פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הפועלים החדשים: החיבור בין הפועל ירושלים לאוהדים בהתנחלויות

        הם חובשי כיפה, מצביעים למפלגות הימין ומארגנים תפילות במחצית, אבל אהבתם האמיתית נתונה לאלופת המדינה בכדורסל, שבאופן היסטורי ייצגה דווקא את ערכי הסוציאליזם והקומוניזם. קצוות הקשת בחברה הישראלית נפגשות ביציעי הארנה

        הפועלים החדשים: החיבור בין הפועל ירושלים לאוהדים בהתנחלויות

        סנטר (בלעז) - שחקן ציר, חמישי בין חמש העמדות בכדורסל.

        צנטער (ביידיש) - שחקן מפתח, עשירי בין עשרת חברי המניין בתפילה.

        ביום ראשון הקרוב ייערך הקרב הקלאסי של הכדורסל הישראלי, בין אלופת המדינה הפועל ירושלים למחזיקת הגביע מכבי תל אביב. רבות דובר על הצורך של שתיהן בסנטר, ובינתיים אף אחת מהן לא התחזקה באחד כזה; אבל במחצית המשחק, במסדרונות הארנה הסמוכה לאיצטדיון טדי, לא תהיה לאיש בעיה למצוא צנטער. זה כבר הפך למסורת: האוהדים הירושלמים מנצלים את ההפסקה כדי לקיים ברחבי האולם מניינים של תפילת ערבית.

        לכאורה, לא מדובר בהפתעה מרעישה. מעולם לא הוצגו נתונים רשמיים בנושא, אבל כל מי שביקר אי פעם באחד ממגרשי הכדורסל בישראל נתקל בלא מעט חובשי כיפות (ובהם כותב שורות אלה). ההסבר פשוט, ודי טכני: הכדורסל, בניגוד לכדורגל, אינו משוחק בשבת. ב-1975 הוחלט להעביר את משחקי הליגה מימי שישי לאמצע השבוע, והאוהדים הדתיים נוהרים מאז בהמוניהם למגרשים.

        גם החיבור בין הקבוצה המייצגת את ירושלים לבין הקהל הדתי אינו מקרי, מאחר שפחות מ-20 אחוזים מתושבי הבירה מגדירים את עצמם חילוניים. בבחירות האחרונות לכנסת זכו מפלגות גוש הימין והחרדים ל-76 אחוזים מהקולות בעיר, ולכן, כשעל הכיפות ביציעים מופיע סמל הפועל, עם הפטיש והמגל שמזוהים כל כך עם הקומוניזם, הסוציאליזם והמפא"יניקיות של פעם, קשה שלא לתהות מה בעצם קרה כאן.

        לפני שנה וחצי עברה הפועל ירושלים מאולם מלחה, שהכיל כ-2,300 מושבים, לארנה החדישה, שבה 11,600 מקומות. במסגרת מאמציה למלא את האולם הגדול ורחב הממדים היא החלה לפנות לקהלים חדשים ולאוהדים שאינם מתגוררים בעיר: אלפי כרטיסים (כמה עשרות בכל משחק) מחולקים בחינם לאוהדים ביהודה ושומרון - לאלו המתגוררים בגוש עציון ובמטה בנימין. אנשי מחלקת השיווק עומדים בקשר רציף עם בעלי התפקידים במועצות האזוריות, וערכה הקבוצה מפגני תמיכה בחלק מהיישובים והודיעה כי היא "מאמצת" אותם. לאחד המשחקים אשתקד, אגב, הוזמנו גם ילדים ערבים ממזרח ירושלים.

        מימין: ישי בן ברוך, הלל ברג וחמי בן ברוך, אוהדי הקבוצה מכפר עציון (מערכת וואלה! NEWS)
        מימין: ישי בן ברוך, הלל ברג וחמי בן ברוך, אוהדי הקבוצה מכפר עציון

        "במגרש שר על הפטיש והמגל, בבית משבח את נפתלי בנט"

        חמי בן ברוך, בן 30 מירושלים, גדל בקיבוץ הדתי כפר עציון ולא היה זקוק לחלוקת כרטיסים כדי להפוך לאוהד הפועל. "בעוונותיי, אהדתי בתור ילד את מכבי תל אביב, כנראה כי זה היה הלך הרוח", הוא מודה. "כמעט כולם אצלנו העדיפו את מכבי, בדגש על ימי חמישי בגביע אירופה. היו בינינו גם כמה אוהדי הפועל, ולאורך השנים פרצו ויכוחים ערים שהובילו אותי לבסוף להפסיק לאהוד את מכבי, יחד עם אובדן הזהות הישראלית שלה ועם ההתנהלות של ראשיה. החברים, הקירבה הגיאוגרפית ובעיקר ההבנה שמדובר באלטרנטיבה האמיתית והיחידה למכבי שיכנעו אותי לאהוד את הפועל ירושלים. אני מעריך שרוב החבר'ה מהקיבוץ, שאהדו כמוני את מכבי בתור ילדים, עברו תהליך דומה".

