לקראת רבע עונת NBA יש מעט מאוד קבוצות שניתן לזהות אצלן כיוון ברור. 17 מתוך 30 הקבוצות מחזיקות כרגע (נכון ליום שישי) במאזן שנע בין 40 ל-60 אחוזי הצלחה, ההפרשים ביניהן מינימליים. יש בחבורה הזאת הפתעות לטובה (אורלנדו, דאלאס, מינסוטה) ולרעה (וושינגטון, יוסטון, הקליפרס, OKC), אך עם הפערים הקטנים הכל יכול להשתנות תוך שבועיים.
רק שש קבוצות עברו את רף שישים האחוזים, המפתיעה בהן היא אינדיאנה. קצת קשה להאמין, אבל עברו רק שנתיים מאז שהקבוצה של פרנק ווגל פתחה את העונה בסערה ונראתה כמו ההווה והעתיד של הליגה. בחצי הראשון של עונת 2013/14 אינדיאנה הייתה קבוצת הגנה בקנה מידה היסטורי עם מספיק התקפה כדי להתמודד עם כל יריבה, החמישייה שלה הייתה קטלנית, פול ג'ורג' היה הכוכב העולה הבא בליגה ו-ווגל אחד המאמנים המבטיחים ביותר.
שום דבר לא הכין אותנו לקריסה שהגיעה בהמשך. ההתקפה איבדה כיוון, ההגנה נחלשה, היחסים בתוך החמישייה היו בעייתיים. בפלייאוף של אותה עונה ווגל התעקש על ההרכבים הגבוהים שלו שכמעט עלו לו בהפסד בסיבוב הראשון לאטלנטה שהעמידה חמישה שחקנים על קשת השלוש, פתאום ווגל נראה כמו מאמן שבלוני ומיושן שלא יודע להתמודד עם השינויים שהליגה עוברת. כדי להוסיף על הצרות, באותו קיץ הגיעה הפציעה האיומה של פול ג'ורג' באימון של הנבחרת, פציעה שגרמה לו להחמיץ את רוב העונה הבאה. לארי בירד, האיש החזק במועדון, ראה את החבילה שבנה מתפרקת ומצא את עצמו, ללא אזהרה מוקדמת, בסיטואציה חדשה לחלוטין. שלושה משחקני החמישייה ההיא עזבו תוך שנה (על לאנס סטיבנסון ורוי היברט בירד ויתר, דייויד ווסט ויתר על הרבה מאוד כסף כדי לחתום בסן אנטוניו), העונה שעברה התבזבזה ולעונה הנוכחית הפייסרס הגיעו באמצע תהליך בנייה מחדש שלא ממש ברור לאן הוא הולך.
הסגל של אינדיאנה השנה רחוק מלהיות אחד המרשימים בליגה. פול ג'ורג' שחוזר מפציעה, גורג' היל הסולידי כשריד הנוסף מהחמישייה ההיא ומונטה אליס שהגיע אחרי שנתיים יפות בדאלאס הם השלישייה המובילה, סביבם יש בעיקר שחקני פנים בינוניים ושחקני כנף סתמיים. אליס לא ממש משתלב בינתיים בשיטה שמתבססת על מיעוט יחסי של פיק נ' רול ושל שחקנים שניתן לבצע איתם את המהלך שהוא ביצע בכזו יעילות בדאלאס. אף אחד משחקני הפנים לא עושה משהו יוצא דופן, כאשר הרוקי המסקרן מיילס טרנר כרגע פצוע. מבין שחקני הכנף, היחיד שביצע קפיצת מדרגה הוא סי ג'יי מיילס שקולע שלשות בכמות ובאחוזים הטובים בקריירה. ניתן אף לומר שמיילס הוא השחקן השני באיכותו בקבוצה כרגע.
