פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מנגינת הנדודי: סיפורו סוחט הדמעות של הנבחן הניגרי אוסיי נדודי

        לילה על הספסל מחוץ לשגרירות, ציוד שאבד בדרך ודמעות בעיניים לפני הפרידה. הבלוג של אופיר סער קיבל הצצה לצד פחות מוכר בכדורגל: שחקן ניגרי שיוצא בפעם הראשונה בחייו מהמדינה ורוצה לשבור את שגרת ה"מים והלחם". כך זה נראה

        מנגינת הנדודי: סיפורו סוחט הדמעות של הנבחן הניגרי אוסיי נדודי

        בווידאו: תקציר ניצחונה של בית"ר ירושלים על הפועל רעננה

        אוסיי נדודי חולם להיות כדורגלן מקצוען. למענו, למען משפחתו. הוא מתאמן באקדמיה בלאגוס ומשחק בליגה השנייה בניגריה, אבל כסף אין במדינה. מי שרוצה להתקדם ולבנות קריירה חייב לצאת בגיל צעיר. כששמע מסוכניו כי יוכל להגיע להיבחן בקבוצות בישראל אחרי חודשי המתנה רבים, הנער הניגרי היה מוכן לעשות הכול כדי להתקרב להגשמת החלום. "כשאמרו לי שיש אישור להגיע לישראל, נסעתי 14 שעות מהבית ליד לאגוס עד לעיר הבירה אבוג'ה, שם נמצאת השגרירות הישראלית", מתאר נדודי. "הקונסוליה שם פתוחה בין השעות 11:00 ל-14:00. שלוש שעות ביום. הגעתי קצת לפני 14:00, אבל אמרו לי שמאוחר ועליי להגיע מחר. לא היה לי כסף למלון, אז העברתי את הלילה על ספסל באחת הפינות באזור השגרירות, עד שקיבלתי למחרת את הפספורט. לא ביג דיל, היו לי הרבה לילות כאלה בחיים. זה לא ישבור אותי".


        כמעט מאחורי כל שחקן זר שעובר פה ישנו סיפור - לעתים מרגש, לעתים מתסכל ולעתים סתם מרגיז או שערורייתי. מעט מאוד פעמים נתקלנו בשחקן שסיפור החיים שלו פשוט מכניס את כל החיים לפרופורציות. סיפור דרכו ניתן להבין באמת מה משמעות ההזדמנות הזו עבור שחקן שמגיע לישראל מאפריקה, ורואה בתקופת המבחן כאן את מה שעשויה להיות הדרך היחידה שלו לשרוד את החיים בצורה מכובדת.

        כזה הוא אוסיי נדודי. קשר ניגרי בן 19 שהגיע לאחרונה להיבחן בכמה קבוצות נוער בישראל. בשל בעיות בירוקרטיות עם הוויזה, נדודי הגיע לישראל רק חמישה ימים לתום מועד ההעברות ולא הספיק להיקלט באחת מהקבוצות. בשבת האחרונה הוא טס הביתה לניגריה, מתוסכל ומאוכזב בידיעה ברורה כי אין לו שום סיכוי לצאת מסיטואציית העוני וקשיי היום יום שלו ושל בני משפחתו. בסך הכול מדובר סיפור שמאפיין לא מעט שחקנים שמגיעים מאפריקה ואולי גם מסביר מדוע לעתים הם אינם יציבים בהתנהלותם. רגע לפני שטס חזרה הביתה, הביע חשש בפני וואלה! ספורט, בכאב רב ובעיניים דומעות, כי החמיץ את הזדמנות חייו. הזדמנות שאולי לעולם לא תחזור.

        הכדורגלן אוסיי נדודי (באדיבות המצולמים)
        "הדבר הכי חשוב שקיבלתי". אוסיי נדודי עם המעיל של בית"ר (צילום: באדיבות המצולם)

        יומיים לאחר אותו לילה מחוץ לשגרירות, נדודי היה על הטיסה לישראל דרך איסטנבול. עד הנחיתה בארץ הקודש, הוא כבר נותר ללא חלק מהציוד איתו יצא מניגריה. "עברתי המון בדיקות, איכשהו אמרו לי שאקבל את הדברים אחרי הבידוק, והכול נעלם", הוא מספר. "חבל, היו לי שם נעלי כדורגל חדשות שחסכתי כסף כדי לקנות אותן ועוד ביגוד ומעיל. הגעתי לישראל כשבירושלים יש שלג והייתי צריך את המעיל. היה קר מאוד. עד שיצרו קשר עם המועדון שיארגן לי ציוד, היה לי קר. המעיל שקיבלתי מבית"ר היה הדבר הכי חשוב לי בסוף השבוע הזה".