        אתה אדם חובש כיפה, שחי רוב שנותיו בהתנחלות ושמגדיר את עצמו איש ימין. איך זה מסתדר עם הפטיש והמגל על החולצה שלך?

        "אני זוכר שבבחירות ב-1996 הפועל פירסמה הודעת תמיכה בשמעון פרס. זה הפתיע אותי, כי ידעתי שיש לקבוצה המון אוהדים דתיים וכמובן גם מתנחלים. אבל הפועל תמיד הייתה קבוצה שכללה בתוכה את כל הגוונים. אחי הקטן ישי, שמעולם לא חשדו בו באהדה למכבי, מסוגל לשיר ביציע על הפטיש והמגל, ואז לחזור הביתה ולדבר בשבחו של נפתלי בנט".

        הלל מרון, בן 41 מההתנחלות אלון שבמטה בנימין, כבר הדביק את ארבעת ילדיו בחיידק וקנה להם מינוי שנתי למשחקי הקבוצה. "אבא שלי לא אהב לראות אותי ואת אחי מסתובבים עם חולצות של הפועל, אבל השיוך הפוליטי כבר לא רלוונטי", הוא טוען. "מה שקורה היום זה תיקון. מכבי תפסה חזק בציבור שלנו, ומשום מה הדוסים העדיפו אותה. היום אני כבר מקבל טלפונים מנערים שמחפשים טרמפ למשחקים. המוראל בתנועת הנוער של ילדיי דומה מאוד לשירים שנשמעים בארנה, וזה לא במקרה".

        אז זו המטרה? להפוך לקבוצה של המדינה?

        "חס וחלילה. אני רוצה שבאשדוד יאהדו את אשדוד, ושבחיפה יאהדו את חיפה. אני לא רוצה שכולם יאהדו את ירושלים, לא רוצה להיות הקבוצה של המדינה. העובדה שלמכבי תל אביב יש אוהדים בבאר שבע מספרת את הסיפור העצוב של הכדורסל שלנו, אבל כן, הפועל ירושלים מנסה להעביר את האנשים האלה, שגרים סביב העיר ושהכדורסל זורם בדמם, לצד של 'הטובים'".

        אוהדים דתיים במשחק כדורסל של הפועל ירושלים, דצמבר 2015 (ברני ארדוב)
        "ביציעים שלנו מקבלים כל אחד, וזה לא משנה מאיפה אתה בא". אוהד לייבוביץ' (צילום: ברני ארדוב)

        "מותר להתווכח, אבל יש נושאים שעליהם לא מדברים"

        לירושלים יש כיום 6,200 מנויים, ובמועדון מעריכים שכ-20 אחוזים מהם מתגוררים ביישובים העוטפים את העיר, ובתוכם ההתנחלויות ביהודה ושומרון, מעלה אדומים ומבשרת ציון.

        אוהד לייבוביץ' (34), ממנהיגי הגוש המעודד של הקבוצה, התגורר במשך רוב שנות ילדותו באפרת, וגם הוא מנדב הסבר לתופעה: "ביציעים שלנו מקבלים כל אחד, וזה לא משנה מאיפה אתה בא, אם אתה מתנחל או איש שלום עכשיו. לא בוחנים אותך לפי האמונה שיש או אין לך, או לפי הפתק שאתה שם בקלפי. היו לנו שחקנים ערבים, אפילו אוהדים ערבים. אז אולי לא יצאנו לאכול יחד, אבל למדנו לחיות אחד עם השני. זו קהילת ספורט, ולא פוליטיקה".

        אחת מחברותיהם הקרובות של מרון ולייבוביץ' היא מאשקה ליטבק, בת 67, שבעיני רבים נחשבת לאוהדת מספר 1 של ירושלים. ליטבק היא הטייפקאסט הקלאסי של אשת השמאל: קיבוצניקית מנגבה, חקלאית, שהייתה פעילה במשך שנים רבות בתנועת שלום עכשיו וחברה בפורום משפחות שכולות ישראליות-פלסטיניות. בבחירות האחרונות היא אף התברגה במקום ה-34 ברשימת מרצ לכנסת.

        אז איך אתם מסתדרים ביניכם?

        ליטבק: "אף אחד לא מסתיר את הדעות הפוליטיות שלו. לפעמים אנחנו עוקצים אחד את השני, אפילו קצת מתווכחים, אבל בנושאים הכבדים יותר, כמו פרשת חתונת השנאה שהתפוצצה לאחרונה, אנחנו לא נוגעים ולא מדברים".

        מרון: "הקטע הפוליטי באמת לא נמצא שם. הפועל ההיסטורית כבר לא קיימת. אני מאוד אוהב את מאשקה, ויכול להתווכח איתה עמוקות. גם בפורומים של האוהדים ברשת יש ויכוחים שיכולים לרדת לפעמים לפסים אישיים, ודווקא בגלל זה נחמד שהקבוצה מאגדת את כולם סביבה. אפשר לדבר פוליטיקה ולהישאר חברים".

