חלקי חילוף: מה הביא לטוטנהאם את הניצחון הגדול בחוץ על סיטי?

הקרב בין טוטנהאם למנצ'סטר סיטי הושפע באופן קריטי על ידי שני חילופים שהדגישו את ההבדלים בין גישות שתי הקבוצות, בין שני הסגלים ובין שני המאמנים.

לקראת סיום, כאשר המארחת היתה בפיגור, שלח מנואל פלגריני את המגן השמאלי אלכסנדר קולארוב לחימום. מדוע דווקא הסרבי? בעיקר כי לא נותרו לצ'יליאני אופציות אמיתיות על הספסל, והוא הרגיש צורך לעשות שינוי כלשהו בכל זאת. אפשר להבין את המצוקה. הפציעה של קווין דה בראונה, השחקן היצירתי והמשמעותי ביותר של סיניזנס, התרחשה בעיתוי האומלל ביותר שאפשר לדמיין. הבלגי השתלב באופן מופלא במערך מאז נרכש מוולפסבורג, הצדיק את תג המחיר הגבוה, והוא עדיין מדורג שלישי בטבלת המבשלים של הליגה עם תשעה אסיסטים – מיד אחרי מסוט אוזיל וריאד מחרז – על אף ששותף ב-19 משחקים בלבד.

תוסיפו לכך את הפציעה של חסוס נבאס, שכבש שער כביר לרשת טוטנהאם אחרי שניות ספורות בדרך ל-0:6 המפורסם בשלהי 2013, וגם את ההיעדרות של ווילפריד בוני, ותקבלו ספסל קטסטרופלי. השחקן ההתקפי היחיד עם נסיון כלשהו היה קלצ'י איהנאצ'ו, והוא כבר נשלח למערכה. פלגריני לא רצה להשתמש בשחקני נוער, אז קולארוב נבחר בלית ברירה.

ואולם, בדיוק אז הובקע שער השיוויון. היה זה גאל קלישי, שסיפק משחק טוב מאוד לאורך האגף השמאלי, שהעביר כדור מושלם לאיהנאצ'ו, והפך את הניגרי הצעיר לגיבור פוטנציאלי. ההגיון אמר כי הצרפתי חייב להישאר על המגרש. מהלכים מהסוג הזה מעניקים לשחקנים כנפיים, הבטחון העצמי נוסק, וקלישי יכול היה להיות הקלף המנצח של סיטי לו היה ממשיך לשחק. אלא שפלגריני דבק בתוכנית המקורית. המבשל הוחלף מיד אחרי הכיבוש, וקולארוב לא תרם דבר במקומו. למעשה, הוא אף היה אחד האשמים בשער הניצחון של טוטנהאם, כאשר איחר בסגירה על כריסטיאן אריקסן ולא הציל את הבלמים.

השער של אריקסן נבע מהחילוף היומרני של מאוריסיו פוצ'טינו. על הנייר, תיקו כלל לא היה תוצאה רעה מבחינת האורחת. צריך לזכור כי איצטדיון אתיהד ממש לא מאיר פנים לתרנגולים. הם הפסידו שם בחמישה הביקורים הקודמים מאז 2010, ושני משחקי החוץ האחרונים מול סיטי הסתיימה בתבוסות בתוצאה מצטברת 1:10, בעוד קון אגוארו חוגג שישה שערים. לפני ארבע שנים, כאשר טוטנהאם ניסתה לטפח תקוות זהירות על מאבק האליפות, היא הפסידה שם מפנדל של מריו באלוטלי בדקה ה-90, ושם הכל התרסק – היא סיימה את העונה במרחק 20 נקודות מסיטי שזכתה באליפות.

הפסד דרמטי נוסף היה מהווה מכה מורלית קשה מאוד לחניכיו של פוצ'טינו, במיוחד לאור העובדה שמדובר בסגל הצעיר ביותר בליגה. ובכל זאת, הארגנטיני החליט להמר ולהעז. למזלו, יש לו סגל רחב כמעט ללא פציעות. אריק לאמלה ונאסר שאדלי רק חיכו להזדמנות. הוא שלח לדשא את לאמלה, ובן ארצו בישל מיד לדני שהכריע את ההתמודדות. החילוף הלא שגרתי של מנג'ר אחד היה בינגו. החילוף השגרתי, העייף והמאולץ של המנג'ר השני הוביל לפיאסקו.

אחד שידר ווינריות, השני... טוב, קצת לא נעים לקרוא לפלגריני לוזר, אבל הוא נכנע במשחק צמרת ביתי שני ברציפות, תוך שהוא מפסיד שוק על ירך למאמן שמנגד במאבק המוחות. זאת ועוד – מנצ'סטר סיטי לא הפסידה שני משחקי בית רצופים מאז 2008! מנגד, היא לא הצליחה לחבר שני נצחונות רצופים העונה מאז אמצע אוקטובר. זה ממש לא כושר של אלופה. גם לא אופי של אלופה. אפילו לא קרוב.

על האופי אחראים לא רק המאמנים, אלא גם השחקנים הוותיקים. בטוטנהאם אין הרבה כאלה, אבל בסיטי יש בשפע. הראשון הוא וינסאן קומפאני, שחזר מפציעה וניסה להנהיג, גם אם הוא עדיין לא במיטבו. השני חייב להיות יאיא טורה, אך כאן נעוצה אחת הבעיות הגדולות ביותר של הקבוצה. אחרי פתיחת עונה מעודדת מאוד, הכוכב מחוף השנהב שוב דועך. אתמול הוא שוב גילה עצבנות מהדקות הראשונות, שבאה לידי ביטוי בעבירה גסה על מוסא דמבלה. לאורך כל המשחק, טורה היה ההיפך המוחלט ממנהיג. הראש שלו כבר נמצא במקום אחר. הוא יודע שלא יישאר בקבוצה בקיץ לאור הגעתו של פפ גווארדיולה, וגם לא מעוניין בכך. בעיית האגו שלא יודע שובע הופיעה שוב בזמן הלא נכון עם האמירות הביזאריות בעקבות בחירתו של פייר אמריק אומביאנג לשחקן השנה באפריקה. לצערה של סיטי, היא כבר לא יכולה לבנות עליו. סמלי מאוד שטורה היה זה שאיבד את הכדור שהוביל להתקפה המנצחת של טוטנהאם.

