מה בעצם הופך שחקן ל"אנדררייטד"? על פניו, מדובר במספר מצומצם של מיליונרים בשיא פריחתם, שהפרנסה שלהם מגיעה מהמשחק שהיינו משחקים בהפסקות ביסודי. כמה מסכנים הם כבר יכולים להיות? "אנדררייטד", או מקופח, לצורך הדיון, הוא כל מי שלא מקבל את הקרדיט שלו הוא ראוי, באופן יחסי כמובן, באחד או יותר מהפרמטרים הבאים: שכר, תארים אישיים, ובאזז תקשורתי. חשוב לומר, שהנושא הזה הוא כזה שאי-אפשר באמת להתווכח עליו, אין כאן 'נכון' או 'לא נכון' אמפיריים. במובן הזה גם נהדר להתווכח עליו, ואתם מוזמנים להוסיף ולהוריד שמות כרצונכם בתגובות מנוסחות ומפורטות.
לתוך השאלה המורכבת נכנסים גם דיונים מהסוג הזה האם הם מוסיפים להערכה לשחקנים האלה או שדווקא ההפך הוא הנכון? סתם לידע כללי, בכל פעם שפרשן באולפנים של ESPN אומר על מייק קונלי שהוא "אנדרייטד" פיה אחת מתה. אם כן, ללא השתהות נוספת, תכירו את נבחרת המקופחים הבלתי רשמית של המדור.
גולדן סטייט דרסה את שיקגו, ניצחון שישי ברציפות ל-OKC
התרופה המושלמת: קליבלנד גברה 78:91 על ברוקלין, לאב הצטיין
לברון: "בפעם הראשונה בקריירה, אני מעדיף להיות מתחת לרדאר"
רכז: איזיאה תומאס (בוסטון)
איזיאה תומאס נבחר אחרון בדראפט 2011 על ידי סקרמנטו קינגס, בבחירה ה-60 שזכתה לכינוי "מר חסר-חשיבות", על שום הסיכויים הקלושים של הנבחרים בה להגיע לסגל של קבוצת NBA. אבל תומאס, שצריך עזרה להגיע למדף העליון במטבח, לא התכוון להיכנע לתכתיבים שיצרו אחרים. הרכז הננסי, שלא מגיע ל-1.80 מטר עם פלטפורמות, סיגל לעצמו תכתיב משלו במהלך חמש עונותיו בליגה תומאס מגיע לכל קבוצה על תקן סופר-סאב אנרגטי מהספסל, אבל מצליח לתפוס לו מקום בחמישייה בתוך חודשים ספורים על חשבון מי שלפניו ברוטציה. זה כבר מזמן לא מזל זו מדיניות. בעונה הקודמת תומאס בן ה-26 הספיק לעבור לקפה בפיניקס סאנס לפני שהובא בטרייד לבוסטון סלטיקס, שם התלהבו מאוד מכל מה שהוא מביא לשולחן.
הכישרון של תומאס עם הכדור מעלה באוב רכזים קטנים-גדולים מהעבר כמו דיימון סטודמאייר, והיכולת שלו לייצר נקודות הופכת אותו לאחד השחקנים החשובים ביותר של מאמנו בראד סטיבנס. תומאס הסילוני הוא המנוע של הסלטיקס, והעונה הוא מספק ממוצעי שיא בנקודות (21.7) ואסיסטים (6.7) כדי לתת לעצמו סיכוי להיכנס למשחק האולסטאר לראשונה בקריירה המרשימה שלו. אחד הנתונים המרשימים ביותר לקייס של תומאס הוא מה שהתקפת הסלטיקס עושה איתו על הפרקט למאה החזקות כדור. הקבוצה טובה בלא פחות מ-11.2 נקודות כשהוא על המגרש מאשר כשהוא על הספסל (לא כולל המשחק האחרון מול הראפטורס). קשה להבין איך הוא עושה את זה, אבל כבר אי אפשר להתעלם מהעובדה שזה מצליח.
מקופח בין מקופחים (לא נבחר אפילו אצלנו): רייג'ון רונדו, שמרוב שהתרגלנו לשנוא אותו ולשנן את אחוזי הקליעה המחרידים שלו, שכחנו כמה הוא טוב בכדורסל.
