וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

על קו הזינוק: מקליפורניה תבוא המלכה

15.10.2002 / 12:34

החלוקה של רשימות טרום עונת ה-NBA תהיה להלן: קבוצות שיגמרו את העונה בפברואר, אלו שיתמודדו, מי פחות ומי יותר, עד היום האחרון של העונה הרגילה, קבוצות שינשרו אחרי הסיבוב הראשון, קבוצות הסיבוב השני, המועמדות החזקות ביותר להיות הצד המפסיד בגמר (להלן, הפינאליסטיות של גמר המזרח), ושתי הקבוצות שבהן תעסוק הרשימה הראשונה: אלו שיגיעו לגמר המערב, כשהמנצחת תדלג בקלילות של חמישה משחקים לתואר ביוני.

וכדי להתחיל ברשימה זו יש לשים לב לתופעה הנוכחית בספורט האמריקאי: שלוש משמונה הקבוצות שהגיעו לפלייאוף הבייסבול ושתיים מארבע הקבוצות שהגיעו לגמרים האיזוריים, מייצגות את מדינת קליפורניה. ובפוטבול: הקבוצה היחידה ללא הפסד, אחת הקבוצות המפתיעות של השנה (סן דייגו) ואחת הקבוצות שיתמודדו עד הסוף באגף ה-NFC, מגיעות גם הן מקליפורניה. קליפורניה אולי חולמת בשירים, אבל בספורט היא כיום המעצמה מספר אחת בספורט המקצועני באמריקה. ולכן, אין להרים גבה מהעובדה ששתי המועמדות המרכזיות, ואולי היחידות, במאבק על תואר האליפות השנה, יגיעו גם הן מקליפורניה.

לשכוח את ג'ורדן

אין שום סיבה בעולם שיכולה לגרום לנו לחשוב שהלייקרס לא יקחו גם השנה את האליפות. פיל ג'קסון, כמו בכל שנות האליפות בשיקגו, ימשיך להתבסס על שני הסופסטארים בתוספת של כוכב משנה (רוברט הורי) וצוות סייענים. לג'קסון יש את הדרייב לזכות באליפות עשירית (ולהיפרד מרד אאורבך כמאמן עם מספר האליפויות הרב ביותר) באליפות רביעית ברציפות (ולהבדיל את עצמו מג'ורדן ופיפן, דרייב שקיים גם אצל שאקיל אוניל וקובי ברייאנט) ושלא תשלו את עצמכם: אליפות לזכרו של צ'יק הרן, השדר האגדי של הלייקרס, תהיה רשומה על ליבו של כל שחקן, מאמן, מנהל ובעלים של הלייקרס.

הבעיה של הלייקרס היא בעיה מנהלתית: ששת השחקנים שמהווים את השלד לאליפות הם שחקנים שהובאו לקבוצה על ידי ג'רי ווסט. המנכ"ל הנוכחי, מיטש קופצ'אק, עדיין לא עשה צעד משמעותי לחיזוק הקבוצה. להפך: לאחר שהלייקרס לקחו את אחת מגניבות הדראפט (קארים ראש ממיזורי), הם העבירו את לינדסי האנטר לטורונטו תמורת טרייסי מוריי. מוריי הוא קלע מחונן, בעיקר מקו השלוש, מסוג השחקנים שג'קסון סומך שינצלו את הדאבל טים על הכוכבים שלו. אבל החילוף השאיר את הלייקרס עם בריאן שואו כמחליף היחיד של דרק פישר בעמדת הפוינט גארד, ופישר הוא שחקן מועד לפציעות שלא הבריק מתחילת השנה. הורי וריק פוקס ימשיכו לעשות את מה שהם תמיד עושים, אבל הם מבוגרים יותר בשנה, ויהיה מעניין לעקוב אחרי החזרה של שאקיל. גם אם הוא יהיה מוכן לתחילת העונה הרי שברור שהוא לא יהיה בכושר שיא, עובדה שתיתן לקובי ברייאנט עוד סיבה לנסות ולהשתלט על החלק ההתקפי של הלייקרס.