אז איך קבוצה שסי ג'יי מיילס הוא השחקן השני הכי טוב שלה מחזיקה במאזן החמישי בליגה? התשובה מתחילה בשחקן הראשון הכי טוב. פול ג'ורג' התאושש לחלוטין מהפציעה ונראה טוב מתמיד בפתיחת העונה הזאת. הוא התקדם כל כך מהר שקל לשכוח שהוא בסך הכל בן 25 ושאם מתעלמים מהעונה שעברה, בה שיחק שישה משחקים, זו העונה החמישית שלו בליגה. זה שלב בקריירה בו שחקנים גדולים עוד משתפרים, הם רק נכנסים לשנות השיא. ג'ורג' פשוט עושה מה שעשה כל שנה: לוקח על עצמו יותר, קורא מהלכים טוב יותר, קולע יותר. זו כמות הנקודות שלו בחמש העונות שלו בליגה (שוב, בניכוי ניסיון החזרה המוקדם מדי בעונה שעברה): 7.8, 12.1, 17.4, 21.7 והשנה 26.5. זה המשך ישיר של גרף השיפור שהפציעה גרמה לנו לשכוח שג'ורג' עדיין לא מיצה.
לאחר ארבעה משחקי הסרת חלודה, ג'ורג' נכנס לרצף מדהים של משחקים שהסתיים במשחק נפילת המתח בסוף מסע חוץ בפורטלנד בחמישי. הרצף הזה כלל 13 משחקים מהם הפייסרס ניצחו 11 ובהם ג'ורג' העמיד את הממוצעים הבאים: 30.7 נקודות ב-48.1 אחוזים מהשדה, 4 שלשות למשחק ב-51.5 אחוזים, שמונה ביקורים בקו העונשין ב-83.7 אחוזים, 8.3 ריבאונדים, 4.2 אסיסטים, 3.5 איבודים ו-1.6 חטיפות. בעולם נטול סטף קרי אלה מספרים של MVP, שמצטרפים להגנה המצוינת והמוכרת. ניתן להכריז רשמית שהפציעה הייתה רק עיכוב בהתפתחות של אחד השחקנים הטובים בעולם. ג'ורג' התאושש ממנה לחלוטין פיזית ומנטאלית.
מעבר לשיפור האישי, ג'ורג' נהנה מהשינוי בסיטואציה של הקבוצה. מה שמביא אותנו לסיבה השנייה להצלחה של הפייסרס בינתיים: הגמישות החדשה של פרנק ווגל. המאמן שנאחז בקרנות המזבח של השיטה שלו גם כשחסרונותיה נחשפו למד להתאים את עצמו לשינויים שעוברים על הליגה. לפני העונה הוא הכין את ג'ורג' לכך שישחק כפאוור פורוורד. ג'ורג' לא אהב את הרעיון שיצטרך לשנות עמדה ולשמור על שחקני פנים, אז ווגל משתמש בטוויסט כפול. הראשון הוא שהוא אינו מחויב לחמישייה מסוימת, מול יריבות עם פאוור פורוורד פיזי הוא מעלה שני שחקני פנים. השני הוא שבשאר המשחקים זהו מיילס ששומר על הפאוור פורוורד של היריבה. מיילס נמוך מג'ורג', אך רחב יותר ובנוי נכון לשמירה על שחקנים פיזיים, מה שמאפשר לג'ורג' לנטרל שחקני כנף כמו שהוא אוהב ולתרום יותר בריבאונד שזה התחום שחסר למיילס בתפקיד של סטרץ' 4.
המעבר בין חמישיות הופך את אינדיאנה לקבוצה שיודעת להתאים את עצמה לכל יריבה. השימוש בהרכב נמוך ברוב המשחקים מאפשר לווגל להעלות שני פורוורדים שקולעים ביחד 6.4 שלשות למשחק ב-44 אחוזים. זה נתון דומה למה שעשו סטף קרי וקליי תומפסון בעונה שעברה בגולדן סטייט, ואם הספלאש בראדרס היו חסרי תקדים בעמדות הגארד, מדובר בנתון מטורף לחלוטין לצמד פורוורדים. בהתאם לכך, השלשות הן הנשק המרכזי של הקבוצה שההתקפה שלה מדורגת שמינית בליגה. כמעט בלי פיק נ' רול, חדירות ומשחק פוסט, ההתקפה של הפייסרס מצליחה קודם כל בזכות 40 אחוזים מחוץ לקשת, תחום בו היא שנייה רק לווריירס.