שוטינג גארד: ג'יי.ג'יי רדיק (ל.א קליפרס)
בדראפט 2006 ג'ונתן קליי רדיק נכנס לליגה אחרי ארבע שנים אגדיות אצל מייק ששבסקי, וישר התיישב על הנישה של הילד (הלבן) המעצבן מדיוק, שבחיים לא יצליח לעשות סל במקצוענים. רדיק אמנם סיים כאחד הקלעים הגדולים בתולדות ליגת הקולג'ים, אך גובהו והמחסור באתלטיות היוו משוכה שהפרשנים פשוט לא חשבו שיצליח לעבור. אז חשבו. כבר כמעט עשור שרדיק בן ה-31 מפצה על החסרונות הפיזיים שלו בקליעה אבסולוטית, כושר גופני עילאי, והבנת משחק שלא נופלת מזו של אף שוטינג גארד בליגה. דוק ריברס לא רוצה בכלל לחשוב איפה היו הקליפרס שלו בלי הקלע שלו בחמישייה.
רדיק מעולם לא היה או יהיה כוכב העל שהיה בקולג', כמובן, אבל יחד עם קייל קורבר, ווסלי מת'יוס ואחרים הוא מכריח את הליגה להכיר בחשיבותם של מפציצי שלשות איכותיים בעידן המודרני. מדד הפלוס/מינוס ההתקפי האמיתי שלו (RPM, מדד הבודק את התלות של קבוצה בשחקן מסוים) שם את רדיק חמישי מבין הסקנד-גארדים, לפני שמות מפוצצים כמו קליי תומפסון, דמאר דרוזן ואנדרו וויגינס. זה כמובן לא אומר שהוא עדיף עליהם בהכרח, אבל יש סיבה שהוא מעליהם. מדד ה-PAAC של דיוויד לוק הנהדר, שבודק כמה יעיל שחקן עם ההזדמנויות שהוא מקבל לקלוע נקודות, ממקם את רדיק במקום השלישי בליגה כולה נכון לתחילת השבוע. את רדיק מקדימים רק סטפן קרי וקווין דוראנט, והוא קולע 2.7 נקודות יותר (זה המון) ממה שהיה קולע שחקן NBA ממוצע. תשומת הלב שהוא דורש מההגנה כשהכדור לא בידיו פותחת נתיבים לטבעת לכוכבים שלצדו, שכמובן מקבלים את מירב הקרדיט. אך לא עוד. אחרי שקבר את הרוקטס השבוע עם שיאי קריירה של 40 נקודות ותשע שלשות, הגיע הזמן לעשות כבוד לילד המעצבן מדיוק.
מקופח בין מקופחים: כריס מידלטון, שגורם לחוזה של 70 מיליון דולר על חמש שנים להיראות כמו מחיר מציאה.
סמול פורוורד: גורדון הייוורד (יוטה)
בליגה כולה ישנם אולי שמונה שחקנים טובים מספיק בשביל להחזיק בתפקיד הגו-טו-גאי במשרה מלאה. חלקם משחקים באותה קבוצה, כמו הצמד קווין דוראנט את ראסל ווסטברוק, או כריס פול את בלייק גריפין. זה אומר שיש משהו כמו 24 שחקנים שמובילים את קבוצותיהם שלא עונים להגדרה. גורדון הייוורד מיוטה ג'אז הוא הדוגמה הטובה ביותר לאחד כזה. סט הכישורים של הייוורד הופך אותו לכוכב שני מושלם לקבוצה שמכוונת גבוה. לצערו אין לקבוצתו שחקן לשים מעליו בהיררכיה, והוא נאלץ לעשות יותר ממה שהוא מסוגל בהתקפה על בסיס קבוע.
הייוורד בן ה-25 הגיע ליוטה בבחירה התשיעית בדראפט 2010 מבאטלר אחרי עונה מופלאה, שנגמרה עם החטאה שלו מקו החצי, שכמעט הביאה אליפות למכללה הקטנה. הייוורד השתפר בעקביות מרשימה מעונה לעונה עד שהפך לשחקן המוביל של הג'אז, והעונה הוא נותן 19.8 נקודות לערב, אליהם הוא מוסיף מכל טוב לדפי הבוקס-סקור. הוא יודע לעשות קצת מהכל, הוא שומר טוב, ובכלל מישהו שהיית רוצה בחדר ההלבשה של קבוצתך, ועדיין הוא אינו מקבל את ההערכה שראוי לה. במקום להיות מוזכר בנשימה אחת עם ג'ימי באטלר ופול ג'ורג', ספירת הכדורסל עדיין מסתכלת על הייוורד בתור כל מה שהוא לא סופרסטאר. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש. מה שהייוורד מביא לפרקט הופך אותו לשחקן שנמצא בטופ-30 של ה-NBA.