        ליטבק: "קח למשל את נושא המעודדות. אני זו שנלחמתי במנהלת הליגה כדי שלא יעלו בפסקי הזמן מעודדות צעירות בחצאיות מיני. זה הרחיק אוהדים רבים שהם דתיים וחרדים. הארנה היא המקום היחיד בכדורסל הישראלי שבו הן עולות במכנסיים ארוכים וטי-שירטס, ויש כאלה שעד היום מודים לי על כך ואפילו מביאים לי מצה שמורה לפני פסח".

        מאשקה ליטבק אוהדת הפועל ירושלים (ברני ארדוב)
        הטייפקאסט הקלאסי של אשת השמאל. מאשקה ליטבק (צילום: ברני ארדוב)

        "כשהופכים למועדון גדול, מאבדים את המשפחתיות בדרך"

        יש מי שפחות מתחבר לתופעה. עופר זילברטל, אוהד ירושלמי בן 30, פקד את יציעי מלחה עוד מהימים שבהם עדי גורדון חרך רשתות, והוא חושש שמישהו לוקח לו את הקבוצה.

        "בהפועל ירושלים קרה דבר אירוני ומוזר", הוא אומר, "דווקא באחת הערים היותר פוליטיות ומסוכסכות, נוצרה קהילה על טהרת חוסר ההגדרה. בניגוד לבית"ר ירושלים, באו אליה אוהדים מכל הקצוות ומכל האמונות הפוליטיות. למדתי לאהוב את זה שהפועל לא מייצגת שום ערך, שהיא לא מגדירה את עצמה בכוח, ושכל האוכלוסייה יכולה לאהוד אותה. המפגשים הראשונים והחברויות הראשונות שהיו לי עם חובשי כיפה נוצרו בהפועל.

        "אבל בעת האחרונה משהו השתנה. אולי אלה ניצנים חסרי משמעות ואולי אני מגזים, אבל פתאום אני רואה עשרות דגלי ישראל ביציעי הארנה, וזה משהו שלא היה קיים בעבר, גם כשחווינו כבר אינתיפאדות ופיגועים. ואז באה הקבוצה ואימצה את המועצה האזורית מטה בנימין. הלוואי שזה יימשך עם אבו גוש ועם יישובים ממטה יהודה, אבל כל עוד לא עושים את זה, יש כאן אמירה. לפני אחד המשחקים הוצג באולם סרטון תדמית מטעם המועדון, עם תמונות מהעיר העתיקה וכיתוב 'שומרים על הבית'. אני עדיין בא למשחקים ועדיין נהנה, אבל הפועל רוכשת לעצמה זהות, ואותי זה יכול להרחיק".

        מה הבעיה, בעצם?

        "אני מצניע את הדעות שלי, כי אני בא להפועל בשביל הפועל. אני לא אלך עם דגל ישראל או עם דגל הגאווה למכולת או להצגה עם אשתי, וכך גם לא למשחק כדורסל. גם אני אוהב את הדגל של המדינה שלי, אבל אני סולד מהכנסת פוליטיקה, אקטואליה ולאומיות למגרש. הייתי מצפה שזה יפריע גם לאוהדים הימניים. זה היה מפריע לי באותה מידה אם היו עושים קריצות למחנה הפוליטי שאני מזוהה איתו. זה לגיטימי, אבל זה פשוט לא לטעמי. אני מקווה שהפועל תכבד את המסורת שלה ותישאר בועה שלא נגועה בפוליטיקה".

        בן ברוך: "קבוצת האוהדים של ירושלים בכדורגל, הפועל קטמון, תומכת בקהילת הלהט"ב ומשתפת פעולה עם המגזר הערבי, ובו בזמן יש לה קבוצה לבנות באפרת. זו אולי הדוגמה הטובה ביותר כדי להמחיש מה קורה כאן. ושלא יהיה לך ספק, 90 אחוזים מהאוהדים הדתיים שלנו מעדיפים את הפועל קטמון על הפועל ירושלים בכדורגל".

        "במלחה היינו 1,700 מנויים, ובתוך שנתיים המספר גדל כמעט פי ארבעה", מסכמת ליטבק, "אז ברור שמאבדים בדרך את המשפחתיות, ושיש מחירים שצריך לשלם כדי להפוך למועדון גדול. הבדואים היו אומרים: השביל הרבה יותר חכם מזה שהולך עליו. כואב לי שלבני הרצליה, למשל, אין קהל. כל מי שרוצה לשחק תחת הסמל של הפועל, או לעודד אותה, אהלן וסהלן".

        תפילת ערבית בארנה, בהפסקת משחק של הפועל ירושלים (מערכת וואלה! NEWS)
        תפילת ערבית בארנה, בהפסקת משחק של הפועל ירושלים