תואר אחד כבר יש לה: קפיצת המדרגה המשמעותית של הפועל באר שבע

הלחץ לזכות באליפות מגיע לכל פינה בהפועל באר שבע. הכדורגל נפלא? הקהל מדהים? הכוכבים זורחים? עזוב אותנו, אומרים שם, רק שלא נפספס את ההזדמנות העונה. שלא נישאר בלי כלום. עם הפחד הזה באר שבע תאלץ להתמודד בחלקים המכריעים של הליגה. אבל כבר עכשיו אפשר לומר ואפילו צריך: באר שבע של העונה היא הצלחה. בין אם תזכה בתואר אחד, בשניים, או בכלום.

באר שבע היא הצלחה כי היא עברה העונה מ-כאילו ל-באמת. מקבוצה שמביטה מקרוב על מאבקי האליפות לכזו שבאמת נמצאת שם. משחקת אותה בגדול במגרש של הכי גדולים. את הצעד קדימה שאלונה ברקת ביקשה להשיג בקיץ, היא קיבלה. גם טקטית, גם מנטלית וגם אסטרטגית – עם פתיחת האצטדיון החדש והפיכתו לחוויה מעצבת בחייה של הפועל באר שבע החדשה.

אם באר שבע תזכה באליפות ההצלחה תהפוך להצלחה אדירה, אבל גם אם לא – ההצלחה לא תימחק. באר שבע הגיעה למקום שבו היא רוצה להיות: צעד אחד, מרחק סביר, מהטופ. הצעד הזה יכול להתארך. להתחלק לקטעים קצרים ולא קלים. כולנו זוכרים קבוצות שהיו נהדרות לאורך כל העונה, ובחלק האחרון של העונה מעדו. בית"ר ירושלים 83/84, מכבי חיפה 2009/10. זה לא אומר שהן נכשלו. בסופו של דבר הן זכו במה שהן רצו כמה שנים אחר כך.

באר שבע של העונה משחקת כמו האלופה שבדרך. וגם אם זה לא יקרה השנה, התהליך הזה יגיע בסופו של דבר ליעדו.

שפת הגוף של אלי גוטמן במשחק הבכורה בסכנין, ובכלל מאז שחזר להפועל תל אביב, מלמדת בדיוק מהו ההבדל בין פתיחת הקדנציה הקודמת שלו באדום למצב הנוכחי. אז גוטמן היה חתול רחוב רעב, מוכן לכל קילומטר שהמסע הארוך שלו עם הפועל תל אביב הכין לו. היום גוטמן נראה כמו מישהו שלא לגמרי נמצא איתנו. חושב איפה הוא יכול היה להיות היום, איפה הוא היה צריך להיות היום. לעבור שוב את מסע הכומתה עם הטירונים האלה? זה בערך הדבר האחרון שבא לו לעשות.

כשגוטמן הגיע להפועל תל אביב מיהרו להזכיר לו את הרצון להגיע למכבי תל אביב. השאלה הזו נועדה בעיקר לגעת באוהדים הרגישים להבדל בין הצהוב לאדום, אבל בשאלה הזו מסתתר רובד הרבה יותר עמוק: האם לגוטמן יש כוח לכל המסע הזה מחדש. מסע שבמקרה הטוב ייקח לו שנתיים, או כמו במקרה הקודם: שלוש שנים. ועוד בקבוצה שהוכחת לה הכול. מאיפה גוטמן ימצא את כוחות הנפש לעשות הכול מההתחלה?

המצב של הפועל תל אביב הזו אפילו יותר חמור ממה שחיכה לגוטמן ב-2007. וזה לא בגלל השחקנים, אלא בגלל ההנהלה והגורמים העלומים שכל שני וחמישי מייצרים ספין שרק מזעזע עוד קצת הביטחון של השחקנים. עכשיו זה ורמוט, מחר זה חלוץ. בקרוב זה גם יהיה שוער. האם לאורך כל הטעויות שנעשו בהפועל תל אביב אף אחד לא למד לקח? אחד אפילו? שהגיע הזמן להירגע. פשוט להירגע. ולהפסיק לחפש את הזעזוע הבא.

הנהלת הפועל תל אביב היא ההבדל המרכזי בין הפועל של גוטמן ב-2007 להפועל תל אביב הנוכחית. גם אז להפועל תל אביב הייתה הנהלה נוראית, אבל עדיין נותרו בה יסודות מהדברים הטובים שקרו במועדון בתחילת העשור הקודם. ההרגלים הארגוניים עדיין היו נטועים בה. מאז הפועל תל אביב עברה צונאמי ארגוני. רמון, חג'ג', ברקוביץ', דומב. יסוד אחר יסוד הם פירקו, ואל השממה הזו הם הכניסו ילדים שחושבים שמהיציע והמחשב אפשר באמת לנהל קבוצת כדורגל כמו גולדהאר, או אנשי צללים שרק מתחבאים כמו כבירי ומני ויצמן – שאת תרומתם לתרבות הניהולית בהפועל תל אביב כולכם רואים.

