריירה הזו תכלול שילוב של אמוציות ויצר תחרותיות, קוקטייל שמעולם לא הוציא ממנו את הצדדים החיוביים.
"הדבר היחיד שגרם לי לבחור בכדורסל היו הקשיים של אמא לי. לא רציתי שהיא תסבול יותר, לא רציתי שתעבוד עוד יום אחד בחיים שלה", סיפר בראיון לגרנטלנד, האתר שבהמשך עוד יהפוך אותו לשם דבר ב-NBA, בעיקר בזכות היותו דמות צבעונית. אבל למרות הכוונות הטובות, לקח מעט מאוד זמן עד שגם אימו סלדה מהתנהגותו על הפרקט. "היא ידעה שכדורסל זו אופציית המילוט היחידה שלי, היא הבינה שאני מוכשר, אבל לא הייתה יכולה לסבול את הגישה שלי, ולכן הפסיקה לבוא למשחקים ולתמוך בי. היא חשבה שאני מקלל יותר מדי. הייתי מתעצבן על החברים לקבוצה, הייתי זועם על המאמן כשהיה מוציא אותי, כועס על השופטים, על אנשים שישבו ביציע, על כולם. פעם אחת, במשחק חוץ, ירקתי על אחד האוהדים. מאז היא נשבעה שכף רגלה לא תדרוך יותר במגרשים".
וכך זה נמשך: מכללת אורגון זרקה אותו אחרי עימות קולני עם המאמן, קאל סטייט סן ברננדינו הקטנטנה ניסתה ליישר אותו ולא ממש הצליחה, ומניית הדראפט שלו התרסקה לחלוטין אחרי שהשמועות על מזגו החם יצאו למרחוק. ג'ונסון, כפי שגם יוכח בהמשך, יכול היה להיות יופי של שחקן משלים ב-NBA: הוא לא היה גבוה במיוחד (2.03 מטר), לא כישרון יוצא דופן, אבל כן היו לו ידיים טובות מתחת לסל והרבה, הרבה קשיחות. למרות זאת, את הצ'אנס הראשון בליגה הטובה בעולם הוא קיבל רק בגיל 27. בין לבין הוא לקח את הכישרון שלו למסע ברחבי העולם, והפך לדמות מעוררת מחלוקת בכל תחנה בה עצר.
בדרום קוריאה הוא שרד עונה וחצי רצופות בעבירות משמעת, עד שסימן אצבע משולשת כלפי שופט והושעה מהליגה לכל החיים. במדי ריו גראנד ואלי מהדי-ליג הוא הצליח לא רע והיה מלך הסלים, אבל 23 עבירות טכניות ב-14 משחקים שיא שמחזיק עד היום גרמו למאמנו לספסל אותו ובהמשך לשחררו. אחר כך באו אפיזודות קצרות בפורטו ריקו ובסין, שגם הן הסתיימו מהר מדי על רקע מה שהוגדר אז "חוסר חיבור לקבוצה".
ואז, בקיץ 2011, סוף סוף הגיעה ההזדמנות לעשות את זה בגדול.
צפו בג'ונסון מככב בדי-ליג
כשג'ונסון זומן למחנה האימונים של אטלנטה, הוא נעתר לבקשה בלי יותר מדי חשק. במשך שנות הנדודים שלו ג'ונסון לא עשה יותר מדי כדי לקבל צ'אנס ב-NBA - בוודאי שלא שיפר את דרכיו מחוץ למגרש ובכל זאת כשההזדמנות הכמעט מקרית הזו נקרתה בדרכו הוא לא הניד עפעף. לימים יספר שסוכנו היה צריך לדבר על ליבו במשך כמה ימים לפני שישכנע אותו להצטרף למחנה ולנסות להוכיח את עצמו במשך כמה ימים של אימונים אינטנסיביים.
ההוקס, למרבה ההפתעה, הרגישו שיש להם מציאה בידיים והחליטו לשריין לג'ונסון את המקום האחרון בסגל על חשבון שתי בחירות הדראפט שלהם, פאפ סי וקית' בנסון. "שלושתם ניסו להוכיח את עצמם, אבל לא צריך להיות מדען טילים כדי לקבוע מי מהם הכי השפיע. בוודאות, אייבן הכי הרשים", החמיא מאמן ההוקס דאז, לארי דרו.
קריירת ה-NBA החלה, וג'ונסון הוכיח את עצמו מקצועית. מספרים שצוות המאמנים של ההוקס ניהל דיונים מבודחים לגבי האפשרות שג'ונסון ישוחרר, ומי מהם יצטרך להיות האיש שיבשר לו את הבשורות המרות. "אף אחד לא התנדב, כי כולם פחדו ממה שהוא עלול לעשות ברגע שיודיעו לו דבר כזה", נכתב ב'יאהו'. למרבה המזל, ההודעה הזו לא באה כל כך מהר. בעונתו הראשונה ג'ונסון קיבל 16 דקות למשחק וניפק 6.4 נקודות ו-4 ריבאונדים בממוצע; בעונה השנייה סיפק ממוצעים דומים מאוד בקצת פחות דקות; התרומה של ג'ונסון לאטלנטה הייתה צנועה ושקטה, בעוד שתדמית הילד הרע הצדיקה את עצמה מפעם לפעם, אבל לא בצורה גורפת כבעבר. כבר בחודש הראשון לארי דרו השעה אותו במהלך מסע משחקי חוץ, אחרי שהתעמת עם שחקן וסירב לפנות לו את מקומו באוטובוס, כמצופה מרוקי. שלושה ימים אחר כך, הוא חזר לסגל וקבע שיא קריירה ב- NBA עם 21 נקודות מול טורונטו, שהפך אותו ליקיר האוהדים בג'ורג'יה.
