הפודיום: חמש העונות הגרועות בתולדות הפועל תל אביב

בווידאו: הפועל תל אביב מפסידה 1:0 להפועל כפר סבא

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

הפועל תל אביב חווה עונה ממש רעה – מאזן הבית הנורא חסר תקדים, ומאזן הכיבושים הוא השני הכי גרוע בתולדות המועדון (0.68 למשחק). אבל בגלל שהעונה עוד לא תמה עדיין קשה להכריע היכן היא תשובץ בפנתיאון העונות הגרועות בתולדות המועדון. "הפודיום" מציג: חמש העונות הגרועות מכולן. איך אמר הצלם אריאל בשור, שסיקר את המועדון בהרבה רגעים קשים: "אתה בוחר את חמש העונות הגרועות של הפועל? יש לך עבודה קשה, היו כל כך הרבה".

על סף החמישייה: 1958/59, 1971/72, 1986/87, 1991/92, 1992/93, 2007/08

מקום חמישי: 2014/15 – ברקו, חג'ג', פואד, ורמוט

מיקום בסוף העונה: 8 (מתוך 14)

נקודות מעל הקו האדום: 10

הצלחה: 42%

כיבושים: 1.09 למשחק

ספיגות: 1.20 למשחק

נתחיל דווקא עם משהו שעוד בזיכרון. האדומים בסופו של דבר לא היו באמת קרובים לירידה, והנתונים לא הגרועים בתולדותיהם - אבל כמה שהבאזז היה שלילי וכמה שהחורבן היה גדול. עונה אחרי שרן בן שמעון הצליח בסופו של דבר לזכות בכרטיס לאירופה, הוא הועזב ובמקומו הביא/המליץ/תיווך עידו חג'ג' את איל ברקוביץ' למועדון. ברקו, כהרגלו, נאם באופן מאוד מעניין, הודיע שהציע לבניון לחזור ושהוא לא ממליץ לו לחזור, הכריז שהמטרה היא לסיים במקום השני ולנצח בכל הדרבים.

בפועל, כל מה שייזכר ממנו זו הודעת סמס. "חתיכת אפס פחדן, אני עזבתי".

העונה הזו היתה קטסטרופלית מבחינה ניהולית, משעממת מבחינת כדורגל, ותיזכר בעיקר בגלל אירועים כגון פריצת פואד למגרש; המעבר של גילי ורמוט למכבי תל אביב יום לאחר הפסד בדרבי; החלפות מאמנים, שחקנים ומנהלים; ההגעה של רייכרט בהשאלה ממכבי, והכאוס שחטף גם מאוהדי הפועל.

בקיצור, סלט מעניין ומגעיל שמבחינה ספורטיבית עוד איכשהו נגמר בטוב, אחרי הגעת השריף. אגב, גם רמון עזב.

מיקום בסוף העונה: 13 (מתוך 16)

נקודות מעל הקו האדום: 12

הצלחה: 37%

כיבושים: 0.97 למשחק

ספיגות: 1.06 למשחק

הפועל תל אביב דיברה בעשורים. הסבנטיז איום ונורא, האייטיז מוצלח והניינטיז? שחור משחור. וזה החל כשעידן משה סיני המאמן החל. מאמן/שחקן, מאמן ראשי, וההצלחה לא באה. הפסדים בדרבי, פלייאוף תחתון, בלגנים - כל מה שרע, היה.

"סיני היה השחקן הכי גדול של הפועל בעידן שאחרי שייע רוני קלדרון ופרימו", אומר העיתונאי אביעד פוהורילס. "הוא והשחקנים סביבו עצרו את שנות ה-70 הנוראיות של הפועל. סיני היה אליל והיה עם מלמילאן מנהיג הנבחרת, אבל הפעם הראשונה שלימדה על זה שעשה בעיקר מה שנוח לו, וזה בעידן של נאמנות לסמל, היתה כשהלך לבני יהודה כשהפועל שיחקה בארצית. זה היה השבר, קו פרשת המים, וסיני כמאמן היה אנטיתזה לכל מה שהיה כשחקן. שמרן, הגנתי ובעיקר קצר רוח ועצבני. הוא עשה המון טעויות בהתנהלות שלו אבל השיא היה בסגירת שער 7, שער האוהדים השרופים מאחורי הספסל בבלומפילד. בגלל שקיללו אותו. הוא לא ידע להתמודד עם ביקורת, היה חסר ניסיון. לא עצר את בני משפחתו שהפכו להיות סוג של פלוגות סדרן שחיפשו מקללים ביציע והכו אותם".

