תאמר אטרש חגג החודש יום הולדת 21. לפני כמה שבועות הוא החל בניסיון מחודש להרים את הקריירה. אטרש משחק בקבוצה אנת' יונייטד מהליגה השנייה בצפון אירלנד, אליה הוא מושאל מפורטאדאון מהליגה הבכירה. מאחורי החתימה מסתתר סיפור על בחור צעיר ושאפתן מיפו, שמגיל קטן רק נלחם על החלום להיות שחקן כדורגל מקצוען. סיפורו של תאמר אטרש הוא סיפור על הצד האמיתי של חיי הכדורגלן הצעיר וכיצד הוא באמת מתפתח.
אטרש גדל במחלקת הנוער של הפועל תל אביב מגיל 6 עם שחקנים כמו ניר לקס ובן רייכרט לפני שיצא לגלות. בגיל 13 עבר לשנה לבני יפו, כשמשחק טוב הביא אותו להתרשמות במכבי תל אביב. הוא שיחק כמה חודשים במחזור של עמרי אלטמן ("השחקן הצעיר הכי טוב ששיחקתי איתו, כבר אז רצו אותו באנגליה"), ולאחר מכן בגיל הנערים והנוער לשלוש עונות בגדנ"ע.
את התקופה בצהוב כחול הוא זוכר בעיקר דרך חוויות גזענות: "היינו בטורניר גביע החלב באירלנד ב-2009. אני זוכר שבשדה התעופה הייתי הערבי היחידי בקבוצה, אז רק אותי תישאלו וחקרו. הייתי הערבי היחיד בקבוצה והיו כאלה לא אהבו את זה. זה גילאי 15 ואנשים עדיין לא מפותחים בראש ולא יודעים איך להתמודד עם השונה. מי שיש לו שנאה עיוורת מהבית לא יודע איך להרגיע אותה.
"זה היה איחוד של מכבי תל אביב דרום ומכבי תל אביב צפון, עם אלה מהדרום הכול היה בסדר, דברים השתנו ברגע שבאו חבר'ה מאזור צפון תל אביב, מפונקים ובני שמנת שלא ראו ערבי אף פעם ולא היו מוכנים לזה. היו כמה שחקנים שהיה קשה להם לקבל אותי. היו אומרים לי 'יא ערבי מסריח', 'מה אתה עושה פה?', ירקו עליי ודחו אותי מהם. ניר לוין בא למשפחה שלי ואמר שהוא יפתור את זה והתנצל על האירועים. מכבי היא נגד גזענות ולוין לקח את זה בשיא הרצינות".
עבור אטרש זה כבר לא היה זה: "היה לי רע עם האווירה הזאת ורציתי ללכת, עברתי בסוף העונה לגדנ"ע עד לגיל הנוער. לא היה לי מי שיכוון אותי אז. היו לי הצעות מבני יהודה והגדנ"ע, אבל הלכתי איפה שהיו לי חברים. אם אין לך בית, קשה מאוד למצוא קבוצה כשאתה יוצא מהליגה הלאומית לנוער. בגיל 17.5 הגעתי לבית"ר תל אביב רמלה אצל סלובודאן דראפיץ', במשחק האימון הראשון קרעתי את הרצועות בקרסול ונעדרתי שנה. חזרתי לקראת סוף העונה להתאמן בהפועל רמת גן".
בעונה העוקבת אטרש פתח את האימונים עם הפועל רמת גן, גיא לוי רצה שיחתום (לוי: "שחקן מוכשר, אך היו לנו בעיות כלכליות") אך הודיעו לו שאין כסף ואם ירצה לשחק, אז בחינם: "הייתי כבר מיואש. פנה אליי מאמן שראה אותי בגדנ"ע במשחק נגד טייבה והציע לי לבוא לשחק בליגה הפלסטינית, אמר ששם לפחות אוכל להרוויח כסף. האמת? גועל נפש היה שם. לא קיבלתי כסף בכלל ומבחינה מקצועית גם לא כדורגל מקצועני. כל מגרשים סינטטיים במקרה הטוב ואין באמת כדורגל. עזבתי די מהר".
