פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תנו לשנוא בשקט: על האלימות במגרשי הכדורגל בישראל

        חשיבות השנאה הספורטיבית לא נופלת מחשיבות האהבה הספורטיבית, אבל את האלימות הפיזית יש לגנות, לבודד ולהוקיע. יו"ר עמותת האדומים בטור אישי, קורא להקמת בית משפט לספורט ומפציר באוהדי הפועל תל אביב "להזכיר כמה אנחנו אחרים"

        תנו לשנוא בשקט: על האלימות במגרשי הכדורגל בישראל

        בווידאו: תקציר משחקה האחרון של הפועל תל אביב

        מספיק עם ההתנצלויות וההצטדקויות. האלימות בישראל נמצאת בכל פינה והורסת כל חלקה טובה. האלימות מחלחלת מהמנהיגים שלנו ועד לאחרון האזרחים, מתרבות הדיון בכנסת ועד ליציעים באצטדיוני הכדורגל, מהאוניברסיטה ועד לכביש. ישראל של 2015 היא מדינה גזענית, אלימה ורווית פחד ושנאה כפי שלא הייתה מעולם. וכמו שהמדינה נראית, כך גם הכדורגל שלנו נראה.

        בכל פעם שמתרחש מקרה אלים במיוחד בכדורגל שלנו – רף שהולך ונחצה כמעט בכל שבוע מחדש – מתחיל הוויכוח המגוחך של "מי אלים יותר" ומי "ממש מנסה להילחם באלימות" ולא יכול. הגיע הזמן לומר את האמת, אין לאלימות שאנו שומעים עליה לאחרונה, של קבוצות מסוימות בקרב קהלים מסוימים, דבר וחצי דבר עם הספורט. השנאה הספורטיבית, שגולשת לא פעם למחוזות לא נעימים כלל ואף נושקת לגבולות שקבע המחוקק, אין לה כמעט כל קשר לאירועי האלימות המקצינים בין קבוצות שונות בקהלים השונים. תגידו, מתי נתקלנו לאחרונה באוזלת יד של המשטרה שלא מצליחה לקדם חקירת ניסיון רצח בלב תל אביב? לו לא היה מדובר באוהד כדורגל יש להניח שהתקשורת והציבור היו מקימים קול צעקה מהדהד.

        בסופו של דבר, יש הבדל אחד תהומי בין "האלימות בכדורגל" לאלימות במשפחות הפשע. האלימות היא כמעט אותה אלימות, אלא שהממסד מתייחס אליה אחרת. לדוגמה, רמת ההשקעה והמשאבים שרשויות החוק משקיעות בכדי להילחם בפשיעה המאורגנת ולהחזיר את השקט לרחובות היא גבוהה, אבל כשזה נוגע לכדורגל נדמה שלכולם לא ממש אכפת.

        אוהדי הפועל תל אביב מתעמתים עם אוהדי מכבי תל אביב (צילום מסך)
        אלימות שאין לה דבר וחצי דבר עם הספורט (צילום מסך)

        ההמלצות של כל הוועדות שדנו בעניין האלימות בספורט מאוד דומות. הכלים לחולל שינוי ידועים: הקמת יחידה משטרתית חוקרת ייעודית לאלימות בספורט שתהיה כפופה ליחידת החקירות הארצית, הקמת בית משפט לספורט ופתיחת מחלקה בפרקליטות המדינה שתתמחה בהגשת כתבי אישום כנגד עברייני ספורט. תכל'ס, מדובר בכסף קטן שיחולל שינוי גדול.
        לצערי, עד שלא יבוא השינוי, תמשיך לדבוק באוהדי הכדורגל בישראל בכלל, ובקבוצות "הגדולות" בפרט, הסטיגמה "עדר חוליגנים" שלמדינה לא ממש אכפת אם הוא יחיה או ימות, שהרי מדובר בחבורות של מופרעים ושילמדו את הלקח בעצמם. ספורט הוא תרבות וכלי חינוכי פנטסטי, אם רק משתמשים בו נכון.

        האצבע שלנו מופנית לא פעם אל מחוזות אחרים. למשל, מסבירים לנו איך באנגליה המשולש הקדוש בין ארגוני האוהדים, המועדונים והמשטרה הוליד שקט ביציעים. שוכחים לספר לנו על ההסבר האלטרנטיבי לתוצאה, והוא מחירי הכרטיסים שהאמירו למחוזות הזויים באנגליה שפשוט העבירו את האלימות מהמגרשים עצמם אל הפאבים ומגרשי החניה. כשאתה נמצא במעמד סוציו-אקונומי שמאפשר לך לקנות כרטיס למשחק במאות פאונדים, הסיכוי שתפגין אלימות במהלכו כמעט ולא קיים.