הלייקרס חייבים להיאבק מתחילת העונה על מאזן הנצחונות וההפסדים שלהם: הם לא רוצים להגיע שוב לסדרה נגד סקרמנטו כשלאחרונה יש יתרון ביתי, ואף יותר מכך: הם לא רוצים לסיים אחרי דאלאס במאזן הנצחונות, עובדה שיכולה לגרום להם להיפגש עם סקרמנטו בשלב מוקדם יותר או לשחק נגד דאלאס בלי יתרון ביתיות. דאלאס, שלא כמו סקרמנטו, היא קבוצה שללייקרס קשה נגדה. ומכאן, סיכויי האליפות של הלייקרס יפולו ויקומו על אחד האיברים הקטנים ביותר בגופו של שאקיל אוניל, ובעיקר על איכות תחזוקת הברגים בראשו של כריס וובר.

לשכוח את הלייקרס

סקרמנטו עשתה את כל מה שאלופות בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים עשו בעבר: נפלה בסיבוב הראשון, עברה את הסיבוב הראשון בחמישה משחקים, הפסידה בארבעה משחקים בחצי הגמר האיזורי והפסידה על קצהו של רוברט הורי (ומשרוקיות השופטים) בשבעה משחקים בגמר המערבי. עכשיו הגיע הזמן לתת את הטאץ' האחרון.

למזלה של הליגה, קליבלנד דחתה את ההעברה של ג'ומיין ג'ונס עבור מאטין קליבס. עם ג'ונס, לסקרמנטו היה הרכב מגוחך כמעט. ובלעדיו: שלושה סנטרים לגיטימיים בליגה כמעט נטולת סנטרים, שלושה שחקנים בחמישיה שמוסרים טוב יותר מהרכז שלה, הספסל -טורקוגולו, בובי ג'קסון, פולארד וקיאון קלארק, הם שחקני חמישיה לגיטימיים בחצי מקבוצות הליגה. סקרמנטו השאירה על כנו את הסגל שהפסיד בהארכה של המשחק השביעי ללייקרס (עם שחקן מפתח שסבל מפציעה), גילתה עוד שחקן לרגעי ההכרעה (ביבי) והחתימה אותו לחוזה ארוך טווח, יודעת כעת שהיא יכולה לנצח את הלייקרס, ואם כל זה לא מספיק, החתימה את קיאון קלארק, שיחסית לדקות המשחק שלו הוא אחד החוסמים והריבאונדרים הטובים בליגה (ועוד שש עבירות לגיטימיות על שאקיל).

אבל הכל תלוי בוובר. המלעיזים, ובמידה לא קטנה של צדק, טוענים שוובר נעלם בדקות האחרונות. הבעיה של וובר היא שהוא סופרסטאר של משחק רץ או של התקפת המעבר. במשחק עומד הוא עדיין לא אימץ לעצמו את התנועה האחת הזו שתבדיל אותו משאר הכוכבים בליגה ותכניס אותו לקטגוריה של אלו שמכריעים משחקים כששעון הדקות יושב על אפס. האמת היא שהמקרה של וובר הוא יותר מצער: הוא נראה כמו שחקן שבורח מהאחריות של השניות האחרונות בגלל המחסור בתכונה הזו. וובר לא צריך לקלוע: הוא אחד המוסרים הגדולים בתולדות הליגה בגובהו. הכדור חייב לעבור דרכו.

הלב אומר סקרמנטו, וההגיון מחרה-מחזיק אחריו. אבל מה ללב ולהגיון אם חבר המושבעים יגיד את שלו וכריס וובר יראה את הפלייאוף בתא הכבוד של בית כלא מקומי עם כותנת אסירים לגופו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    2
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully