המשחק ה-50 של העונה בליגת העל בכדורסל ייערך מחר (שני), אבל חמישה מאמנים כבר פוטרו מתפקידיהם בקבוצות השונות. תשכחו מהסמנטיקה שמנסים למכור לכם: הם לא התפטרו, לא ביקשו להשתחרר ולא הגיעו לסיכום משותף עם המועדון על סיום דרכם. הם פוטרו. אחת לעשרה משחקים בישראל, מאבד מאמן את מקום עבודתו.
הבעיה היא שלא מדובר בשיא שלילי או בתופעה חסרת תקדים. לא צריך לנבור בארכיונים או להסיר אבק מספרי ההיסטוריה העתיקים כדי לאתר את הפעם האחרונה שדבר כזה קרה. בעונת 2008/09, לפני שבע שנים בסך הכל, המצב היה גרוע עוד יותר: חמישה מאמנים נפרדו מעבודתם כבר אחרי שישה מחזורים.
בישראל, כמו בישראל, אוהבים להדביק את התווית "רק בישראל" לכל ביקורת נוקבת. הפעם, לא נעים לומר, זה באמת נכון. במדינות אחרות יש הרבה יותר קבוצות, והרבה פחות חילופים. בארץ עומד אחוז המאמנים שסיימו את תפקידם על 41, בעוד שבשאר הליגות הבכירות באירופה הוא נע בין שישה ל-16.
בספרד יש 18 מועדונים, ועד כה סיימו שלושה מאמנים את דרכם - ואחד מהם, ז'אן טבק, עזב ביוזמתו אתם-יודעים-לאן. בטורקיה וביוון, מדינות שניחנו בסבלנות ובסובלנות בערך כמונו, המצב טוב בהרבה. ורק כאן, כיסא המאמן אינו מתנדנד. מלכתחילה מדובר בכיסא נדנדה.
אהרל'ה ויסברג | מאחורי הק?ל??עים בפייסבוק
רק לפני חודש וחצי, ערב מחזור הפתיחה, התפארנו בראשי המועדונים בליגת העל - שאיפשרו ל-11 מתוך 12 המאמנים בליגה להמשיך בתפקידם. כיום, יש רק שלושה (שרון דרוקר במכבי ראשון לציון, רמי הדרד במכבי חיפה ודני פרנקו בהפועל ירושלים) שפתחו את העונה שעברה ושרדו עד עתה.
לא מעט בעלי קבוצות ומנהלים מעורבים באופן ישיר בבניית הסגלים. להחליף זרים בסיטונאות עולה כסף, ולהחליף מאמן זה הפתרון הזול, הנוח, המיידי והזמין. גם אם לא תמיד יעיל. הרי את בעל הבית אי אפשר לפטר, ובבוס אי אפשר לנזוף. ומי המאמנים שיביאו את הבשורה? אלה שכבר היו שם, לא תמיד הצליחו, ובסופו של דבר בחרו להיפרד.
* שרון אברהמי לא הצליח להעלות את הפועל תל אביב לליגת העל, והיה חלק מהצוות המקצועי בקיץ הזה, אבל שודרג מעמדת עוזר המאמן למשבצת המאמן.
* דן שמיר ניצל מירידת ליגה בעונתו האחרונה כמאמן הפועל חולון, ולמרות שהיה אמור להמשיך, הוא ביקש ואף קיבל שחרור למשרת עוזרו של אטורה מסינה בצסק"א מוסקבה.
* עודד קטש חוזר להפועל אילת, וזה מה שאמר לי בראיון ל"ישראל היום" לפני מעט יותר משנה: "ראיתי את עצמי ממשיך, אבל זה בכלל לא היה על הפרק כי הבעלים דורון הרציקוביץ' לא רצה שאני אמשיך. זה בסדר שהוא לא רצה, אבל מה שמפריע לי זה שהוא לא אמר את הדברים כמו שהם. בעצם הראו לי את הדרך החוצה. אנשים החליטו להגיד שאני כאילו לא נמצא, וזאת הסיבה, אבל הייתי שם כל יום. אני לא חושב שאפשר להיות יותר מעורב ממה שהייתי. לא החסרתי אימונים, הייתי מחויב לדבר הזה יותר מכולם. לא דורון ולא מוטי אמסלם היו"ר היו שם ביום-יום".
* עופר ברקוביץ', כמו רלף קליין ז"ל וצביקה שרף יבדל"א ועוד אי אילו מנהלים מקצועיים בתולדות הכדורסל הישראלי, הוצנח מכסאו הנוח בחזרה לקווים, והפעם בנס ציונה. מדוע ויתר על ג'וב מובטח ויציב בשביל לחזור לבית המשוגעים הזה? אין לדעת. ימים יגידו אם ההימור השתלם מבחינתו.