        גם בכדורגל הישראלי בעיית האלימות היא אינה הקללות ביציעים. אחוז אוהדי הכדורגל האלימים או אלה המעורבים בתקריות פליליות זהה לאחוז הרלוונטי באוכלוסייה. אסור לנו לתת לאירועים שבשוליים, המשרתים נהדר את הכותרות בתקשורת, לצבוע את כלל אוהדי הפועל, מכבי או בית"ר בצבע אחיד. יתרה מכך, אל לנו לתת לאלימות הפיזית להוביל אותנו להוצאת התשוקה והשנאה מהכדורגל. חשיבות השנאה הספורטיבית לא נופלת מחשיבות האהבה הספורטיבית וחלק מרכזי וחשוב בספורט בכלל ובכדורגל בפרט הינה התשוקה, השנאה והאהבה. תנו לנו לשנוא בשקט. אסור לנו לתת לאף אחד להפוך את הספורט בישראל לעשוי מפלסטיק, כזה שבו יושבים במהלך המשחק כולו ואסור לרקוד או לשיר. אסור לנו להתחיל בכלל לחשוב על סתימת פיות, שלצערי כבר החלה בכדורסל בעידוד המנהלת ובחסות רון קופמן וחבריו (קצת אירוני, לא?). אבל אסור לנו גם לתת לאירועים הללו להפוך לשכיחים במחוזותינו.

        רון קופמן (יח"צ , פביאן קולדרוף)
        סתימת הפיות החלה, גם בחסותו. רון קופמן (צילום: פביאן קולדרוף)

        אלימות פיזית, היא כרסום יסוד הספורט הישראלי. יש לגנות אותה, לבודד אותה, להוקיע אותה. ואנחנו מגנים. מועדוני הכדורגל בישראל לא מפסיקים לגנות – הפועל תל אביב הגדילה לעשות השבוע כשהודיעה שכל מי שיוגש נגדו כתב אישום יורחק מידית ממגרשיה. על פי תקנון עמותת "האדומים", המחזיקה ב-20 אחוזים ממועדון הפועל תל אביב, מי שמורשע בעבירת אלימות לא יכול להיות חלק מהעמותה. גינויים הם דבר חשוב, אבל סמלי. אם נהייה כנים, האלימות היא תוצאה של אלמנטים רבים ומורכבים בחברה הישראלית, ואותה לא נצליח להוקיע. על כן, חשוב שנמצא דרכים לבודד אותה.

        כל מועדון וכל קבוצת אוהדים ראוי שימצאו את הדרך לבודד את האלימות ולשלוח אותה הרחק ממנה. אני יכול לדבר רק על הקבוצה שלי. אנחנו הפועל. הפועל תל אביב היא בעיני, ובעיני רבים, משהו אחר בספורט בישראל. קבוצה שמחוברת לסמלים וערכים להם שורשים עמוקים ועתיקים ומייצגת מגוון מדהים של פסיפס ישראלי מורכב. אנחנו, הפועל, כבר הוכחנו שאנחנו אחרים. המאבק לשחרור הפועל מהבעלים הקודם לווה באלימות בעיקר מהצד השני. המאבק להצלת אוסישקין היה נקי וטהור – גם כאשר כשל. ואחריו כבר הוכחנו כי מעפר תקום קבוצה וכעוף החול אנו יודעים להתעלות ולחזור. אנחנו יודעים להתאחד, חרף מבול הדעות השונות, וליצור יחד דברים מדהימים.

        אנחנו, הפועל, חייבים להישאר אחרים, טובים יותר, מכל השאר. אסור לנו לתת לקבוצות אחרות להפוך אותנו לדומים להם. אסור לנו לתת לעובדה שמי שניסה לרצוח עדיין מסתובב חופשי לבלבל אותנו. אסור לנו לתת לעובדה שכולם שונאים אותנו לגרום לנו לאבד את דרכנו. אסור לנו לתת לאף אחד לגרום לנו לשכוח מי אנחנו. זה הזמן שלנו להזכיר כמה אנחנו אחרים, להתאחד יחד מכל קצוות בלומפילד ולחדש את החברות שלנו בעמותה שלנו, כדי שיהיה לנו הכוח להשמיע קול ולהגיב בצורה חזקה ו-100% אנטי-אלימה. אנחנו הפועל, ואנחנו טובים יותר מזה. די לאלימות.

        הכותב הוא יו"ר עמותת האדומים, המחזיקה ב-20 אחוזים ממועדון הפועל תל אביב