מדורים ובלוגים

המשחק הכי גדול בתולדות הפרמיירליג: חזרה ל-3:4 של ליברפול על ניוקאסל ב-1996

שלושה דורות של אגדות אנפילד התרוצצו על הדשא, קולימור הבליח, מקמנמן שיגע, קיגן התייאש, והאדומים הגישו למנצ'סטר יונייטד על מגש את השליטה בממלכה. מיכאל יוכין חוזר למשחק המטורף שחרץ את גורלן של שתי הקבוצות לשנים ארוכות

04/12/2015
אימג'בנק GettyImages

בעוד ארבעה חודשים ימלאו 20 שנה מאז המשחק אותו מגדיר השדר המיתולוגי מרטין טיילר כגדול ביותר בו עבד בקריירה הארוכה שלו, המשחק המרתק ביותר שידעה הפרמיירליג, המשחק שסיפק חוויה עוצרת נשימה אך ריסק בו בזמן את אחד החלומות המתוקים והקסומים ביותר של הרומנטיקנים, המשחק בו ליברפול לא רק הרסה את הקריירה של אחד מגדולי אליליה אי פעם, אלא גם הכתירה – מבלי להפנים זאת עד הסוף – את היריבה המושבעת מנצ'סטר יונייטד ועזרה לה יותר מכל לבסס את ההגמוניה בכדורגל האנגלי על חשבונה. ה-3:4 המדהים, המטורף, הבלתי נשכח בין ליברפול לניוקאסל באנפילד ב-3 באפריל 1996 היה רגע מכונן וקריטי בתולדות הכדורגל בממלכה.

אין יותר ליברפול מזה. זו היתה נקודת המפגש האולטימטיבית בין שלושה דורות של כוכבי אנפילד. בחולצות האדומות התייצבו הגיבורים של שנות ה-80' – ג'ון בארנס ואיאן ראש שנכנס כמחליף בדקות האחרונות באחד ממשחקי הפרידה שלו מהאיצטדיון האהוב, לצד הצעירים המבריקים של שנות ה-90' בדמותם של סטיב מקמנמן ורובי פאולר. על ספסל היריבה מצפון מזרח התיישבו הכוכבים הנערצים משנות ה-70', המנג'ר קווין קיגן ועוזרו הנאמן טרי מקדרמוט. ואם זה לא מספיק, הרי שבתוכניה שחולקה באיצטדיון סיפר מנהל האקדמיה סטיב הייוויי על הכשרון העולה מייקל אואן שכבש שתי שלישיות רצופות בליגת הנוער, יותר משנה לפני הבכורה בקבוצה הבוגרת.

היה שם הכל, רק קני דלגליש היה חסר. דלגליש היה באותם ימים אלוף אנגליה, אחרי הזכיה הדרמטית עם בלקבורן ב-1995. אחרי שליקט את התואר, הוא הפך למנהל הטכני של רוברס, וצפה מהצד בקרב האיתנים באנפילד. האיש שהחליף את קיגן באנפילד ב-1977, כאשר הכוכב הגדול עבר להמבורג, עודד כמובן את האדומים במפגש הזה, אבל הבין יותר טוב מכולם עד כמה הפסדה של ניוקאסל עלול להיות גורלי בקרב על התואר מול מול החבורה של אלכס פרגוסון, באחת העונות הדרמטיות ביותר של הליגה האנגלית אי פעם.

טוב לדעת (מקודם)

שיטת לימוד שחיית חתירה חדשנית עושה שינוי מטורף בחיים

מוגש מטעם TI SWIM
ג'ון בארנס שחקן ליברפול מול דויד ז'ינולה שחקן ניוקאסל ב-1996. GettyImages
שלושה דורות של גיבורי אנפילד. ג'ון בארנס(צילום: GettyImages)

המהפכה התודעתית של קיגן

במאבק הזה כמעט כל המדינה, פרט לאוהדי יונייטד וסנדרלנד, היתה בעד ניוקאסל, ולא סתם. הפרויקט של קיגן בסנט ג'יימס פארק היה חריג ויוצא דופן – הוא בנה קבוצה שהציגה כדורגל שונה בתכלית מכל מה שאנגליה הכירה עד אז. זה התחיל בפברואר 1992, כאשר העורבים היו בסכנת ירידה ממשית לליגה השלישית. קיגן קיבל על עצמו את משימת החילוץ כג'וב הראשון כמנג'ר, וכבר ב-1993 חגגה ניוקאסל עליה חלקה לפרמיירליג עם כדורגל התקפי סוחף. בעידן טרום בוסמן, היה פנומנלי לראות קבוצה אנגלית משחקת כדורגל כל כך לא אנגלי – כדורים ארוכים אאוט, מסירות קצרות ומהירות אין.