אחרי הפסד 4:1 לבית"ר ירושלים בבלומפילד גם הצלם אריאל בשור הרגיש זאת על בשרו: "היינו כמה צלמים על הדשא, ליווינו את סיני לחדר ההלבשה וכנראה מישהו שם לא אהב את ההתנפלות שלנו. הוא נתן ריצת אמוק מהיציע אלינו, קפץ עליי והתרסקתי על הדשא עם כל הציוד. חשבנו לתבוע אבל בסוף ויתרנו".

והעונה הזו, מבחינת כדורגל, היתה כנראה הנוראית שבניינטיז. בשיא השפל, ובמקביל להעברת הקבוצה מההסתדרות לידי קבוצת תאומים, ובמקביל להתרסקות של קבוצת הכדורסל, התחיל עידן קשטן הראשון. דרור הגיע לקדנציית בכורה בהפועל, והציל את הקבוצה מירידה. גורלה של קבוצת הכדורסל לא היה זהה, והיא נשרה בפעם הראשונה בהיסטוריה. בכדורגל, למזלם של האדומים, היתה הפועל טייבה.

מיקום בסוף העונה: 9 (מתוך 12)

נקודות מעל הקו האדום: 4

%: 39

כיבושים: 0.90 למשחק

ספיגות: 1.03 למשחק


זה הגיע די מהר לנאום אות הקין. גילי לנדאו הגיע למועדון על תקן נסיך ומהר מאוד המועדון התהפך עליו. לנדאו צבר 38% הצלחה ב-7 משחקים, ופוטר. "העזיבה שלי היתה על 'אבוקסיס מול לנדאו'", אומר לנדאו, שמספר שלא מרגיש חלק מאותה עונה. "כשהגעתי להפועל הקבוצה היתה עם תקציב של 9 מיליון שקל ברוטו. המטרה היתה להביא את ילדי הבית האדום - גאוות הפועל - אל פרקם". זה היה סגל חלש, זכר לקבוצה שהפסידה בעונה הקודמת שלוש פעמים בדרבי. לנדאו שילם את המחיר. ואז זה רק נהיה הרבה יותר גרוע.

אחריו אימן שמוליק חנין באופן זמני, הפסיד בארבעה מתוך חמשת משחקיו, ופינה את מקומו לשייע פייגנבוים. יחד עמו גויס שלום תקווה, כעוזר. שייע לא עצר את הסחף, עם שתי נקודות בששת משחקיו הראשונים. "לקח זמן עד שהצלחנו להרגיע את הקבוצה", נזכר הגולסטאר. "שחקנים כמו שמעון גרשון ושביט אלימלך שאלו אותי בשיחות אישיות - 'אתה מאמין שנישאר?'. הם לא האמינו. בטח שלא אני הייתי רוצה להוריד ליגה את האגודה בה גדלתי. זה היה אסון אם שייע היה מוריד את הפועל תל אביב".

רגע קאלט נרשם כשפייגנבוים קיבל את שני הזרים, ביסקוט אמבלה ואילונגו אנגנסיה. למאמן סיפרו שהשניים הוברחו ברפסודה. שקר, כמובן. "ואחרי כל הצחוקים", אומר שייע, "אמבלה כבש גול ניצחון במשחק גורלי נגד סכנין". אט אט, הפועל החלה לטפס. ניצחה שני דרבים (0:3, 0:1), ובמחזור ה-31 הגיע השיא - 1:3 על הפועל באר שבע, והנגב ירד ללאומית. תומר חליבה עוד כבש בטיל נייח, אבל זיטו אוגבונה (צמד; אחד בדקה ה-54 של המחצית הראשונה!) וטל חן היו אחראים למהפך. "לטל חן שיניתי תפקיד, והוא פרח", מעיד הנחתום שייע על עיסתו הפועל. "פיינטסיל - הפכתי אותו לקשר ימין, וממני עבר לאנגליה. שדרגתי את כולם. אבוקסיס, שכמעט לא שיחק אצל גילי, חזר לפורמה הטובה. אני בעצם הצלתי לו את הקריירה!".

מיקום בסוף העונה: 14 (מתוך 16)

נקודות מעל הקו האדום: 0

% הצלחה: 43

כיבושים: 0.83 למשחק

ספיגות: 0.80 למשחק

זו עונה מייצגת בעשור נוראי של הפועל. גם העונה שאחריה היתה גרועה, אבל ב-73/74 הפועל הבטיחה את ההישארות רק במחזור האחרון. האדומים פתחו בצורה נוראית, ויצרו רצף מבחיל של שני ניצחונות ב-16 משחקים. המאמן האנגלי הארי גיים (העיתונאי אשר גולדברג: "זה כמו שמוריניו יבוא לפה היום") כשל בקדנציה השנייה במועדון, ובשיאו של הלחץ גיים הודיע שחטף התקף לב - "בגלל הפועל".