גוטמן מת על כאוס, אבל לא כאוס כזה. כאוס עוזר לו לשלוט בהכול, אבל בכאוס כזה הוא יתקשה למצוא אחיזה. הפעם, להבדיל מ-2007, הוא יצטרך להגיע לפינות במועדון שהוא לא חלם להגיע אליהן. לחפות קודם כל על המנהלים הגרועים שיש במועדון, ורק אחרי זה לחפש שחקנים מצוינים. במה צריך להתעסק מאמן נבחרת לשעבר? הוא לא גמר עם זה?

גם אם מצב הקבוצה היה הרבה יותר טוב, לא בטוח שמנחם קורצקי הוא האיש הנכון עבור מכבי נתניה. למרות הקליטה המהירה בהפועל רעננה, קורצקי הוא לא מאמן שמגיע באמצע עונה. כוחו הוא בבניית יסודות משחק ברורים, לאורך זמן, בקיץ, במחנה אימון, בצורה מקיפה ורצינית. הלוואי שהנס יקרה והדברים יתבררו כלא נכונים, אבל נכון לעכשיו זה נראה יותר כמו קורצקי שירד עם הפועל פתח תקוה ליגה ופחות כמו קורצקי שעלה עם רעננה.

קורצקי חייב לחשוב על הדברים האלה לא פחות מנתניה, כי קריירת האימון שלו הולכת למקומות מסוכנים. הביקורת שהטיח בבוס של הפועל פתח תקוה, במטרה להסביר לאוהדים מדוע עזב, הייתה מוגזמת ונטולת סטייל. זו לא הפעם הראשונה שקורצקי מאבד את הסטייל שלו. במקום שנתמקד ביכולות הטובות שלו כמאמן, הוא שוב מבליט את הצד הבעייתי שלו.

ההימור שלו על מכבי נתניה חייב לגרום לו להחליט: האם הוא מסוגל לעצור את הנפילה או לא. האם הוא רוצה להיות מאמן גימיק כמו יובל נעים, או שהוא מתייחס לעצמו כמו מאמן רציני יותר. לא סתם הוא נחשב בעבר למאמן מבטיח. לא סתם הוא הגיע לשפל שבו הוא נמצא היום. דווקא בשפל שנקרא מכבי נתניה 2015/16 הוא צריך להחליט איזה מאמן הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: קוריוז לא חינני, או מישהו שאפשר לבנות עליו לאורך זמן.

העובדה שאלי טביב הביא לבית"ר ירושלים את איתי שכטר מחזירה אותנו לשאלת המפתח בנוגע לקדנציה שלו כבעלי המועדון: האם טביב באמת חולם יום אחד לעשות עם בית"ר את הבלתי אפשרי, או שהוא ימשיך להתבסס על מציאות, על שאריות, על סימני שאלה.

זו נקודת מפתח כי זו בית"ר ירושלים. גם בימים הכי קשים, חולמים שם על הבלתי אפשרי. על הלא הגיוני. עם החוצפה הזו המועדוו השיג לא מעט. אנשים כמו משה דדש יצרו יש מאין – לטוב ולרע – כי בדמם זרם דם בית"רי. דם שרוצה כל הזמן להגיע לפסגה של העשירים והגדולים ביותר, ולגנוב להם את הארנק.

נכון לעכשיו, מדיניות הרכש של טביב בינואר הנוכחי רומזת שהוא דבק באותה שמרנות טקטית, למרות משיכתו להימורים על שחקנים לא מוכרים. מצד אחד יש הגיון כלכלי בכך שהוא מסרב לקפוץ לזירה בה מתגוששים גולדהאר וברקת, אבל מצד שני הוא לא מנסה לזנב בהם באמת. לגנוב שחקן באמת גדול שישנה את המועדון.

כמו שבית"ר נראית וכמו שהליגה נראית, חיזוק אחד או שניים משמעותיים היו מרימים אותה לכיתה גבוהה יותר. אבל טביב לא חולם על זה. נראה שהוא לא חולם בכלל. רוצה רק לחפש מציאות, שיגידו כמה הוא מבריק בדברים האלה, רק כדי להתכונן למהלך הגדול באמת: מכירת כוכבים כמו עומר אצילי, ולא הבאת כוכבים שישדרגו אותם.