כבר בעונתה הראשונה בטופ, סיימה ניוקאסל במקום השלישי עם 82 שערים ב-42 משחקים. בעונה השניה היא פתחה נהדר, אבל נחלשה בעקבות המכירה של אנדי קול למנצ'סטר יונייטד בינואר ונאלצה להסתפק במקום השישי. בעונה השלישית היא כבר היתה בשלה לגמרי לתואר – פייבוריטית ברורה בכל הפרמטרים. רכישתם של דויד ז'ינולה ולס פרדיננד שידרגה את החוליה הקדמית, קית גילספי התאקלם באגף הימני, פיטר בירדסלי נתן עונה אדירה בקישור בשלהי הקריירה, רוברט לי היה ענק במרכז המגרש, הבלם הבלגי האלגנטי פיליפ אלבר הנהיג את העורף. החבורה של קיגן הובילה אתה טבלה לאורך כמעט כל העונה ביתרון מבטיח שהגיע עד 12 נקודות. העסק נראה סגור, אבל אז החלה הנסיגה.

הגעתו הרסה את המומנטום. פאוסטינה אספרייה(צילום: GettyImages)

הכל היה בידיים של ניוקאסל

ההחתמה של פאוסטינו אספרייה הקולומביאני מפארמה בפברואר פגמה במשחק הקבוצתי המשובח, ורצף הניצחונות נקטע. הפסד 1:0 ביתי ליונייטד, משער של אריק קאנטונה – השני מול היריבה הגדולה תוך קצת יותר מחודשיים – היה מזיק מאוד, וכך גם הפיאסקו מול ארסנל בהייבורי. הפער הגדול נעלם, אבל כאשר התארחה ניוקאסל באנפילד הכל עדיין היה בידיה. היא פיגרה בשלוש נקודות אחרי השדים האדומים עם שני משחקים ביד, וניצחון היה מזניק אותה לעמדה נהדרת, שישה מחזורים בלבד לסיום.

גם לליברפול, השלישית בטבלה בפיגור חמש נקודות מניוקאסל, היה סיכוי תיאורטי קלוש לזכות, והיא לא רצתה לוותר עליו. שש שנים בלבד אחרי האליפות הקודמת של האדומים, איש לא העלה בדעתו שהרצף האומלל הזה יתארך בסופו של דבר ליותר מרבע מאה. המנג'ר רוי אוואנס לא הסכים לוותר על חלום הדאבל, והציב מערך התקפי במיוחד למשחק בו היה חייב לנצח.

באותו ערב הוא לא היה פלופ. סטן קולימור(צילום: GettyImages)

איש המשחק – מקמנמן

יש הטוענים שאיכות ההגנות בקרב הזה היתה מחפירה. הם צודקים. למשל, כבר בדקה השניה מצא כדור ההגבהה של סטן קולימור את ראשו של פאולר שנגח פנימה באין מפריע, וזו היתה טעות מביכה מבחינת הקבוצה שמתיימרת לזכות באליפות. ואולם, מצד שני, הרי המשגים החמורים האלה רק תרמו להצגה. לו ההגנות לא היו טועות, רוב המשחקים היו מסתיימים ללא שערים. כמה משחקים נטולי הזדמנויות אתם זוכרים? את המשחק המופלא הזה יזכרו לנצח, ואל לנו לבוא בטענות. הוא באמת היה הגדול מכולם.

התשובה של ניוקאסל לא איחרה לבוא. בדקה ה-10 פרץ אספרייה מימין, מצא את פרדיננד במרכז הרחבה, והסקורר הכניע בקלילות את דייויד ג'יימס כדי להשוות. עוד ארבע דקות חלפו, והאורחת כבר היתה ביתרון. פרדיננד שלח את ז'ינולה בכדור אדיר במתפרצת, הצרפתי ניער את ג'ייסון מקאטיר האירי וגילגל פנימה – 1:2, והכל נראה ורוד עבור קיגן שהתרווח על הספסל.