בתחילת העונה שעברה הגיע עוד טוויסט: "הכרתי בארץ בחורה גרמניה וטסתי אליה. היא הכירה שחקן גרמני שדרכו הגעתי לאימונים של מינכן 1860 והצטרפתי למילואים. עד ינואר הייתי שם ואז קרעתי את השריר וחזרתי לארץ להחלמה עד סוף העונה. אח שלי שיחק במרמורק ודאג שיעבירו לשם את הכרטיס שלי. התאמנתי איתם וחזרתי בפברואר לשחק נגד אשקלון. אסור היה לי לחזור כי הקרע עדיין היה טרי, אבל התלהבתי. קרע של 11 או 12 סנטימטר זה נדיר. המאמן אפילו כעס עליי, הוא חשב שאוכל לשחק ולא הבין את הפציעה. אבל עובדה שאחרי כמה שבועות הושבתי. בחרתי לטפל בפציעה ועד לתום העונה עברתי שוב טיפולים. אם לא הייתי מקבל את ההחלטה הזו, לא הייתי יכול לפתוח את העונה הנוכחית. נעזרתי בקיץ בכדורגל חופים כדי לחזור לכושר".
בקיץ, כשהוא בשלבי החלמה, אטרש התאמן עם בני סכנין. המאמן אלי כהן רצה אותו בסגל (כהן: "הוא מוכשר, אך היו דרישות להעלות צעירים מהנוער ולא היה תקציב"), אך לבסוף הוא לא המשיך והחל לנדוד. כאן הוא נשבר: "אחרי סכנין התייאשתי ואמרתי שבארץ לא אנסה, אני חייב לצאת לחו"ל. לא משנה לאן, חייב להתנתק מכאן".
ביוני האחרון חלה תפנית נוספת. בחורה אירית הגיעה לבקר את אביה ביפו. אטרש הכיר אותה והתאהב: "זאת בחורה אחת למיליון. נסחפתי איתה". אטרש טס אליה בסוף אוגוסט, וכאן המזל קצת התחבר לו: "כשהייתי עם מכבי בגביע החלב הייתי בקשר עם שחקן מקומי בפייסבוק, ארון ברנס. פניתי אליו ושאלתי אם הוא יכול לסדר לי להיבחן שם ודרך הסוכן שלו הוא דאג שאגיע לפורטאדאון מהליגה הבכירה בצפון אירלנד".
אטרש התאמן בפורטאדאון ולאחר מספר ימי אימונים הוחלט להחתימו. "לא ידעתי איך לעכל את זה. חשבתי שקוראים לי ואומרים לי ללכת או מקסימום שאמשיך באימונים, ופתאום אומרים לי שזה קורה ואני נשאר כאן. זה שינה לי את כל התפיסה".
תאמר לא לקח סיכון עם החוזה שהוצע לו באנגלית, הוא פנה לעו"ד אבישי ריינמן שיסייע לו בפרוצדורות ולאחר מספר ימים, ב-7 לספטמבר, חתם לשנה וחצי בפורטאדאון. הוא חתם מחוץ לחלון ההעברות ונאלץ לעבור רק בינואר לקבוצת המשנה אנת' יונייטד מהליגה השנייה. הוא קיבל אישור רשמי לשחק ובשבת האחרונה אף כבש שער במשחק אימון. אמנם מדובר במשחק אימון אך אטרש חש שזה ממש לא שער חסר משמעות: "הרגשתי כאילו ירדה לי אבן מהלב, רציתי לבכות. אמנם זה עדיין לא הליגות הבכירות, אבל אני כאן ונלחם על החלום שלי. זאת עדיין אירופה, יש כאן המון סקאוטים ואני יודע שהכול כאן אמיתי - אם אהיה טוב אף אחד לא ימנע ממני להצליח".
אטרש יודע שהוא בסך הכול בליגה השנייה בצפון אירלנד, אך המטרות לעתיד ברורות : "אני רוצה לתת חצי עונה טובה ולעבור לפורטאדאון בליגה הראשונה, להוכיח את עצמי שם ומשם לליגות בכירות יותר באירופה. אני מקווה שלא אצטרך לחזור לישראל. היה לי רע בארץ והצורה שהדברים מתנהלים לא אמיתית. הכול נגוע באינטרסים".
