זוהי העונה האחרונה של אפטון פארק. בסיומה, תיפרד ווסטהאם מהאצטדיון המיתולוגי ששירת אותה נאמנה במשך 112 שנה, והוא ייהרס לטובת שכונת מגורים. לקראת הסוף העצוב, שגורם כאב לב לא רק לאוהדי הפטישים אלא לכל חובבי הכדורגל האנגלי, מקיים המועדון סדרה של אירועים נוסטלגיים, ובספטמבר האחרון, בהפסקת המשחק הביתי מול ניוקאסל, התכנסו על הדשא כוכבי עונת 1985/86. זה לא היה מקרי, כמובן, כי העונה המדוברת היא הטובה ביותר בתולדות ווסטהאם, ונגד ניוקאסל נרשמה אז אחת התוצאות המדהימות בהיסטוריה, 1:8, כולל הישג ביזארי באופן קיצוני בלם שכבש שלושער מול שלושה שוערים שונים.
המפגש מול העורבים היה אמור להתקיים בתחילת מרץ 1986, אך נדחה ל-21 באפריל בשל התקדמותה של ווסטהאם בגביע. כדי לקחת את הדברים בפרופורציות, חשוב להבין כי ניוקאסל היתה אז קבוצה מכובדת מאוד בחלק העליון של הטבלה, אך לקרב הספציפי באפטון פארק היא הגיעה עם בעיה לא פשוטה לא נותר בסגלה אף שוער כשיר. המשבר החל בפברואר כאשר מרטין תומאס נפגע בכתפו, והמועדון קיבל בהשאלה מהיברניאן את דייויד מקלאר הסקוטי. לרוע המזל, מקלאר נפצע לפני המשחק באפטון פארק, ותומאס הוזעק אל בין הקורות כשהוא עדיין לא בריא לחלוטין.
המנג'ר היה השוער היחיד על הספסל
החגיגה החלה כבר בפתיחה כאשר הקפטן אלווין מרטין דהר מההגנה לרחבת היריב בכדור חופשי, מצא את עצמו מטר מהרשת וכבש בקלילות. בדקה ה-11 פישל תומאס האומלל כאשר שמט כדור של ריי סטוארט לרשת, לאחר מכן שלח ניל אור טיל אדיר לרשת, ועל סף השריקה למחצית כבש גלן רודר, לימים מנג'ר ווסטהאם וניוקאסל, שער עצמי מגושם כדי לקבוע 0:4. המשחק הוכרע, אך מצבה של ניוקאסל החמיר מאוד כאשר התברר כי תומאס לא מסוגל להמשיך.
תאמינו או לא, אך על הספסל לא ישב אף שוער משנה. המנג'ר ווילי מקפול, שוער עבר אגדי במועדון, העמיד בשער שחקן שדה. הוא בוודאי הצטער שלא רשם את עצמו למשחק, כי הרי היה בסך הכול בן 42. החלוץ פיטר בירדסלי התנדב לקחת את הכפפות, אך מקפול סירב. "אתה נמוך מדי", הוא אמר לכוכב, והעניק את המשימה לכריס הדוורת', קשר צעיר ואלמוני שערך הופעה נדירה מאוד בהרכב.
הפנדל היחיד בקריירה
אם הדוורת' חשב שהוא חסר מזל, הרי שהמציאות עלתה על כל דמיון. 12 דקות בלבד בתוך המחצית השניה הוא יצא לכדור גובה בלתי ניתן להשגה, נפל לא טוב ופרק את הכתף. הקשר האמיץ ניסה להמשיך, ואף הספיק לספוג שער נגיחה של מרטין, אבל הכאבים הכריעו אותו. באותם ימים, ניתן היה לערוך חילוף אחד בלבד, והאורחת נותרה בנחיתות מספרית, בעוד בירדסלי קיבל את מבוקשו הפעם אישר לו מקפול להיכנס לשער. לא בטוח שהוא היה מאושר מכך בדיעבד. ניוקאסל הצליחה לגנוב שער מצמק, אבל בדקה ה-80 הכניע פול גודארד המחליף את בירדסלי בנגיעתו הראשונה בכדור, מיד לאחר מכן כבש פרנק מקאבני האימתני את השביעי, ואז הביאה נגיעת יד של רודר ברחבה לפנדל.
