האזינו לפודקאסט פוסט-סופרבול של אורן יוסיפוביץ, ניצן ליבנה ועידן ויניצקי
בסיום הרבע הראשון של סופרבול 50, בוודאי נזכרו אוהדי דנבר הוותיקים בסופרבול 22. אז, בינואר 1988, הברונקוס ירדו מהמגרש לאחר 15 דקות עם יתרון 0:10, רק כדי לספוג מוושינגטון רדסקינס 42 נקודות ללא מענה. בתחילת הרבע השני הלילה, כשג'ונתן סטיוארט נכנס לאנדזון וצימק ל-10:7, הפחד מתסריט דומה היה מוחשי. נראה היה שקרוליינה חוזרת בגדול לעניינים, במיוחד כשההתקפה של הברונקוס לא ממש נמצאת בהם.
במחצית בוודאי נזכרו אוהדי דנבר בסופרבול 32, שהיה סיפור שונה בתכלית. אז הכתירו כולם את גרין ביי של ברט פארב כאלופה ודאית, אבל ג'ון אלוויי הוריד את הברונקוס להפסקה ביתרון 14:17, בדרך ל-24:31 גדול על הפאקרס ולטבעת ראשונה מבין שתיים רצופות ואחרונות לדנבר. אחרונות עד הלילה, כמובן. למרבה השמחה, מבחינת אנשי קולורדו, בין שתי סגירות המעגל הללו התקיים התסריט השני. אף אחד לא נתן לברונקוס סיכוי, אבל הלכו על הנוסחה הקבועה ועשו מה שידעו לעשות טוב יותר מכל קבוצה אחרת ב-NFL העונה: לייאש את כל מי שמנסה לעמוד מולם ולנצח משחק צמוד.
כדי להבין את התפתחות הסופרבול הזה, צריך ללכת אחורה לקלאסיקות מהעבר שבהן האנדרדוג ניצח. הג'טס נגד הקולטס, הצ'יפס מול הווייקינגס, הפטריוטס נגד הראמס, הג'איינטס פעמיים מול הפטריוטס. בכל המפגשים הללו סומנה פייבוריטית ברורה, ובכולם הגנת היריבה נכנסה לראש של הקוורטרבק והוציאה אותו מאיזון. כבר בדרייב הראשון של קרוליינה קיבלנו רמז לבאות, כשקאם ניוטון ראה את קורי בראון חופשי לגמרי והעיף את הכדור 15 מטר מעל ראשו. אפשר היה לחוש בעצבנות, לראות שמה שהלך בקלות נגד סיאטל ואריזונה לא יבוא גם הפעם.
לברונקוס יש הגנה על גבול המצוינת, אבל מה שעשה את ההבדל הוא בעיקר היותה אופורטוניסטית. וייד פיליפס, שהרזומה הבינוני שלו כמאמן ראשי מסווה את היותו מתאם הגנה מעולה, יצר חוליה שלא מפחדת מאף אחד ושמסתערת על כל הזדמנות שנקרית בדרכה. זו לא ההגנה של הברס של 1985 או הרייבנס של 2000, ועדיין, היחידה הזו הייתה דומיננטית לכל אורך העונה. קשה לעלות למגרש בידיעה שאפילו בקטגוריית נקודות הזכות אתה צריך לחפות על ההתקפה, אבל היי, אין אתגר שהחוליה הזו לא עמדה בו. אמרתם שיקגו של סינגלטרי ובולטימור של ריי לואיס? היום אפשר בשקט להכריז על דנבר של וון מילר.
יש להגנת דנבר שתי תכונות עיקריות: סבלנות ויכולת בלתי נגמרת להתיש את היריב. מילר המפלצתי ודמרקוס וור, שניים מהראשרים הטובים בליגה, אמללו את בן רות'לסברגר ואת טום בריידי ועכשיו לא הניחו גם למוח של ניוטון. וכשאתה עולה, לילה אחרי שהוכתרת ל-MVP, לא מפוקס ותחת האיום המתמיד של שני הרוצחים האלה, קשה מאוד להיכנס אחר כך לעניינים. כן, גם אם "אחר כך" זה אמצע הרבע הראשון. דנבר הסתערה על הכדורים, הפילה אותם מהידיים של כל שחקן קרוליינה שהעז לאחוז בהם, גרמה לניוטון להרגיש שלא בנוח בכיס ועשתה לתופסים של הפנת'רס מה שעשו לה הסיהוקס לפני שנתיים.