ווגל לא שינה את שיטת המשחק. התרגילים שלו דומים לאלה שהיו בשנים קודמות, כמובן פרט לתרגילים שמטרתם הייתה להכניס כדור לפוסט. יש אצלו הרבה תנועה בין שחקני החוץ וחסימות שמאפשרות לשחקנים לקבל כדור יחסית בצד ולפעול משם. ג'ורג' אוהב את המקומות האלה ועם הריווח החדש יש לו שטח גדול יותר לעבוד בו ומספיק כישרון מסביב כדי להעביר צד אם הוא נתקע. כדי למצות את היכולות של שחקני החוץ, אינדיאנה מנסה לשחק מהר כשהיא יכולה ולייצר מצבי זריקה כשההגנה לא מוכנה. הקבוצה של ווגל היא אחת היעילות בליגה כשהיא זורקת מהר ואחת החלשות ביותר כשהזריקה מגיעה בסוף שעון, היא גם היעילה ביותר בזריקות קאץ' אנד שוט כשהשחקן יחסית פנוי והרבה פחות אפקטיבית בסוגים אחרים של זריקות ומול הגנה צמודה יותר. במילים אחרות, לאינדיאנה אין כלים לזייף ולהיחלץ מהתקפות תקועות, לכן היעילות ההתקפית הגבוהה שלה מעידה על כך שהשחקנים מחויבים למשחק מהיר וחכם.
ההגנה של הפייסרס לא מזכירה את תקופת השיא לפני שנתיים, אך עדיין מדובר באחת ההגנות הטובות בליגה (כרגע מדורגת חמישית). ג'ורג' והיל הם שניים מהשומרים הטובים בליגה בעמדות שלהם, יאן מהינמי הוא סנטר הגנתי סולידי ומיילס מסתדר עם שחקני פנים. בהגנה ניתן לראות בצורה הברורה ביותר איך ווגל בנה קבוצה שמתבססת על הקבוצה הגדולה שהייתה לו, אך משתנה בהתאם לנסיבות. ההגנה עובדת בזכות היסודות הנכונים והמחויבות של כולם למעבר של חסימות, רדיפה אחרי שחקנים שנעים ללא כדור, רוטציות ותשומת לב לרגעים בהם צריך לעזור. ווגל מוכיח פעם נוספת שהוא יודע ללמד הגנה, אך היסודות המוכרים באים לידי ביטוי אחרת. הקבוצה הקודמת הובילה את היריבה לזריקות לא טובות, הנוכחית מתמחה בכפיית איבודים שגם עוזרים לה לצאת להתקפות מהירות. ווגל מאפשר לשחקנים שלו להמר יותר כי הסגל שלו כולל כמה חוטפים טובים.
בקיצור, אינדיאנה חזרה לרלוונטיות בזכות שילוב ייחודי בין ישן לחדש. הישן כולל יסודות הגנה איכותיים וכוכב שמבהיר שהוא אחד השחקנים הטובים בעולם. החדש כולל את שני התחומים בהם אינדיאנה מצטיינת השנה: קליעת שלשות וכפיית איבודים, שני תחומים בהם הייתה חלשה לפני שנתיים. לכך ניתן להוסיף את היכולת לנוע בין הרכבים גבוהים ונמוכים באופן שמעט מאוד קבוצות אחרות מסוגלות. כך, אינדיאנה מצאה את הדרך הייחודית שלה להתאים את עצמה לעולם ה-NBA המשתנה.
אלה לא רק ההרכבים הנמוכים והיכולת להפגיז שלשות, זו היכולת לגלות גמישות ולהתאים שיטה לשחקנים שמאפיינת את הקבוצות המצליחות כיום. הקריסה של הקבוצה ההיא יצרה תהליך מזורז של בניה מחדש שזקוק לעוד מספר שדרוגים כדי להחזיר את הפייסרס למעמד של קונטנדרים, אבל עבור ווגל זו התבררה כהזדמנות להמציא את עצמו מחדש כמאמן גמיש ועדכני ולחזור להיות אחד המאמנים המבטיחים בליגה.