אוזלת היד היא קודם כל שלכם: אוהדי הכדורגל, הפצוע הבא הוא בגללכם

בווידאו: הניצחון של מכבי תל אביב על בני סכנין

תסתכלו על אוהדי הפועל תל אביב, ותראו אותנו. תראו שם אנשים שתמיד מלינים על האלימות של האחר, על הטיפול של המשטרה, על האכיפה של הרשויות, חוץ מדבר אמיץ אחד: מבט אמיתי פנימה. כזה שיחשוב על החלק של כולנו במה שקרה בשלושת הימים האחרונים בכדורגל הישראלי ובספורט הישראלי. כי כמה שהמשטרה תנסה (והיא לא), וכמה שהמדינה תרצה בשיפור החיים של אוהד הספורט (והיא לא), עדיין נדרשים, לפני הכול, אנשים שישתפו פעולה מהצד השני. ואוהדי הפועל תל אביב, עם סגולה בעיני עצמם, פועלים ככל האוהדים: מכשירים את האירוע הבא דרך העברת אחריות לכל מי שהוא לא הם – המשטרה, אוהדי היריבה, ההתאחדות. העובדה שמקרבם יצאו ארבעה אנשים להכות אנשים תמימים בשוק הפשפשים מפתיעה אותם בערך כמו העובדה שמקרב הימין הקיצוני בישראל יצאו אנשים לשרוף משפחה חיה בזמן שהיא ישנה.

נכון, זה לא כולם. ובקרחות שהיו בשבת בבלומפילד ניתן היה לחוש את מה שהאוהד הממוצע של הפועל תל אביב מרגיש: בהיעדר כדורגל, הגיבורים בכדורגל הישראלי הפכו להיות האוהדים. פעם הם גונבים כותרת על שטויות, והכתבים משתפים איתם פעולה בכך שהם נותנים לזה במה גדולה וגוררים כל קללה (רחמנא ליצלן – קללות במגרש כדורגל!) לדיון מי יותר מלוכלך: מכבי, בית"ר או הפועל. ובשוליים יש מאות שהופכים את גן הילדים הזה לאלימות של ממש, כמו במקרה הפטיש בראש והמכות בשוק הפשפשים ביפו. אבל שלא תטעו – דבר מזין דבר, אירוע גורר אירוע. כל אוהד שמחכה למקרה הבא שיוכיח כמה האדומים או הצהובים הם הגועל נפש האמיתי של הספורט הישראלי, נותן לגיטימציה לשגריריו הלא רשמיים באולטראס, בהם הוא מפחד להילחם, לעשות את פעולת הנקם הבאה.

אבל אנחנו מדברים כרגע על אוהדי הפועל תל אביב, ואירועי המשחק מול בית"ר והדרבי בכדורסל, המחישו את הבעיה הספציפית שלהם: אנשים שלא מסוגלים להבין שהם כמו כולם. מקללים, מרביצים, יורקים. עד עכשיו לא נשמע קול אחד של שבר מצדם של האדומים על פעולת הטרור שביצעו ארבעה מהם כנגד משפחה תמימה שהמכונית שלה חנתה בשוק הפשפשים ביפו. תיזכרו איזה גיבורים הם היו כאשר אוהדי בית"ר דפקו פטיש בראשו של אוהד אדום. מה הם דרשו ממירי רגב, מה הם אמרו על אוזלת היד של המשטרה – אבל כשהם תוקפים, הם שותקים בהסכמה. מתייחסים לזה כפעולת נקם לגיטימית, למרות שהם לא אומרים זאת ישירות. ובמה אתם שונים מאוהדי בית"ר אם גם אתם מדרדרים לאלימות כזו? עוד מעט תתנו לקהל שלכם להחליט עבור הבעלים מי יהיו השחקנים ומי לא יכול להיות מאמן? אהה, שנייה, גם זה כבר קורה בשטח.

חשוב להיאחז באירועי דרבי הכדורסל, למרות שזה ענף אחר, כדי להבין בדיוק כיצד הגיבו האדומים לאירועי הימים האחרונים שהכתימו אותם אחרי המשחק מול בית"ר בכדורגל: בערך אותו דבר. חשבון נפש? מה פתאום. האנשים שמעריצים את פואד ולא באמת כועסים עליו, כי הוא מה זה גבר ומה זה הראה לזהבי איזה חלאה הוא לעומתנו, לקחו מחאה כל כך צודקת בנושא גל בק והפכו אותה למשהו לא נעים. במקום לעשות אירועי נקודתי, חזק, נוקב, נדמה היה שאוהדי הפועל תל אביב לקחו את המחאה למקום של עידוד ושימוש. תמונות נראו כמו צעיפים, כמו דגלים. כמו ילד שלוקח אקדח ומשתמש בו כצעצוע. ושוב, המחאה הזו היא הכי נכונה שאפשר והלוואי שהיא תגיע לכל המגרשים ולא תישאר רק נחלת האדומים. אבל האם האירוע הטרגי הזה היה חסר להם כדי להרגיש צודקים? כדי להרגיש עליונים?

תסתכלו על אוהדי מכבי תל אביב בכדורגל, ותראו שם את אוהדי בית"ר. העובדה שיש לאלופת המדינה בעלים הרבה יותר טוב שלא מנוהל על ידי הגזענים ביציע, אינה אומרת שאין גזענים ביציע. שנאת הערבים, שיש המבלבלים אותה עם לאומנות, אוכלת את יציעי בלומפילד בדיוק כמו שהיא אוכלת את יציעי טדי. אלו רק התוצאות בשנים האחרונות שגונבות מהם את ההצגה.

מדהים לגלות כיצד האלימות של אותם אוהדי מכבי תל אביב בסכנין עוברת בשקט יחסי בתקשורת ואצל כל הפרזיטים שקופצים בראש ברגע שיש אירועי קשים בכדורגל. תארו לעצמכם מה היה קורה במדינה אם היו אלה אוהדי בית"ר שהיו זורקים אבנים על מכוניות חונות בדוחא, אחרי שהם יורדים מהאוטובוס שמביא אותם לאצטדיון. כאן אפילו אין נקמה. סתם שנאה לשם שנאה, אלימות לשם אלימות וגזענות בשם הלאומיות. תהיו בטוחים שבאף מגרש החלאות האלה לא היו נוהגים כך.

סיפור הנפת הדגלים בדוחא ושירת ההמנון הקולנית הם בערך אותו דבר. עכשיו, כמה קל, יבוא הצדקן הממוצע ויגיד לאן הגענו – מה, במדינה שלנו אסור להניף דגלים. מה, אסור לנו לשיר את ההמנון. הגיע הזמן שההתאחדות לכדורגל ומנהלת הליגה תבהיר להם שזה לא המקרה. הנפת הדגלים היא אקט שנועד לסמן את האוהדים של סכנין. להגיד להם אנחנו ישראלים ואתם לא. הדגל הזה הוא שלנו ולא שלכם. אתם לא שייכים. אתם לא רק יריבים, אתם אויבים. אתם לא מכאן. לכו מפה. כנ"ל לגבי שירת ההמנון. כמה חבל שראדי לא היה שם.

ואוהדי מכבי תל אביב השפויים? ברובם פועלים כמו אוהדי הפועל תל אביב השפויים. מתעלמים מהשיר הקבוע נגד טועמה, כי הוא בכלל לא נגד ערבים. שוכחים מהר את מה שעשו לראדי, ובעיקר איך שזוכרים אותו היום. מהם אתה לא מצפה. אבל מה עם הנהלת המועדון האירופי? עד מתי הם יסתתרו מאחורי שלילת מנויים וכל מיני פעולות סרק שנועדו לרצות את דייני ההתאחדות, במקום להתעמת באמת עם התופעה. איפה זהבי? למה הוא לא כזה דמות גדולה מהחיים גם במקרה הזה? ואיפה ג'ורדי? מה עוד צריך לקרות כדי שתבינו שבגינה שלכם יש גם עשבים שוטים מאוד מסוכנים, שביום שגולדהאר יילך הם יחזרו לשלוט. נכון, פחות עשבים מבית"ר במקרה הזה של הגזענות. אבל השורשים עמוקים באותה מידה.

האם גם הפעם דיין ההתאחדות יתעלם מחומרת המעשה, יסתפק באיזו פעולת סרק של הענשת אוהדים ספציפיים, בדיוק כמו שהמשקיפים במשחקי מכבי תל אביב לא שומעים את השירים על סלים טועמה המחבל? אתם יכולים להשלים לבד את התשובה.

תסתכלו על אוהדי בית"ר ירושלים, ותראו את אוהדי הפועל תל אביב. אנשים שלעולם מרגישים כמו הכבשה, מבלי לגלות במראה שהם בעצם גם הזאב. הצביעות של אוהד הכדורגל הממוצע, שמצפה מהמשטרה והרשויות להפוך אותו לתרבותי, זעקה לשמיים גם מזעמם של אוהדי בית"ר על פעולות הנקם של אוהדי הפועל תל אביב במוצ"ש, ובעיקר זו שהידרדרה לאלימות מפחידה באמת בשוק הפשפשים ביפו.

האם אוהדי בית"ר שכחו שזה מה שהם עושים כמעט לכל אוהד יריבה שמגיע לטדי? האם אוהדי בית"ר שכחו את המארבים לאוהדי מכבי תל אביב, האבנים על אוהדי הפועל תל אביב וההתקפות על האוטובוסים של קהל היריבות שמגיע לאצטדיו המפואר בירושלים? מילא שבית"ר מפסידה מאות אלפי שקלים בשנה על אוהדים שמפחדים להגיע לירושלים בגלל המקרים האלה. אוהדי בית"ר עוד מרשים לעצמם להיות בהלם כשקהל חוץ חוזר הביתה פצוע בגלל כמה חמומי מוח.

חשבון נפש? מבט אחר על האלימות והגועל שיש לנו בכדורגל? לא אצל האוהד הממוצע בישראל, שפשוט מחכה לרגע לחזור להיות קורבן שמאשים את כולם. ומה עושים אוהדי בית"ר כעת? מתכננים את פעולת הנקם הבאה. הכול נמצא ברשתות החבריות, ואיש לא רואה ואיש לא עושה כלום. כולם לוחצים לייק או סתם מתווכחים בגסות רוח ולב בתגובות. במקום שהרוב המוחלט של כל אוהדי הכדורגל יתאחדו נגד הזוועות האלה וידרשו ענישה להם ולאחרים, כולם רצים לשתף כמה האחר הוא הרבה יותר גרוע. רק כשאוהד הפועל תל אביב תמים ייפגע על לא עוול בכפו בגלל הדבר הזה, אל תאשימו את לה פמיליה. אתם, ורק אתם, נתתם אישור לפעולה הבאה.

קוראים לזה מאבק אליפות. השבוע יכנו את זה משחק עונה. אבל צריך להגיד את האמת: הקרב על הצלחת הוא לא בין מכבי תל אביב להפועל באר שבע. הוא לא בין קבוצות, הוא לא בין מועדונים, הוא לא בין אג'נדות, הוא לא בין מאמנים. זה ערן זהבי נגד הפועל באר שבע. שחקן נגד קבוצה. כוכב נגד תלכיד. אחד שעושים הכל נגד כאלה שעושים הכל ביחד.

נכון, זה קצת קטנוני. ויש המון זוויות למשחק הגדול שמצפה לנו בשני. אבל גם את זה חובה לחדד: מאבק האליפות הזה יוכרע בין כמות השערים שערן זהבי עוד מסוגל לחלוב מעצמו לבין כמות השערים ששחקני באר שבע יחלקו ביניהם. בלי זהבי, למכבי תל אביב אין מה למכור בקרב הזה. בלי זהבי מכבי תל אביב היא קבוצת צמרת, עם מאבק חלקי על האליפות, אבל לא מתמודדת אמיתית.

אחרי הניצחון בסכנין, ערן זהבי ניסה להרעיב את עצמו לפני משחק העונה דרך אזכור מחמאות להפועל באר שבע, כי גם הוא מבין: הכול תלוי בו, ובשאלה: האם כמות הטיפות בלימון הסחוט אבל הענק שלו גדולה יותר מכמות הטיפות בלימון של כל שחקני החלק קדמי בבאר שבע. שחקני מכבי תל אביב האחרים מוזמנים להיעלב מכך. הם היו צריכים לעשות זאת מזמן. אולי זה היה עוזר. אבל בלי ערן זהבי הם עוד קבוצה, ואולי הם עוד קבוצה גם איתו. התלות שלהם בו היא לא רק עלבון למאמן או כבוד לזהבי. היא קודם כל תעודת עניות עבורם.