פחות או יותר באותו זמן הוא הפך לדמות קאלט עבור כל חובבי ה-NBA, בעיקר בזכות ראיון אלמותי שהעניק ל'אטלנטה ג'ורנל'. "אני לא מכיר כמעט אף שחקן בליגה הזאת", אמר אחרי שקלע בנונשלנטות שתי זריקות עונשין מנצחות מול מינסוטה. "כל השמות האלה, שאתם מדברים עליהם בכזו הערצה, זה לא אומר לי כלום. בשבילי הם סתם עוד שחקנים. אני מכיר את לברון ג'יימס, קובי בריאנט ודווין וייד, אבל על כל שאר השחקנים בליגה לא שמעתי מעולם". כששחקני אטלנטה בדקו את אמיתות הציטוט בחדר ההלבשה, הם נדהמו לגלות שג'ונסון לא מסוגל לנקוב בשמות של יותר מחמישה שחקנים ב-NBA, כולל שחקנים בקבוצה שלו.
"האישיות של ג'ונסון, ההופעה שלו על ומחוץ לפרקט, הפכה אותו לגיבור בקרב אוהדי ההוקס. האהבה כלפיו הגיעה לרמה מגוחכת. זה חרג מגבולות ההיגיון", נכתב ב-CBS לפני שנה, כשג'ונסון הוזכר כמועמד להצטרף לדאלאס. בגרנטלנד כל כך התלהבו בזמנו, שהקדישו לו סדרת כתבות. באחת מהן סופר כי ג'ונסון עדיין משתמש באינטרנט קווי, וכי הוא נהנה לשחק סנייק במכשיר הנוקיה המיושן שלו. "הוא ללא ספק האיש הכי מעניין ב-NBA. אם הוא ימשיך לעזור להוקס לנצח משחקים וההדים סביבו יגברו, כנראה שנגלה עוד ועוד פרטים על היצור המוזר והמיתולוגי הזה. מכאן זה רק הולך להשתפר", נכתב.
אבל זה לא הלך והשתפר. עונת הרוקי של ג'ונסון הסתיימה בצורה אופיינית: בוסטון הדיחה את ההוקס עם 2:4 בסיבוב הראשון בפלייאו,, וג'ונסון נפרד מהגארדן עם אצבע משולשת לעבר אחד האוהדים. אוהד עירני הספיק לתעד את האצבע הסוררת של ג'ונסון, ששוב הונפה ברגע הכי לא נכון, ולהעלות לטוויטר. זה נגמר בעוד קנס, הפעם של 25 אלף דולר. דני פרי אמנם החליט להחתים אותו על חוזה לעונה נוספת, אבל הקשיחות המוגזמת והעיסוק הרב סביב מעלליו של ג'ונסון מחוץ למגרש גרמו למעמדו ללכת ולדעוך, עד ששוחרר בתום העונה. צוות המאמנים כולו, למקרה שתהיתם, התייצב לשיחת הפיטורים.
מאז, פרט לגיחה קצרה של כמה ימים בודדים בדאלאס, הוא לא חזר ל-NBA, וכנראה שגם לא ישוב. היו קבוצות שהביעו עניין, אבל ג'ונסון, שתמיד היה שובר מוסכמות, לא הסכים לחוזה מינימום ובחר בכסף הקצת-יותר-גדול בסין.
עכשיו גם כל מה שבנה בשתי עונות בפיליפינים ירד לטמיון. מעבר להיותו השחקן האיכותי בליגה, ג'ונסון הפך לדמות אהובה וססגונית במדינה חובבת הכדורסל. אבל הכל השתנה כשהצד האפל של ג'ונסון שוב השתלט עליו. בחודש האחרון הורחק אחרי מרפק ששלח לפניו של שחקן יריב. עם הירידה לחדרי ההלבשה, הוא הוסיף כמה קללות עסיסיות לקומישינר, שהחליט מיידית להרחיק אותו לכל החיים. שוב.
אחר כך הגיעה ההתנצלות, והעונש הומתק להשעיה לשנה פלוס קנס גדול. ובכל זאת, הלחץ הציבורי בפילפינים עשוי לעשות את שלו. מאמן ריין אנד שארפ, היריבה המושבעת של קבוצתו הקודמת של ג'ונסון, נפצע ממכה שספג מהשחקן האימפולסיבי במקרה אחד בסדרת הגמר בעונה שעברה. גם העונה ג'ונסון קילל אותו ואף סימן לעברו אצבע משולשת. הוא, כפי שניתן לנחש, מהמתנגדים לעונש המקוצר.
"אני לא חוזר בי על מה שאמרתי - אייבן ג'ונסון הוא חזיר, הוא חתיכת חרא", אמר השבוע בתקיפות. "אני חושב שכולנו כבר הבנו למה הוא הורחק לכל החיים מהליגה בדרום קוריאה. גם פה היה צריך לתת לו עונש דומה כבר בעונה שעברה. מה יש להגיד על בן אדם כזה? למה שנאמין להתנצלות שלו? למה שמה שהוא עשה לא יחזור על עצמו? האיש הזה הוא פרסונה נון גראטה בדרום קוריאה. גם ב-NBA הוא לא רצוי. למה שבפיליפינים יחבקו אותו?".
בינתיים הוא חזר הביתה, לסן אנטוניו. לא ברור לאן הקריירה תמשיך מכאן, אם בכלל. דבר אחד בטוח: היכן שלא יהיה, אייבן ג'ונסון יהיה אהוב, שנוא, מופרע וחינני כמעט באותה מידה.