השעון החל לתקתק נגד ניוטון וקרוליינה מוקדם במחצית הראשונה. אלה אותם טיקים שראה בריידי ב-2008 וב-2012, קליקים מעצבנים שלוחשים תמידית באוזן "היום כלום לא ילך לך". אתה מנסה להיכנס לעניינים, אבל לפני שאתה מרגיש מגיע אמצע הרבע השלישי. המשחק צמוד, הוא ממשיך להיות צמוד ופתאום פוף הוא בורח לך מהידיים. החטאה של שער שדה פה, שער שדה של היריב שם, ו-time's up.
אחר כך מגיעה חטיפה, והנה בא הפאמבל והעסק באמת נגמר. גיים, סט אנד מץ' דנבר.
אף אחד לא היה מוכן להמר שפייטון מאנינג יהיה האיש שעליו יישען המשחק וזה אכן לא קרה. הזרוע החלשה, הגיל והשחיקה הצטברו כולם ליכולת מחרידה. דווקא כשכבר עמד לסיים את הקריירה עם תווית של לוזר על המצח, הוא לקח סופרבול שכביכול "לא הגיע" לו והגשים את התסריט ההוליוודי שאמריקה כל כך אוהבת, זה שמפצה את הגיבורים על הסבל הרב שחוו ומוציא אותם עם פרס. לפני 18 שנים אלוויי, האיש שהביא אותו לדנבר, עשה את זה. עכשיו גם מאנינג.
אז אולי האליפות הזו לא תיזקף לזכותו של הקוורטרבק, שיותר מהכול השתדל (רוב הזמן בחוסר הצלחה) לא להפריע להתקפה, אבל היא בוודאי לא תיזקף לחובתו. צריך לזכור שדנבר הרגישה אבודה בשלהי העונה הרגילה עם ברוק אוסוויילר על ההגה ומאנינג חזר לפתוח, כדי להחזיר לקבוצה את האמון שאבד. זה לא הלך חלק, אבל איכשהו הגיע לגונג הסופי. המסירות שלו, שפעם חרכו מגרש שלם לטאצ'דאון, הספיקו לשער שדה קטן ועוד אחד ועוד אחד. את יתר העבודה עשתה ההגנה. אם תשאלו את מאנינג מה הוא מעדיף, עונות MVP עם עוד השפלה בפלייאוף או עונה כזו שמסתיימת עם טבעת, לא קשה לנחש מה תהיה התשובה.
מאז התרחבה עונת ה-NFL ל-16 משחקים, רק שתי קבוצות שסיימו את העונה הרגילה במאזן 1:15 זכו בה סן פרנסיסקו של 1984 ושיקגו ברס של 1985. אלה היו קבוצות נהדרות, מהטובות אי פעם בליגה. על פניו, לקרוליינה היה כל מה שדרוש כדי להצטרף אליהן. היא לא עשתה את זה, כאילו סירבה מטאפורית לחלל את קדושתן של השתיים הללו, שמבחינה היסטורית הותירו חותם עמוק בלב של כל אוהד פוטבול.
עם השקיעה של מאנינג ודרו בריס, ראינו העונה הרבה פחות סופר-הירוז. אחד מאלה שכן תפסו את המשבצת היה ניוטון. הלילה הוא נראה כמו רוקי חסר ביטחון, מסירות לא מדויקות ובעזרה נדיבה של המאמנים על הקווים, גם לא ביצע התאמה להגנה של דנבר. סופרמן עשה ב-2015 צעד ענק בקריירה, אבל בסנטה קלרה חזר להיות קלארק קנט. הוא יצטרך לשוב לסופרבול ולתת הופעה טובה יותר מזו שנתן הלילה כדי שיוכר כמגה-כוכב. בעולם אכזרי שבו אתה טוב כמו המשחק האחרון שלך, הבוקר אף אחד לא ממש זוכר איזה עוצמות היו להתקפה של הפנת'רס לאורך העונה. הבוקר אף אחד גם לא זוכר שרק לפני 24 שעות הוא הוכתר ל-MVP.