אליל האדומים רוני קלדרון חזר מפ.צ. פריז לקדנציה שלישית, כדי להשאיר את הקבוצה בליגה. בסוף, זה גם הצליח. בעיקר בגלל ניצחון 1:5 על הכח, שני מחזורים לסיום. מכבי חיפה ירדה לאחר מבחנים, ובמחזור ה-30 הפועל חילצה 0:0 ממכבי פתח תקוה ושרדה רק בגלל יחס שערים עדיף על הכח.

עונה לאחר מכן הארי גיים פתח, שוב, באופן קטסטרופלי. "מוריניו?", שואל יעקב אקהויז. "איזה מוריניו. לא היה לו מושג. היה שם לנו כיסאות באימונים, דברים מוזרים מאוד". כמו בעונה שלפני כן, השחקנים לא הסתדרו עם האנגלי ודרשו מחליף. אחרי שצברו נקודה בלבד בשישה משחקים, האדומים שלחו את גיים הביתה. גם העונה הזו נגמרה בכמעט ירידה, אבל למזלם של האדומים, בכלל לא היתה כזו. יוסי שריד ואהוד אולמרט גרמו להקפאת ירידות באותה העונה, בגלל חשש לשחיתות פלוס. הפועל סיימה נקודה מעל הקו האדום ונשארה. בית"ר סיימה במקום ה-15, ונשארה בגלל הפוליטיקאים הצעירים.

אלו היו שיא השנים הרעות של הפועל, בניינטיז.

מיקום בסוף העונה: 14 (מתוך 14)
נקודות מעל הקו האדום: -
%: 28
כיבושים: 1.0 למשחק
ספיגות: 1.5 למשחק

האייטיז, איזה עשור עבור האדומים. שלוש אליפויות, גביע, שרק הבליטו עד כמה גרועה העונה שבשלהי העשור. אין עונה גרועה יותר מהעונה בה הפועל תל אביב ירדה ליגה. והאמת, העונה הזו היתה גרועה גם מכל סיבה אחרת.

אחרי האליפות בעונה הקודמת, השחקנים האדומים - שלא קיבלו שכר - ביקשו את הכסף בצורה קצת יותר אגרסיבית. זה לא עזר להם.

את העונה הפועל פתחה עם מינוס ארבע נקודות, בגין מוסר תשלומים מזעזע. המאמן שניאור עזוב ובמקומו הוחתם רדיסלאב מאטיץ'. חובות, מס הכנסה, מרד, הכול היה שם. מאטיץ' גם עזב, ולילו עופר הגיע. הפועל הידרדרה והידרדרה, כשבשיא לא הופיעה למשחק מול מכבי חיפה בקרית אליעזר. בכתבה לוואלה! ספורט על אותה עונה אמר מוריס ז'אנו ב-2011: "משה סיני הנהיג את השחקנים ואירגן אותם לשביתה איטלקית, כי לא קיבלנו את הכסף. למשחק בחיפה שחקנים לא הגיעו, ועליתי לאוטובוס עם עוד חמישה-שישה שחקנים צעירים, ביניהם אחמד מוסא. כשהגענו לחיפה עלינו לכר הדשא, והשופט שאל אותי איפה השחקנים".

העיתונאי אשר גולדברג מספר שהיה מעורב בעניינים. "בהנהלה התייעצו איתי מה לעשות, האם לשחק או לא", הוא טוען. "אמרתי לאחד השחקנים שפחד - שים גבס על היד". העסק התנקז למשחק מול בני יהודה, והפסד שחתם ירידה. העיתונאים ירדו לכר הדשא ושמעו את גילי לנדאו מתפייט: "יבשו המעיינות. נגמרו הדמעות לבכות". השבוע נזכר: "בין שמונה לעשרה חודשים לא קיבלנו אגורה. מפה הכול מתחיל והכול מסתיים". מה הרגע הכי קשה באותה העונה? "שכולם חושבים שזה לא יקרה. עד שהמציאות מעמידה אותך במקום, מטלטלת אותך. לאן הגענו…".

העיתונאי רון עמיקם: "נדמה לי שאוהדי הפועל תל אביב האמינו יותר מהתקשורת שהם הולכים לרדת ליגה. זו היתה עונה שהתהפכה על הפועל, והפחתת הנקודות היתה רק אבן דרך. המינוי של מאטיץ', חוסר הגיבוי שקיבל, השביתות, הכאוס המוחלט. זו הפועל ת"א חשבנו לעצמנו, אין סיכוי שהיא תרד. והיא ירדה. שנתיים אחר כך ירדה בית"ר ירושלים. עליה כבר לא חשבנו ככה. הבנו שזה בהחלט יכול לקרות".