        הנחיתה בישראל הותירה את נדודי בהלם. זו הייתה למעשה הפעם הראשונה בה יצא מניגריה, והוא התלהב בצורה אותנטית מכל דבר הכי קטן: "ישראל מדהימה. קראתי עליה לפני שבאתי, אבל לא האמנתי שזה ככה. זאת הארץ של אלוהים וזו זכות להיות כאן. נדהמתי כמה הכול מודרני, לא יצא לי לראות דברים כאלה במציאות. אפילו הייתי במלון מפואר בירושלים והיה שם הכול, כולל אוכל ודאגו לנו. זה היה מדהים". כן, עבור נדודי, מלון שלושה כוכבים סטנדרטי היה מתקן מהודר.

        אגב, במלון בירושלים שוכן השחקן עם קשר ארגנטינאי בשם סנטיאגו, כשלמעשה שניהם יודעים כי הם על תקן נבחנים ובמקרה הטוב רק אחד מהם יצטרף למועדון. "הכרתי בחור מדהים עם לב טוב", אומר נדודי. "גם הוא התאמן בקבוצה ונשלח בסוף הביתה. היה קצת לא נעים כי שנינו היינו באותו החדר ולמעשה התמודדנו על מקום אחד בבית"ר. הוא היה בן אדם מדהים, עזר לי בכל, הסביר לי איך להתנהל ואיך לתקשר עם כל מי שמסביב. הוא יכול היה להיות רע אליי ולגרום לי להרגיש לא טוב כי התמודדנו על אותו מקום, אך הוא עזר לי לאורך כל הימים שהיינו ביחד".

        הכדורגלן אוסיי נדודי (באדיבות המצולמים)
        הנעליים שאבדו בדרך (צילום: באדיבות אוסיי נדודי)

        מידת הנעליים של הקשר היא 41, מה שכנראה הקשה על בית"ר ירושלים (ולאחר מכן על הפועל תל אביב בה התאמן) למצוא לו נעליים מתאימות: "האמת שבדיוק מזג האוויר היה סוער. במתקן האימונים של בית"ר הכול היה בוץ וקשה היה להתאמן. בגלל שלא היו לי את הנעליים ולא היה להם את המידה שלי נתנו לי נעליים במידה 42.5 והיה קשה לי מאוד עם זה. באחת הפעמים אפילו עפה לי הנעל כשבעטתי (צוחק). כך היה גם בהפועל תל אביב. אבל אין לי טענות. התייחסו אליי יפה וכיבדו אותי בשני המקומות".

        לאחר שבבית"ר החליטו שנדודי לא גולר והם מחפשים חלוץ שישאיר את קבוצת הנוער בליגת העל, הוא עבר כאמור להתאמן אצל האדומים. "התייחסו אליי יפה מאוד בהפועל תל אביב", הוא מספר. "נתנו לי דירה להיות בה עד שעזבתי חזרה לניגריה ודאגו לקחת ולהחזיר אותי לכל אימון. אני שחקן מרכז שדה ולא שחקן התקפה כמו שרצו. שוב, כשמתייחסים אליך יפה ומכבדים אותך, אז גם אם אתה מרגיש שמגיע לך להיות כאן קשה לך לכעוס על אנשים".

        מתל אביב המשיך הניגרי למכבי פתח תקוה. אחרי שני אימונים, מנהל מחלקת הנוער אופיר לוזון החליט שהוא רוצה אותו. ההחלטה התקבלה יום לפני סיום מועד ההעברות. בפתח תקוה החלו בבדיקות, אך מתברר כי השחקן חייב לעבור קודם מהאקדמיה בה הוא רשום בניגריה לקבוצה מקצוענית במולדתו, וממנה לישראל. בשעות שנותרו לסגירת החלון, המהלך היה חסר סיכוי. גם אבי לוזון ניסה לסייע, אך זה היה מאוחר מדי.

        אבי לוזון (ניב אהרונסון)
        ניסה לסייע. אבי לוזון (צילום: ניב אהרונסון)

        החלון נסגר, האפשרות למצוא קבוצה בישראל חלפה לה ונדודי נותר מתוסכל: "מכבי פתח תקוה הקבוצה היחידה שלא חיפשה חלוץ אלא שחקן טוב שיעזור לה. היו אימונים מצוינים ואמרו לי שעובדים על ההעברה שלי. עצוב לי, אני כל כך רציתי את זה והרגשתי שזה קרוב. אבל אסור לי להישבר. אני אחזור לכאן בקיץ ואוכיח שאני ראוי. אני אמצא את הדרך להתאמן כמה פעמים ביום ולחזור חזק יותר וטוב יותר. לא התאמנתי טוב בחודשים לפני שבאתי לכאן, וזה פגע בי"

        מה זאת אומרת תמצא את הדרך להתאמן?

        "תבין, כל החיים שלי זה כדורגל ואני מאוד רוצה להתאמן, אפילו שלוש פעמים ביום. אני רוצה להתחזק ולהיות מקצוען, אבל זה קשה כשאתה בא ממשפחה ענייה ואין לך מה לאכול. הרבה פעמים אני מסיים אימון אחד ואני מאוד רעב. אני שותה הרבה מים, יש לי יכולת בדרך כלל לקנות לחם וכמה ממרחים זולים, אבל לא מעבר לזה. החלבונים כמו עוף, ביצים, ירקות או כל דבר אחר מאוד יקרים ואין לי איך לקנות אותם. אני חייב לחיות על הרבה מים ולחם, ובלי חלבונים קשה להחזיק מעבר לאימון אחד ביום. קשה מאוד להיות רעב ולהתאמן".

        כדי להבין את החסך הזה באוכל, צריך לשמוע את ההתלהבות של נדודי מהקניות בסופרמרקט בחולון, מתחת לדירת שני החדרים בה שהה. "פה היה גן עדן", הוא מתאר בהתרגשות. "אכלתי שניצלים, עופות, ביצים, טונה, עגבניות, תפוזים. כמו חלום. אפילו הכסף הספיק לי לדברים מתוקים, אפילו לגלידה מדהימה בחמישה טעמים - משהו שלא נתקלתי בו. כשישבתי לאכול אותה, עצרתי וחשבתי. הרגשתי קצת לא נעים כלפי כל הסביבה שלי מניגריה. אנשים שאין להם בכלל סיכוי לאכול דבר כזה".

        הכדורגלן אוסיי נדודי (באדיבות המצולמים)
        "זאת לא מלחמה על הקריירה אלא מלחמה על החיים". אוסיי נדודי (צילום: באדיבות המצולם)

        בדרך אל הטיסה שתיקח אותו בחזרה לניגריה, נדודי לא יכול היה לעצור את הדמעות: "חיכיתי המון זמן להזדמנות להגיע לכאן ואני מקווה שאחזור בקיץ. אין לי אפשרות אחרת לצאת מהמצב הנוכחי. הסוכנים הבטיחו להחזיר אותי ונתנו לי כסף שיהיה לי אוכל כמו מקצוען ואתאמן פעמיים ביום לפחות. 100 דולר שנתנו לי מספיקים לחודש של אוכל כמו שצריך. אני לא אוותר. זאת לא מלחמה על קריירה, זאת מלחמה על החיים ועל הסיכוי של המשפחה שלי לצאת מהמצב שלה".

        בשיחה עם וינפרד, סוכנו הניגרי של נדודי ומי שהביא בקיץ את סמואל גילמור להפועל עכו, שמענו תסכול גדול יותר: "זה פשוט מצחיק אותי שלא החתימו אותו בישראל, הוא לא פחות איכותי מסמואל גילמור. מצחיק שלליגה לנוער כאן לא לקחו אותו. גם את גילמור זרקו מקבוצות בליגה הלאומית וברגע האחרון עכו החתימה אותו. הוא כל כך חיכה להזדמנות הזאת. בקיץ ננסה שוב, אני בטוח שהוא ימצא קבוצת בוגרים בליגה הראשונה או השנייה בישראל ויתחיל קריירה. לא נוותר עליו".

        נדודי וסמואל גילמור גדלו בכפר ליד לאגוס, 200 מטר אחד מהשני. "אנחנו בקשר טוב", אומר נדודי. "לא יצא לי לראות אותו בזמן שהייתי כאן כי הוא בצפון והכול היה כל כך קצר. הוא אמר לי שאני אהיה כאן כוכב בליגה הראשונה ושחקן בולט. הוא לא האמין שדחו אותי, אבל אמר שגם לו זה קרה, שאסור לי לוותר ושאעשה הכול כדי לחזור לכאן בקיץ".

        שחקן הפועל עכו, סמואל גילמור, מול שחקן מכבי תל אביב, טל בן חיים (יוסי ציפקיס)
        גם אותו דחו בהתחלה. סמואל גילמור (צילום: יוסי ציפקיס)

        את התמימות נדודי כבר איבד. את חלומות הילדות שלו החליף ביעד מציאותי יותר. "כילד אתה חולם על ברצלונה. הרבה פעמים כשאני משחק עם חברים, אני לובש את החולצה של ברצלונה בשביל ההרגשה והאמונה בראש שאפשר לעשות דברים גדולים, אבל עם השנים אתה נהיה ריאלי", הוא מסביר. "אני רק רוצה להיות מקצוען, להצליח להתפרנס מהמקצוע שאני כל כך אוהב ולעזור למשפחה שלי. חוץ מזה, אין לי חלומות".

        את המפגש הזה סיימתי גם אני עם דמעות בעיניים. קשה היה שלא. אם יש מגיע בספורט, אז הבחור הזה ראוי להזדמנות אמיתית לשחק כדורגל כמקצוען מחוץ לניגריה. נותר רק לקוות שיזכה לאחת כזו בעתיד הקרוב. כשחזרתי הביתה, בני בן ה-5 פנה אליי ואמר: "אבא, הבאת לי במבה עם קרם נוגט ואני אוהב רק במבה עם חלבה". פרופורציות.

        הכדורגלן אוסיי נדודי (באדיבות המצולמים)
        "לובש את החולצה של ברצלונה בשביל ההרגשה". אוסיי נדודי בניגריה (צילום: באדיבות המצולם)