שריקת הסיום. רוב הקהל כבר בדרך הביתה, אבל יש עוד כמה שעושים את דרכם באיטיות מדוכדכת אל היציאה. חלק קורא בוז, חלק מקלל את ההנהלה, אבל לאף אחד לא באמת אכפת. האדישות הזאת היא כל הסיפור של מכבי תל אביב מודל 2016. זה מין בוז אוטומטי כזה, של עצב מהול בחוסר עניין לציבור. ואז אתה רואה את הפרצוף המחייך שלו. הפרוספקט. הכוכב הקרואטי. דראגן בנדר מחייך. מה זה מחייך - זורח משמחה. כנראה שזיהה מישהו בקהל. הוא מחייך, מרים את היד באושר, ואז נקרע מצחוק. איזה כיף לו, לדראגן בנדר, שהוא יכול לצחוק ולחייך אחרי (עוד) הפסד ביתי מביך של הקבוצה שלו. כמו הילד הקטן בלוויה שצוחק בזמן הקריעה. דראגן בנדר לא התלבש, הוא ישב על הכיסאות המרופדים מאחורי הסל הצפוני יחד עם גל מקל וניסה לנהל איתו שיחה מביכה למראה מדי פעם. אולי שאל אותו איך זה לשחק ב-NBA, ואם שם כן דורשים משחקנים צעירים לעשות הגנה.
גל מקל לא חייך בסיום המשחק, למרות שגם הוא לא התלבש, ואפילו שהוא עוד לא שיחק משחק אחד עם האחים הצהובים החדשים שלו. אבל הוא מכיר את כללי המשחק אחרי הפסד מביך, בטח של הקבוצה הזאת, עם ההיסטוריה הזאת, אסור לחייך. והרי אם זה תלוי ביו"ר החדש-ישן שלו, אף אחד לא יחייך אף פעם, גם לא אחרי זכיה בגביע אירופה.
חוץ מבנדר המחייך, כולם יורדים לחדר ההלבשה בפנים חתומות. ראשון נעלם במדרגות המאמן ז'אן טבק, אך עקב גובהו העצום, ההיעלמות שלו איטית במיוחד כמו בתעלול פנטומימה מצחיק. אבל אף אחד לא צוחק. אחריו בורח הקפטן גיא פניני, חומק בדילוגים לחדר ההלבשה (דילוגים חסרי חן, כאלה שאינם מעידים על שמחה, חלילה, אלא בעיקר על מבוכה ורצון להיעלם כמה שיותר מהר). ואז שאר השחקנים, ומאחוריהם זה שאיבד שליטה, ניקולה וויצ'יץ', האיש שבעיניו ראה יותר מדי. וכמו בשיר ההוא של "רוקפור" הוא יודע שהוא נשאר רק דמות מהעבר. נותר רק לחכות ואז ילד מבקש ממנו להצטלם ל"סלפי". הענק הקרואטי מסכים, ומחייך בזמן שמישהו צועק לו: "לך הביתה ניקו, נחנקנו".
בחדר ההלבשה העסקים כרגיל. אם "כרגיל" זה להפסיד. קשה להאמין, אבל במכבי התרגלו לזה. ב-16 המשחקים האחרונים של מכבי תל אביב באירופה, מכבי הפסידה 10 פעמים. ב-19 המשחקים האחרונים של מכבי בליגה הישראלית, מכבי הפסידה 8 פעמים. 18 הפסדים מול 17 ניצחונות. יוגב אוחיון, זה שהיה הקפטן בעונה החולפת, מאשים את הקהל שאינו תומך מספיק ועוקץ את הקהל שעשה בוז. כשנחזור לנצח הם יתמכו בנו, הוא שופך את לבו מול המצלמות בגילוי לב, ובכך מפר את הסטטוס-קוו העתיק של יד אליהו, לפיו בעלי המנויים (והטוקבקיסטים) יכולים לבוא בטענות לשחקנים שמרוויחים מיליונים, והשחקנים תמיד צריכים להודות ל"אוהדים הכי טובים באירופה", גם אם כולם יודעים שהם לא באמת כאלה.
מחוץ להיכל שקט. האוהדים זורמים לאט אל הלילה הקר. "למה הם מיהרו לפטר את גודס? במה טבק יותר טוב ממנו?", שואל איש בחולצה שחורה את חברו בחולצה הוורודה. האיש בוורוד מגיב בשאלה: "למה, שנה שעברה היה יותר טוב?" ולבוש השחורים מגיב בלי היסוס: "איך אפשר להשוות? הגענו לרבע גמר היורוליג וזכינו בגביע המדינה!". היפה בוורוד לא אומר כלום, ובסוף, כשהם נעמדים ברמזור, הוא אומר: "וואלה, יחסית הייתה עונה לא כזאת רעה שנה שעברה, לא חשבתי על זה ככה". הרמזור מתחלף לירוק ואז רואה השחורות אומר: "הלוואי שנזכה בגביע גם השנה". את המילה "אליפות" אף אחד לא אומר בקול רם כשהם נעלמים לתוך הסמטאות של יד אליהו.
האוהדים של מכבי תל אביב לא התרגלו להפסיד, דווקא העזיבה ההמונית לקראת הסיום ושריקות הבוז הן הוכחה לכך. אין שום דבר שצורם להם יותר מהפסד בית, ועוד לקבוצה ממפעל ה"מה זה?" הזה. הרגישים יוצאים מוקדם כדי לא לחוות את זה, המזוכיסטים נשארים עד הסוף ומביעים את הרגש שלהם בשריקות וקללות. כמה עשרות ממשיכים לעודד גם אחרי השריקה, אלה שזוכים בדרך כלל לכינוי "האוהדים האמיתיים", אותו גרעין קשה שהולך באש ובמים עם הקבוצה שמתאים יותר לשירים אדומים של אריק איינשטיין זצ"ל - הם ממשיכים לשיר, הם קופצים ומעודדים, אבל מתישהו הם יבינו שאוכלים להם ת'לב. גם אצלם הסבלנות זמנית, כי יותר משצורמים ההפסדים צורמות התגובות של מקבלי ההחלטות, צורמים החיוכים של השחקנים, צורמים התירוצים של המאמן, צורם התוכן השיווקי של הכרוז וצורמת האדישות של בעלי המועדון שפעם לא אהב להפסיד, ועכשיו הוא מגלה ש"רבע גמר יורוליג וזכייה בגביע הישראלי" זה לא רע.
ומכביסטים אמיתיים יודעים שזה רע. זה רע מאוד.