סטוארט, המומחה של הפטישים לבעיטות מהנקודה הלבנה ניגש כדי לקחת את הכדור, אך נתקל בהתנגדות מפתיעה מרטין רצה לכבוש את השלושער היחיד בחייו. סטוארט לא היה מרוצה, וגם המנג'ר ג'ון ליאל צעק מהספסל לקפטן שלו לוותר, אבל מרטין לא שמע. אחרי ויכוח קצר הוא קיבל את מבוקשו, ניגש לפנדל היחיד בקריירה והבקיע ללא בעיות. הוא לא הפנים זאת בעת הביצוע, אך הרגע הזה נכנס להיסטוריה. אחרי שהבקיע מול תומאס, הדוורת' ובירדסלי, הפך מרטין לשחקן היחיד בתולדות הכדורגל העולמי שהרשית מול שלושה שערים במשחק בודד. מאז איש לא קיבל הזדמנות לשחזר זאת.
אוהדים לא ידעו לזהות את הכוכב
הניצחון הזה השאיר את ווסטהאם במאבק על תואר האליפות, באחת העונות המשונות, הדרמטיות וההפכפכות ביותר שידע הכדורגל האנגלי אי פעם. ההצלחה המסחררת התרחשה כנגד כל הסיכויים, כי לפני תחילת העונה ציפו האוהדים למאבקי תחתית. הרי את 1984/85 סיימו הפטישים במקום ה-16, שתי נקודות בלבד מעל הקו האדום המתסכל, ואז מכרה חרף המחאות את אחד הכוכבים הבולטים, הקשר פול אלן, ליריבה העירונית טוטנהאם. הפתיחה באמת היתה מתסכלת, עם ניצחון בודד בשבעה המחזורים הראשונים. בדיעבד, התברר כי הנקודות האבודות האלה עלו לה בתואר היסטורי, כי החל מאמצע ספטמבר ועד לסיום העונה לא היתה באנגליה קבוצה טובה יותר.
אחד הגורמים למהפך המופלא היה מקאבני, סקוטי אלמוני בן 26 שהגיע בקיץ 1985 מסנט מירן ללא ציפיות מיוחדות. פציעה של גודארד אילצה את המנג'ר ליאל לצוות אותו החל מהמחזור השני לסקורר הקבוע טוני קוטי בחוליית ההתקפה, וגם האוהדים האופטימיים ביותר לא העלו בדעתם איזו השפעה עשויה להיות למהלך. מקאבני החל לכבוש בלי הפסקה, והיו לזכותו 18 שערים עד חג המולד. הוא היה השחקן החם ביותר בליגה, אבל כאשר השדר והעיתונאי מרטין טיילר לקח אותו לטיול ברחבי לונדון באותה תקופה, רובם המוחלט של העוברים והשבים לא הצליחו לזהותו. כיצד זה ייתכן?
ללא מצלמות עד חג המולד
ובכן, 1985 היתה שנה מיוחדת עבור הכדורגל האנגלי מבחינות רבות. אסון הייזל פגע בו קשות וגרם להשעיית הקבוצות מהמפעלים האירופיים. תופעת החוליגנים היתה בשיאה, ומספר הצופים באצטדיונים הגיע לשפל חסר תקדים, אך אם זה לא מספיק, הרי שראשי המועדונים החליטו שזה הזמן הנכון להתמקח עם גופי השידור, BBC ו-ITV, על התשלום בגין זכויות השידור. הצעה על סך 17 מיליון ליש"ט נדחתה על הסף, המשא ומתן הגיע למבוי סתום, ועד ינואר לא יכלו האוהדים לראות כדורגל בטלוויזיה. מדובר לא רק בשידורים ישירים, אלא בחרם כללי המשחקים לא צולמו כלל, כך שאפילו תקצירים לא היו על המרקע.
לכן, פספסו אוהדי מנצ'סטר יונייטד את פתיחת העונה הנהדרת, כאשר הקבוצה של רון אטקינסון ניצחה בכל 10 המחזורים הראשונים. מי חשב אז שכעבור שנה בלבד יפוטר המנג'ר ויוחלף על ידי אלכס פרגוסון? גם אוהדי ווסטהאם, שלא הצליחו לקנות כרטיסים לאפטון פארק, לא ראו את רצף תשעת הניצחונות הפנומנלי בין אוקטובר לדצמבר, אשר הזניק את הפטישים ממעמקי הטבלה הישר לצמרת הגבוהה. מבחינתם, היה מקאבני היה דמות מיתית. הם קראו בעיתונים על הגיבור שהופיע משום מקום וקרע רשתות, אך כלל לא ידעו איך הוא נראה.