* ורק מכבי תל אביב, כמו תמיד, יוצאת דופן, והחתימה מאמן שמעולם לא עבד בשורותיה, ושהקשר היחיד בינה לבינו היה כשהפסידה לו בגמר גביע אירופה לאלופות לפני 26 שנים. ולא נזכיר את העובדה שהוא בן ארצו של מנהל הקבוצה. אה, בדיוק הזכרנו. הלאה, מתקדמים.
ואני חושב, הפועל שוב הפסידה
ב-23 במארס 2014 אירחה הפועל תל אביב את מכבי חיפה בהדר יוסף, וכמעט שמטה ניצחון בטוח. היא הוליכה ביתרון 32:47 במחצית, אבל איבדה את כולו ובסיום הצליחה לגרד את ה-W בתוצאה 85:88. פרנקו היה על הקווים בצד המפסיד, דונטה סמית' היה על הפרקט וסיים עם שורה מפלצתית של 29 נקודות, 7 ריבאונדים, 11 אסיסטים ושיא קריירה בליגה של מדד 47.
שנה ושמונה חודשים, או ליתר דיוק 616 ימים חלפו מאז, והאדומים לא השכילו לנצח שוב במשחק צמוד שהסתיים בפער של חמש נקודות ומטה. 16 הזדמנויות היו להם במסגרות רשמיות (בליגה, בפלייאוף ובגביע המדינה), ובכולן הפסידו. האחרונה שבהן הייתה אמש, בבית, מול הפועל ירושלים - שאחראית לסטריק הזה יותר מכל יריבה אחרת. פרנקו ודונטה היו הפעם בצד המנצח.
כמעט כל הנסיבות והנתונים השתנו מפעם לפעם: זה קרה בעשרה אולמות שונים, עם שלושה מאמנים שונים, נגד שמונה יריבות שונות, ובשני מקרים נרשמו גם הארכות. רק דבר אחד נותר יציב ובטוח. ההפסד. 16 הפסדים ב-16 משחקים צמודים. מישהו אמר "רוח המועדון"?
המשוריינים הנצחיים נגד השריונים
אירופה כמרקחה: בכל משחק יורוליג, לפני שריקת הפתיחה, מסתדרות החמישיות הפותחות בשורה על הפרקט ונעמדות דום לרגל נגינת ההמנון הרשמי של המפעל. ממש ליגת האלופות לעניים. אלא שבשבועות האחרונים, מבוזה ההמנון בלא מעט אולמות ברחבי היבשת. האוהדים כבר הבינו שעבדו עליהם ושמכרו אותם תמורת נזיד עדשים. ההסכם שיהפוך את היורוליג לליגה סגורה הותיר לא מעט מועדונים קבועים בחוץ, ולאוהדים יש לא מעט מה לומר.
התחושה היא כי המילה האחרונה לא נאמרה. מבין 11 החברות הקבועות במועדון האקסקלוסיבי, יש אחת (פנאתינייקוס) שעדיין לא חתמה על ההסכם. בתחילה תלתה את ההשתהות בייעוץ משפטי, ומאז היא נקלעה לסחבת, כנראה מכוונת. רבים מהמועדונים שלא עברו את הסלקציה ונשארו מחוץ למסיבה כבר בוחנים אפשרות להתאגד יחד, תחת המטרייה של פיב"א אירופה ושל הליגות המקומיות.
הבוז להמנון היורוליג בוודאי לא יישמע ביד אליהו, מאחר שהכרטיס לטופ 16 - שנראה כמעט אבוד העונה - מובטח מראש למכבי תל אביב לעשר השנים הבאות (עם אופציה לעשר נוספות), אבל הקהל הצהוב נחשף לראשונה למחאה הזו ביום חמישי האחרון במלאגה. מחאה יזומה, עם דמותו של ג'ורדי ברתומאו על שטרות של דולרים, ובהחלט תרבותית וגם צודקת.
צודקת, אבל גם מעט צבועה במקרה של מלאגה, כפי שהבחין דובי יעקובוביץ'. אוניקאחה היא חברה קבועה ביורוליג מאז עונת 2001/02, ואין עוד מועדון אחד ברחבי היבשת שנהנה כמותה משיטת השריונים הלא ספורטיבית. היא הגיעה פעם אחת בלבד לפיינל פור (ב-2007) ולא עברה את הטופ 16 בשמונה העונות האחרונות, זכתה רק פעם אחת באליפות ספרד (ב-2006) ולא הגיעה מאז אפילו לגמר הפלייאוף.