אטרש הוא ערבי גדל ביפו, אבל אין לו מבטא שמסגיר את מוצאו: "כולם שואלים על זה. לאף אחד מהאחים שלי אין מבטא. אפילו לאמא שלי אין. זה בא ממנה. כל החברים שלי תמיד היו יהודים מהכדורגל. גדלתי בשכונת אלברט קיוסו, שם כל הפשע והסמים של יפו. כמות הרציחות שהיו ברחוב שלי היא אינסופית. ראיתי מהחלון מישהו עובר עם אופנוע ודופק למישהו 8-10 כדורים. הכי קל היה לי להיות סוחר סמים, פושע או גנב, אבל הכדורגל היה המפלט. חברים שגדלו איתי עמוק בבוץ, חלקם סוחרי סמים או הסתבכו בפשע מסוג אחר".
אטרש מוצף אמוציות כשפותחים חוויות ילדות: "אחי הגדול, עאבד, שעדיין משחק בבני יפו, שמר עליי. אבא לא היה לי. הוא מצא פיליפינית בת 26, נטש את אמא שלי והשאיר אותה עם ארבעה ילדים שגרמו לה להתמוטטות עצבים. היום היא מקבלת קצבת נכות ואנחנו עוזרים לה, כל האחים. אין לי דמות של אבא או זיכרון כזה בחיים. זה תמיד כואב לי. אין לי את הארוחות משפחתיות ולפעמים אין לאן לחזור בארץ. תבין, הוא העיף את אמא שלי ואותנו מהבית והשכיר אותו כשהיינו ילדים. אמא שלי שכרה בית אחר ולא היה לנו כלום, בקושי השגנו אוכל. נטשו אותנו ולא היה לנו כלום. למרות זאת, תמיד אמרתי לעצמי בפנים ששום דבר לא יוריד אותי למטה ושאסור לוותר על החלום. טיפה של אמונה ומיליון אחוז של רצון".
לאטרש אין בעיה לדבר על פוליטיקה. הוא חווה אותה על בשרו, בכל המובנים: "אינתיפאדת הסכינים? בתקופה הקצרה שהייתי בליגה הפלסטינית הכרתי כמה שחקנים מעזה. הם לא היו מחוברים בכלל לעולם, לא ידעו מה זה החיים מחוץ לכלוב שלהם. הם היו מספרים לי שאין להם לאן לצאת, שהם בגטו אחד גדול ולא ראו כלום בחיים שלהם. הם סגורים בתוך כלוב ולא יודעים מה זה החיים. מה נכון, מה מותר ומה אסור. אנשים כאלה קל לפתות. יש אנשים שמנצלים את זה לרעה. את הערבים הישראלים שבוחרים בטרור אני עדיין לא מבין. אני ערבי, אבל עדיין שואל את עצמי איך הם מגיעים למצבים כאלה? אני רואה ילד בן 13 קם ודוקר, מנסה לחשוב למה הוא עושה את זה ולא מבין. יש לי אח בן 11 שרוצה להיות רופא ועם כל המצב הקשה, הוא נלחם ומאמין בחלומות שלו".
אטרש, כפי שאפשר להבין מסיפורו, הוא דוגמה לחיים משותפים ואומץ בין גזעי. הוא מסיים בעוד סיפור מדהים: "הייתה לי חברה יהודייה, הכרנו בגיל 16. היא לא ידעה שאני ערבי בשלב הראשון. דיברנו, נפגשנו והתחלנו קשר. אחרי שהיה חיבור והדברים התפתחו, אמרתי לה 'תקשיבי, אני ערבי, לא יודע מה את חושבת על זה, אבל אני אכבד מה שתחליטי'. היא הלכה הצידה לבכות, אמרה לי 'ההורים שלי ואף אחד לא יקבל את זה', אבל אחרי כמה ימים נפגשנו והיא אמרה לי שזה יותר חזק ממנה ולפני שאתה ערבי אתה בן אדם טוב.
"אמא שלה אמרה לה שתעיף אותי מהבית, אבל היא נשארה בקשר איתי ושמרה זאת בסוד מההורים. הבאתי אותה הביתה להכיר את המשפחה שלי, היא אכלה איתנו וישבה איתנו. היא למדה שהכול אחרת. היא אמרה לי: 'תאמר, גדלתי בבית שבו ערבים זה משהו רע ולימדו אותנו להתנהג ככה ולא לקבל ערבים. אתה הראית לי ולימדת אותי שיש צד שלא הכרתי. גרמו לי לשנוא על עיוור'. אנחנו עדיין שומרים על קשר".