תקוות אליפות עד מחזור הנעילה
התנופה של ווסטהאם נמשכה במלוא המרץ גם בתחילת 1986, והשמינייה לרשת ניוקאסל גרמה לאוהדים להאמין שאליפות ראשונה בהיסטוריה באמת אפשרית, בזכות המשחקים החסרים לעומת שתי הנציגות של ליברפול בפסגה. אחרי שלושה ניצחונות בית נוספים במשחקי ההשלמה, מול קובנטרי, מנצ'סטר סיטי ואיפסווץ', ידעה ווסטהאם שהיא היתה בפסגה לפחות מבחינת המשחקים הביתיים היו לה 17 ניצחונות, שתי תוצאות תיקו ושני הפסדים בלבד באפטון פארק. חשוב מכך, גם השאיפה הגדולה היתה בהישג יד.
בימינו זה נשמע אבסורדי, אבל בשנות ה-80' עדיין לא האמינו שהקבוצות צריכות לסיים את העונה בו זמנית. לכן, לווסטהאם לה היו 81 נקודות עדיין היה משחק חסר ביד לפני שלושה ימים גורליים. ליברפול הובילה עם 85 נקודות, אבל יצאה ב-3 במאי ללונדון כדי לפגוש את צ'לסי החזקה במחזור הנעילה. לאברטון היו 83 נקודות, אבל משחקה האחרון היה ב-5 במאי מול ווסטהאם בכבודה ובעצמה. בינתיים, התארחו הפטישים ב-3 במאי אצל נועלת הטבלה ווסט ברומיץ' אשר כבר ירדה. החישוב היה פשוט הפסד של ליברפול בסטמפורד ברידג', בתוספת שני ניצחונות של ווסטהאם, יכתיר את החבורה התוססת של ליאל לאלופה.
יותר טובים מבובי מור וג'ף הרסט
החלום היה מתוק, אבל הוא לא התגשם. בעוד הפטישים כיסחו את ווסט ברומיץ', הם התבשרו על שער של קני דלגליש שניצח את צ'לסי 0:1 והביא לאדומים את האליפות. המפגש מול אברטון הפך, אם כך, רק לקרב על המקום השני, והכחולים ניצחו בו 1:3. ווסטהאם סיימה רק שלישית, במרחק ארבע נקודות מהפסגה, אבל חגגה בכל זאת את העונה הטובה בתולדותיה. גם בימים העליזים של בובי מור, ג'ף הרסט ומרטין פיטרס בשנות ה-60', היא לא הגיעה לגבהים כאלה.
מקאבני סיים את העונה עם 26 כיבושים, כסגנו של גארי לינקר בטבלת מלך השערים. זה היה השיא שלו, כי בהמשך ירד הסקוטי מהפסים, התמכר לשתיה, התפרסם כרודף שמלות ונשלח לסלטיק כבר ב-1987, רק כדי לחזור ב-1989. טוני קוטי הפציץ 20 שערים, והוא דווקא שיפר את המאזן ל-22 בעונת 1986/87. הוא עזב כעבור שנה לאברטון, והפטישים ירדו ליגה ב-1989, וכך הסתיימה הקדנציה בת 15 השנים של ליאל האגדי. אלווין מרטין נשאר נאמן לקבוצתו היחידה, ופרש ב-1996 כשהוא בן 37. בנו, דייויד מרטין, שנולד בינואר 1986, שלושה חודשים לפני השלושער האבסורדי, הוא דווקא שוער.
והנה, 30 שנה מאוחר יותר, חווה ווסטהאם עונה טובה בניגוד לתחזיות, גם אם היא לא מגיעה לסטנדרטים הגבוהים של 1985/86. משחקים מול ניוקאסל, כמו בשבת, תמיד מעלים זיכרונות חיוביים, והאוהדים שואלים את עצמם האם אפשר לחלום על מקום שלישי גם בעונת הפרידה מאפטון פארק?