2,274 ימים המתינו גל מקל ומכבי תל אביב לרגע הזה, והערב (רביעי), כבר בשנייה הראשונה של המשחק בקאזאן, זה קרה. כשהורה הלוח על 9:59 דקות לתום הרבע הראשון רשם הרכז ציון דרך משמעותי והשלים סוף סוף דקה שלמה במדי הצהובים בגביעי אירופה.
אז נכון שמדובר רק ביורוקאפ, ונכון שכדי לסגור דקת משחק ביורוליג הוא יצטרך לחכות לעונה הבאה, אבל אחרי יותר משש שנות המתנה אין חשיבות לפרטים הקטנים. ב-5 בנובמבר 2009 שותף מקל למשך 59 שניות בניצחון הביתי של מכבי על צסק"א מוסקבה 54:71 והספיק רק לאבד כדור. הערב, כמו אז, הוא שיחק לצד גיא פניני; וכמו אז, בצד היריב שיחק אנטון פונקראשוב ואימן יבגני פשוטין.
4:59 דקות לסיום המחצית הראשונה, בפיגור 30:29, הוריד ז'אן טבק את מספר 99 שלו לספסל כדי שיוכל להסדיר את נשימותיו - ושילם ביוקר. מקל עמד עד אותו רגע על 8 נקודות, 4 מ-6 מהשדה, 5 אסיסטים ו-0 איבודים, ועמד על מדד משוקלל 12. ב-11 הדקות ששיחק הוליכה מכבי ב-2 הפרש.
ומאז? גל קור. 15 דקות נוספות היו למקל על הפרקט, ומכבי תל אביב הפסידה בהן ב-15 נקודות. הוא לא קלע עוד ונתקע על 0 מ-11 מהשדה ועל מדד 8-. רק ארבעה ימים חלפו מאז הופעת הבכורה שלו בקבוצה, והיא כבר פיתחה בו תלות מוחלטת. זה אמור להחמיא לו, וזה אמור גם להטריד אותו. הוא לא האשם בהפסד לאוניקס, הוא לא הגורם להפסד. אבל הוא, עד שיוכח אחרת, הברומטר הבלעדי.
המטרה שהוצבה בפני הצהובים כדי להישאר בתמונת המאבק על ראשות הבית - ניצחון ב-11 הפרש - לא הייתה זרה לטיילור רוצ'סטי. בעונה שעברה הוא הצעיד את ניז'ני נובגורוד ל-78:89 בקאזאן במסגרת ליגת ה-VTB עם הצגה גדולה של 22 נקודות. הוא פגע אז ב-7 מ-10 מהשדה. הערב הוא עמד על 1 מ-10. וזה אומר הכל.
קאזאן הפכה בשבוע שעבר לקבוצה ה-113 שפגשה מכבי תל אביב בהיסטוריה האירופית הארוכה והמפוארת שלה - וכבר היא הספיקה לתפוס מקום ייחודי בספרים. הרוסים, בצוותא עם אקדמיק סופיה, הם היחידים שאוחזים במאזן מושלם נגד מכבי; לשני המועדונים 0:2. הבולגרים עשו זאת באמצעות שני ניצחונות ביתיים בעונת 1959/60, אוניקס הצליחה לנצח גם בחוץ.
ומה הלאה? מכבי קיבלה קריאת השכמה, לא מפתיעה יש לומר, שהבהירה לה כי גם במפעל המשני היא רחוקה מלהימנות על קבוצות העילית שיאיימו על התואר. זה אמור להספיק לה לשייט לשלב הבא, אבל מי שחולם על מקום בין ארבע הגדולות מוזמן לכוון את השעון המעורר ל-6 ביוני. ראשון לציון וירושלים מעבר לפינה. פיינל פור זה רק בישראל.
האגדה מספרת שבירושלים אין ים, ואולי טוב שכך - כשהטמפרטורות תקועות אי שם מתחת לאפס, אבל הפועל ירושלים סיימה עוד עונה חלשה בקול ענות חלושה. והכי עצוב מבחינתה הוא שגם ההפסדים שנערמו זה על גבי זה לא הצליחו לשבור שיאים שליליים עתיקים. הערב ספגה האלופה את הפסדה הרביעי ברציפות ביורוקאפ - אבל זה קרה לה גם בעונה שעברה. זה היה ההפסד הביתי השלישי שלה העונה בזירה האירופית - אבל אשתקד היו לה ארבעה.
הפעם אי אפשר להגיד שמדובר בחוסר מזל, במפגני לוזריות מיותרים ובגרוש שחסר ללירה. ירושלים בכלל לא הייתה קרובה: היא צעדה רק פעם אחת ביתרון ברבע המכריע, וגם הוא עמד על נקודה בלבד, בשבוע שעבר בשטרסבורג. היתרון השברירי החזיק מעמד שניות ספורות, שמונה ליתר דיוק (מתוך 40 דקות של הרבע הרביעי בארבעת המשחקים!) ואז הגיעה השלשה ההיא של קייל ווימס, שסיפרה את סיפור העונה כולה.
אורי אלון הציב את היורוליג כיעד לכיבוש בתוך שלוש שנים, אבל הקבוצה שלו רחוקה שנות אור מלהימנות על 24 הקבוצות הטובות ביבשת. לאור העובדה שהיא אחת משלוש היחידות שלא ניצחו בשלב השני של היורוקאפ, היא מדורגת בין המקום ה-50 ל-52.
מעטים העסקים שעשה אלון בחייו ושנתקעו בבוץ כמו ירושלים באירופה. גם אם תחובר לה יחדיו ותצליח לזקוף לזכותה אליפות שנייה ברציפות בישראל (וזה, לכל הדעות, יהיה הישג פנטסטי) היא תידרש לערוך חשבון נפש אסטרטגי בקיץ הקרוב. האוהדים לא רוצים לערוך את החשבון, הם כבר מוכנים לערוף אותו.