לעומתו, דמבלה לא התרשם מהתיקול הפראי והתעלה על היריב לאורך כל 90 הדקות. בעונה שעברה לא הצליח הבלגי להרשים את פוצ'טינו ובילה זמן רב על הספסל. היציבות שלו מרשימה, וזו תכונה שלא איפיינה אותו קודם לכן. השיפור העצום בגישה המנטלית הוא פרי עבודתו של המנג'ר. דמבלה נבחר לאיש המשחק, וג'יימי קראגר טען בעמדת הפרשן: "הוא נראה כמו טורה מלפני ארבע או חמש שנים". אין מה לעשות, קראגר עושה חיים גם בלי גארי נוויל צידו. הוא צודק לחלוטין – אין כיום בפרמייר-ליג קשר רחבה לרחבה דומיננטי כמו דמבלה. הוא ירש את טורה. רק אנגולו קאנטה של לסטר מתעלה עליו מבחינת תרומה לקבוצתו, אבל לצרפתי יש תכונות אחרות.

היתרון של טוטנהאם על סיטי בא לידי ביטוי גם בגמישות המערך. אצל המארחת, ראחים סטרלינג תופקד מימין, גם טורה בילה את רוב הזמן בצד ימין דווקא, פרננדו מכסה את השטח לפני הבלמים בלבד. רק פרננדיניו ודויד סילבה היו ניידים באמת. לעומת זאת, חמישה הקשרים של האורחת צצו בכל מקום. דלה עלי מצא כהרגלו שטחים מתים וקיבל המון כדורים. אריקסן וסון האונג-מין הקוריאני החליפו מקומות ללא הפסקה. לא קל לשמור על קבוצה כזו, במיוחד כשהיא באה במטרה לנצח, ללא פחד וללא חשש.

זה לא אומר שהיה כאן נוק-אאוט. ברור שהפנדל הבעייתי שהוענק לטוטנהאם בתחילת המחצית עזר לה מאוד. סילבה ואגוארו מסוגלים להכריע לבדם כל משחק נתון, ואיש לא היה מתפלא אם דווקא סיטי היתה לוקחת את כל הנקודות בסופו של דבר. ואולם, לו זה היה קורה, לא היה בכך צדק. הניצחון הלך לקבוצה רעבה יותר, שרוצה לזכות באליפות ראשונה מאז 1961. אפילו אבותיהם של חלק ניכר משחקני הסגל הנוכחי טרם נולדו אז. לתרנגולים היסטוריה ארוכה מאוד של פספוסים ואכזבות, ופוצ'טינו עושה עבודה אדירה בדרך למהפכה תודעתית.

כדי לעשות זאת, הוא לא מהסס לטפח ציפיות גבוהות. מאמן אחר היה מתפתה להנמיך אותך, אבל הארגנטיני היה אתמול נחרץ: "האוהדים רשאים לחלום על אליפות. חשוב מאוד שהם יאמינו בנו. לפני המשחק אמרו שזה מבחן גדול עבורנו, וחשוב להוכיח שאנחנו מסוגלים לנצח כאן. חשוב לנו להרגיש שאנחנו יכולים לנצח במשחקי החוץ מול הקבוצות הגדולות ביותר, ועשינו את זה".

אם כבר מדברים על משחקי החוץ, הרי שטוטנהאם לא מפסידה בהם מאז המחזור הראשון. היא פתחה את העונה עם שלוש נקודות בלבד בארבעה המחזורים באוגוסט, כאשר סיטי היתה מושלמת עם 12 נקודות. מאז תחילת ספטמבר ועד היום, טוטנהאם היא הקבוצה הטובה והיציבה ביותר באנגליה. האם זה יסייע לה במאבק על התואר ההיסטורי? ימים יגידו, אבל אתמול הכל הלך איתה – גם האופי, גם היכולת, וגם המזל.

ובעוד אוהדי סיטי מעכלים את המפלה בשבועיים האחרונים שהורידה למינימום את סיכוייה לזכות באליפות, כדאי להם להתנחם בכך שזה יכול להיות גרוע יותר. הרבה הרבה יותר. תקדישו מחשבה לאוהדי פיינורד. באמצע דצמבר, הקבוצה הגאה מרוטרדאם דורגה במקום השני, במרחק שתי נקודות בלבד מאיאקס, והאמינה בכוחה לזכות באליפות ראשונה מאז 1999. חזרתו המרגשת של דירק קויט הפיחה רוח חדשה במועדון, וכולם היו באופוריה. מאז רשמה פיינורד שבעה – כן, שבעה!! – הפסדים רצופים. זו הרצף הגרוע ביותר בתולדותיה, כי שיאה השלילי הקודם מאז הקמת הליגה ההולנדית ב-1956 עמד על ארבעה הפסדים רצופים בלבד. אתמול נכנעה החבורה של המאמן ג'ובאני ואן ברונקהורסט 3:1 במגרשה של זוולה, וירדה למקום השישי, במרחק 20 נקודות מהפסגה. מדובר בקריסה מטורפת בכל קנה מידה. בהשוואה לפיינורד, סיטי עדיין חזק מאוד בתמונה.