אין זה המקום לפרט את כל המהלכים ההתקפיים במשחק שהתנהל בקצב מסחרר לכל אורכו. תעשו לעצמכם טובה, תיכנסו ליוטיוב ותראו אותו באורך מלא. לא תצטערו על השעתיים האלה. ניוקאסל יכולה היתה לסגור עניין הרבה לפני שפאולר הישווה בבעיטה חדה והשלים צמש מבישול של מקמנמן, איש המשחק ששיגע ללא הפסקה את העורבים. בעוד היציעים חגגו, ליברפול יצאה לנבדל באופן שערורייתי ואיפשרה לאספרייה לכבוש את מה שעשוי היה בעולם מושלם להיות אחד השערים החשובים בחייו.

במקום להגן על יתרון 2:3, ניוקאסל המשיכה לשלוח שחקנים רבים למעלה בכל הזדמנות, והקצב לא נעצר לרגע. ליברפול היתה המרוויחה הגדולה מכך בדקה ה-68, כאשר קולימור שלח פנימה כדור רוחב מושלם של מקאטיר, אחד השחקנים הכי אנדרייטד בפרמיירליג בשנות ה-90'. ואז, בזמן פציעות, אחרי אינספור החמצות בשני הצדדים, הגיעה הדרמה לשיאה. קולימור, שנרכש בקיץ 1995 תמורת שיא בריטי דאז של 8.5 מיליון ליש"ט מנוטינגהאם פורסט, עזב כעבור שנתיים על תקן פלופ, אבל זה היה המשחק שלו. אחרי מבצע משולב מרהיב של ראש ובארנס, הגיע החלוץ משמאל והפציץ לרשת. קיגן נשכב על הספסל בתנועה של ייאוש.

הפכו ברגע מפייבוריטים לאנדרדוג. שחקני ניוקאסל(צילום: GettyImages)

החלום נהרס ללא תקנה

זה היה הרגע בו הפכה ניוקאסל מפייבוריטית לאנדרדוג. מנטלית, היא היתה שבורה. היא הבינה כי התואר שהיה בכיס ברח ממנה. ובכל זאת, אחרי שריקת הסיום אמר קיגן למקדרמוט משפט מדהים: "אני אמור להיות מתוסכל עכשיו, אבל אני מרגיש טוב". כאילו צפה מהצד על תקן אוהד נייטרלי ונהנה מכל רגע. זו היתה התמצית הפילוסופיה של קיגן בימים ההם. הוא פשוט אהב כדורגל התקפי ושערים יותר מכל דבר אחר. לעומתו, אוואנס הגיב בהצהרה קצת יותר מציאותית: "ההגנות היו חלשות מאוד. לו כל המשחקים היו מתנהלים כך, המאמנים היו מתים".

קיגן לא מת, אבל הניצוץ בעיניו אבד אחרי הפיאסקו הזה. יונייטד המתינה עד המחזור האחרון כדי לחגוג אליפות, והכישלון של ניוקאסל הוציא את הרוח מהמפרשים של המנג'ר. הוא לא חזר לעצמו מאז והתפטר מניוקאסל בינואר 1997, כאשר דלגליש מחליף אותו באופן סמלי מאוד, וגם מפסיד 4:3 באנפילד, גם אם המשחק אפילו לא התקרב בקצב לחוויה של אפריל 1996. קיגן לא שיחזר את הכדורגל המבריק והשמח באף מקום עבודה לאחר מכן, כולל נבחרת אנגליה. וליברפול? היא הגישה את האליפות במתנה ליריבה השנואה ביותר, סיימה רביעית, וגם הפסידה ליונייטד בגמר הגביע.

אי אפשר להגזים בהשפעת המשחק הכביר באנפילד על הכדורגל האנגלי. התוצאה העלימה את ניוקאסל, שלא שבה לגדולתה מאז, ופגעה בדיעבד גם בליברפול כי היא איפשרה ליונייטד לשלוט. מאז, בכל מפגש בין האדומים לעורבים, נזכרים בממלכה בהצגה המופלאה ומקווים לשחזור, גם אם הם יודעים שהוא בלתי אפשרי. בתודעה ההיסטורית, זה המשחק הגדול ביותר מאז הקמת הפרמיירליג, וסביר להניח שזה לא ישתנה גם בעוד שני עשורים נוספים.

הכישלון הוציא לו את הרוח מהמפרשים. קווין קיגן(צילום: GettyImages)
  • קווין קיגן

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully