אז מיסטר אוק באמת הולך לוושינגטון? יהיה קטעים, בזה אין כל ספק. אבל האם יהיה גם תכל'ס? ובשלב הזה של שתי הקריירות, תכל'ס אומר תואר. צ'רלס אוקלי החמיץ שורה של תארים כשהועבר בטרייד משיקאגו לניו יורק בסוף שנות ה-80, תמורת ביל קרטרייט. ג'ורדן כעס על שיקאגו שנתנו לאוק ללכת. לא רק שמייקל וצ'רלס היו חברים, ג'ורדן גם מאד העריך את הדרך שבה המשחק הקשוח של אוק - אלים לא תהיה מלה מוגזמת - עשה לו את החיים קלים יותר.
אבל בסופו של דבר התפתח הוראס גרנט לתחליף ראוי, וקרטרייט וסוללת מחליפיו עשו מה שצריך לעשות בתפקיד הסנטר במשולש, ומייקל את הטבעות שלו לקח. אוק מעולם לא לקח אחת. הגיע פעם למרחק טריפ רע של ג'ון סטארקס מלקחת אחת, אבל זה לא נחשב.
מייקל ואוק נשארו חברים, שיחקו הרבה גולף יחד, עשו חזית נגד היעתונאים העלוקות יחד, אבל המשיכו כל אחד במסלול חייו. מייקל כמלך העולם, ואוקלי כעוד לוחם רחוק מהתהילה, שעכברי המשחק האמיתיים יודעים להעריך את תרומתו על המגרש, אבל האוהד האקראי מכיר יותר בגלל טעמו המזעזע בבגדים.
אבל אוק הוא לא באמת שחקן אפור. נכון, הוא לא כוכב-על. הוא לא מספר 4 שיהיה שחקן המטרה שלך בהתקפה, כמו כריס וובר או דירק נוביצקי או טים דאנקן. אוק, לאורך הקריירה שלו, שווה בערך 10 ו-10 בערב, מדי ערב בערבו (השיא היה 13 ו-14). אז לא כוכב על, אבל תראו לי מאמן שמוותר על זה ואראה לכם אידיוט.
כי אצל אוק זו לא היתה קלישאה - זה באמת היה הרבה מעבר למספרים. קודם כל, משחק ההקרבה שלו לבדו היה שווה כרטיס. אוק מעולם לא התבייש להנחית את התחת המתוגמל היטב שלו על שלטי הפרסומת במרדף אחרי כדורים אבודים. אוקלי מעולם לא התפדח לרדוף אחרי שחקן במרחק שליש מגרש ממנו, בדרך ללי-אפ קל ובלתי נמנע, רק בשביל הפעם האחת באלף שבה יצליח לתפוס את הטרף ולהלביש עליו קצת כאב.
הדהים אפילו את עצמו
אבל לא סתם מאמץ נמוך-תשואה. עבור אוק, כדורסל הוא ספורט מגע. אוק בא במגע עם היריב במשך כל שנייה מהדקות שלו על המגרש. (אני יודע שזה בלתי אפשרי, אבל זה עדיין נכון). המשחק הסופר-פיזי שלו יצר ממש הילה שאפפה אותו ברדיוס של מטר או שניים - הילה ששידרה ליריבים: כאן מתחיל הכאב. החלל הזה, במיוחד בפנים ובצבע, הוא מתנה שערכה לא יסולא בפז. אוק הוביל את הליגה פעמיים בריבאונדים כוללים, נבחר פעם לחמישיית ההגנה ופעם אחת לאולסטאר.
לאחר שעזב את הניקס, כשהוא מדורג שני בחטיפות ושלישי בכדורים חוזרים בתולדות המועדון, המשיך לתת את הערך המוסף בטורונטו. הוא המשיך להזדקן, אבל בניגוד לכלב מהפתגם דווקא למד כל הזמן טריקים חדשים. בטורונטו, אולי הודות לחוש ההומור של מאמניו השונים שם, הורשה אוקלי לזרוק לשלוש והדהים אפילו את עצמו כשגילה כישרון מסוים בתחום. דווקא העונה האחרונה שלו בטורונטו היתה הכי פרודוקטיבית - 9.6 נקודות ו-9.5 ריבאונדים למשחק - והרבה מנהיגות וקשיחות בתור חברת האבטחה של של אייר קנדה.
על העונה האחרונה של אוק, בשיקאגו, חבל להרחיב את הדיבור. זו נראית כמו סגירת מעגל סרקסטית של אלת הגורל. לעזוב את שיקאגו זמן קצר לפני תור הזהב, רק כדי לחזור לגרסת ה-NBA של משפחת באנדי. טוב עשה מייקל שלקח אותו משם.
בפעם האחרונה שניסו לקבץ יחד שחקנים מזדקנים כדי שייקחו אליפות אחרונה (במקרה של חלקם) או ראשונה, זה לא נגמר טוב. סקוטי פיפן וצ'רלס אחר, גדול בהרבה, הובאו ליוסטון כדי לקחת עם האקים אולג'ואן אליפות של הדור הישן. במזל לא היה שם דם, ואליפות כמובן לא היתה.
אז יכול להיות שמייקל והוויזארדס בכלל לא חולמים על אליפות, וכל מה שהם רוצים זה שאוק יעשה מקוואמי בראון גבר. אבל סתם בשביל הסיכוי, לפחות מייקל דאג לכך שלוושינגטון יהיה גם תותח משנתון קצת פחות גריאטרי. כן, ג'רי סטאקהאוס הוא תותח, שיכול במצב הנכון להיות גם תותח-על.
אם וושינגטון היא המצב הנכון, ואם נשאר מספיק מתערובת הכוח והערמומיות של אוק, ומספיק הברכיים של ג'ורדן - גם אז זה לא יספיק לאליפות בלי עוד טרייד מהפכני. אבל זה יספיק לפלייאוף ויהיה מה לראות. זה כבר יהיה יותר טוב העונה ההיא של יוסטון. רק טובה אחת אני רוצה לבקש - תשאירו את יואינג על הקווים, אחרת זה באמת יהיה פאתטי.