אקהויז גם זוכר. "העונה נפתחה רע עבורי - במשחק אימון בלעתי את הלשון, הלכתי למות. מזל שהחזיקו את הפה שלי פתוח". והוא ממשיך: "הפועל זו בעיית ניהול, כל החיים. גם בין ההישגים הכול הזמן מתפרק באיזשהו שלב, כי אין באמת דרך. ב-88' לקחנו אליפות וירדנו ליגה - וזה אומר הכול. כל הכסף שהיה נכנס מכרטיסים שנמכרו בבלומפילד היה הולך לכדורסל. בזבזו הכול. המועדון עצמו הלך להתאחדות והשטנקר עלינו, שיש לנו חוזים כפולים. איזו טעויות היו בעונה הזו. איזו בושה. לוזרים".

2015/16 – בקרוב ברשימה הזו?

מדהים אותי שמאמנים שרק פוטרו מיד הופכים לפרשנים, ולהפך. מדהים עוד יותר כשמאמנים פעילים מפרשנים. מדהים אותי הכי הרבה שמאמנים פעילים בליגת העל מפרשנים משחקים של ליגת העל. זה מה שעשה צביקה שרף, שכתב טור ב-ONE על המשחק בין מכבי תל אביב להפועל ירושלים.

אבל.

צביקה ניצח את מכבי, פעמיים, והוכיח שכנראה הוא באמת מעל הליגה וראוי לשלב בין הג'ובים. אז הנה - הדבר היחיד ששרף עוד לא עשה - לכתוב טור על משחק שלו. "הפודיום" מציג:

בתוך שנה אחת - איזה הבדל באשדוד, ואני לא מדבר רק על צירוף השם "באר טוביה". השיא התרחש השבוע, כשהקבוצה שלי, צביקה, רשמה ניצחון שני (!!) העונה מול מכבי תל אביב, 86:96. שוב ראינו את המאמן שעמד מולי, ז'אן טבק, מאבד את קור הרוח שלו ומורחק. צעקות כאלה על השופט אפילו אני כבר לא מרשה לעצמי, אבל טבק בשלו. ומכבי גם, עם הפסד חמישי העונה. אשדוד של שרף (אני) כבר עם 8:8 - האם גל מקל הגיע לקבוצה הלא נכונה? (בתכלס, לא, כי אין לנו שקל).

אשדוד/באר טוביה פתחה נהדר וברחה ל-4:14, ובהמשך ל-33:43. השחקנים שהביא שרף - דיאנטה גארט, למשל - ומיודעי איזייה סוואן, הובילו את רשימת הקלעים. השלשה של גיא פניני (אמרתי להם לשמור עליו חזק, רבאק) החזירה את מכבי לעניינים, אבל 10 איבודים שכפתה ההגנה החזקה שלי היו יותר מדי עבור האקסית שלי. במחצית - 48:50.

רוצ'סטי העלה את הקבוצה שמשום מה לא מעסיקה אותי ליתרון של 50:51, אבל שוב, הגנת ברזל כפי שעבדתי איתם באימונים, ויציבות בקליעה בגלל שכולם נשארים לזרוק אחרי האימון בהוראתי, העלו את הקבוצה של שרף ל-63:77 בסוף הרבע. בתווך הקרואטי התפרע, בדיוק כפי שהזהרתי את אבי אבן במייל לפני חודשיים.

בשיא הריכוז של גארט ושלי אשדוד עלתה ל-66:84. האקסית שהייתי שמח לעבוד בשורותיה פעם אחת ואחרונה וסוף סוף לזכות עמה בגביע האירופי הבכיר והחמקמק עוד צמצמה, אבל מאמנים תותחים לוקחים טיימאאוטים מנצחים ברגעים המכריעים, וכך עשיתי. משם המומנטום התהפך, ושולדבראנד עם 3 מ-4 מהקו (אם היה עובד יותר זה היה 4 מ-4, והערתי לו על כך לפני 10 דקות) קבע את תוצאת המשחק. 86:96, היידה צביקה, צעקו האוהדים כפי שביקשתי מהם לצעוק.

היידה צביקה!

ערן זהבי גרם לעוביידה חטאב לצאת מכליו, לקבל כרטיס אדום, להשאיר את עכו ב-10 שחקנים וגם להפסיד, אבל השיא של אלמליח קיבל שבוע אחד של רגיעה.

orenjos@walla.co.il