מקופח בין מקופחים: דנילו גלינארי, שמספק לאוהדי כדורסל באשר הם סיבה טובה לראות משחקים של הנאגטס.
פאוור פורוורד: פול מילסאפ (אטלנטה)
כמו הייוורד, גם פול מילסאפ הוא חוליה בשרשרת ארוכה של מקופחים שהתחילו את דרכם ביוטה ג'אז, והיא כוללת בין היתר את קייל קורבר, ווס מת'יוס וסי.ג'יי מיילס. אילו רק ידעו המורמונים איך לשמור אותם אצלם באותה מידה שהם יודעים לבחור בהם (להוציא את הייוורד, כמובן). מילסאפ נכנס לדראפט ב-2006 אחרי שלוש עונות בלואיזיאנה טק הקטנה, ונאלץ לחכות לבחירה ה-47 של הג'אז כדי לשמוע את שמו. הוא התחיל את הקריירה המקצוענית שלו כמתלמד אצל קרלוס בוזר בעידן ג'רי סלואן, אך לא עבר זמן רב לפני שהפך את בוזר למיותר. כשהפך לשחקן חופשי ב-2013 מילסאפ בחר באטלנטה, ונתן להוקס הנחה משוגעת בהשוואה לשחקנים החופשיים האחרים של הקיץ, כ-19 מיליון לשנתיים. במהרה הוא הפך למרכיב חשוב בקבוצה שניצחה 60 משחקים והייתה המדרגה האחרונה בדרכה של קליבלנד לגמר בשנה שעברה.
המושג "אנדרסייזד" הומצא במיוחד כדי לתאר את מילסאפ. כשנשאל בראיון מה גובהו, שרשום כ-2.03 מטר באתר הליגה, מילסאפ ענה בצחוק: "אני 2.03 מטר..." וחשף את הבלוף באלגנטיות. בכל ערב הוא נלחם מתחת לסלים בנפילים שגבוהים ממנו בראש, והם נכנעים פעם אחר פעם לאתלטיות החמקמקה שלו. מילסאפ מפצה על גובהו גם בעזרת מוטת ידיים לא טבעית כמעט שחולשת על 2.17 מטר. הוא נייד ומגוון בהתקפה, וחכמת המשחק שלו לא מוגבלת רק לצד הזה של המגרש. עם שתי הופעות באולסטאר וחוזה חדש שכבר יותר קרוב לשקף את ערכו 59 מיליון לשלוש שנים אפשר לומר שההכרה מתחילה להגיע למילסאפ בן ה-30.
מקופח בין מקופחים: דרק פייבורס הקשוח והמשתפר תדיר, שמשחק, איך לא, ביוטה.
סנטר: ניקולה ווצ'ביץ' (אורלנדו)
הסנטר בן ה-25 של המג'יק הוא אבן הפינה האמתית של המיקי-מאוסים בהתקפה, על אף שהוא חולק את המגרש עם שמות סקסיים יותר כמו ויקטור אולדיפו, טוביאס האריס ואלפריד פייטון. בלעדיו אין למג'יק מה למכור בצד הזה של המגרש. אחרי קמפיין של 19.3 נקודות ו-10.9 ריבאונדים למשחק בעונה שעברה, השנה ווצ'ביץ' משחק 3.3 דקות פחות לערב תחת משטרו הקפדני של סקוט סקיילס והמספרים בהתאם. אך אל תטעו, הסנטר המונטנגרי ממשיך לספק מספרים דומים פר דקה, ומדובר במספרים של כוכב. נכון, הוא מגיע לקו בקצב שיגרום לכל סנטר שמוביל התקפה להסמיק (כ-1.8 פעמים בלבד ל-36 דקות העונה), וההגנה שלו לא הולכת להחזיק קבוצה בטופ של הליגה, אפילו אם מאמן אותה הרס"ר סקיילס. אבל ווצ' הוא איום בהתקפה ובריבאונד בכל פעם שהוא עולה לפרקט. גם ב-NBA של היום זה עדיין אומר משהו.
מקופח בין מקופחים: זאזא פצ'וליה, שכל הגנה שהוא חלק ממנה מדלגת שתי רמות למעלה, וכל הגנה שהוא נוטש מתפרקת מבלי שאיש יבין למה.