זהב טהור: על רצף הניצחונות של גולדן סטייט וההשוואה לשיקגו

גולדן סטייט נהנתה ממזל ולוח משחקים ידידותי בדרך לשיא, אבל הרעב שלה להצליח והשילוב הקטלני בין סטפן קרי הרקדן ודריימונד גרין המנהיג הופכים אותה למיוחדת והיסטורית. שגיא רפאל על המבחן האמיתי של הווריירס ועל ההשוואה לשיקגו המיתולוגית

שגיא רפאל
AP

הניצחון הלילה (בין שלישי לרביעי) של גולדן סטייט על הלייקרס שיפר את הפתיחה הטובה בליגה אי פעם ל-16 ניצחונות. השיא הקודם עמד על 15, ואותו השוותה גולדן סטייט בניצחונה הקודם על דנבר. עכשיו הקבוצה הנפלאה הזו קיבלה את החותמת שהשחקנים שלה כל כך רצו – קבוצה היסטורית. בואו לא נתבלבל, הרצף הזה לא מבטיח להם אליפות בסוף העונה, ולא עושה רושם על היריבות. ועדיין זהו הישג ראוי להערכה.

ה-NBA איננה רק מדד ליכולת כדורסל, היא הרבה יותר מזה. כאשר אתה מתעורר בבית מלון בבוקר, לא זוכר באיזה עיר אתה, לפני משחק רביעי בחמישה ימים, צריך הרבה יותר מיכולת וכישרון בשביל לנצח. לעלות ל-82 משחקים ב-NBA עם הרצון לנצח איננו דבר מובן מאליו. יש ערבים שבהם הכל כואב, יש ערבים שבהם נמאס, יש ערבים שאין חשק. זה קורה גם לשחקני NBA. זה מה שהופך את הרצפים האלה למשהו מעורר הערכה. על אחת כמה וכמה כשזה קורה בתחילת העונה, כשהקבוצה עדיין מחפשת את הזהות שלה.

במקרה של גולדן סטייט יד הגורל התערבה, ושלושה דברים עזרו לה להגיע להישג הנהדר הזה:

1. הזהות של הקבוצה ברורה - הסגל לא השתנה בקיץ, וגם בלי מאמן הם יודעים מה הם עושים.

2. לוח משחקים ידידותי – הווריירס עדיין לא יצאו למסע משחקי חוץ ארוך של יותר משני משחקים.

3. מזל – סל שברוק לופז קולע 99 מ-100 פעמים פגע בחלק האחורי של הטבעת ויצא החוצה. זה היה יכול להיות ההפסד הראשון שלהם, ונגמר בניצחון בהארכה. אין צורך להיעלב מייחוס המזל. צריך מזל בחיים, והוא הולך עם הטובים.

עוד באותו נושא

גולדן סטייט הביסה את הלייקרס ושברה את שיא הניצחונות בפתיחת עונה

לכתבה המלאה
הרבה מזל, הרבה כישרון. קרי (צילום: GettyImages)

לסיכום, מדובר בהישג מעורר הערכה, אבל צריך להישאר בפרופורציות. בוסטון סלטיקס של עונת 57-58 החזיקה בשיא הניצחונות הרצופים בפתיחת העונה לאלופה יוצאת – 14. יודעים מה היה הייחוד הנוסף של הקבוצה הזו? זו הקבוצה היחידה של בוסטון מ-1957 עד 1966 שלא זכתה באליפות. ב-1958 הם הפסידו את האליפות לסנט לואיס הוקס. פרופורציות, כבר אמרנו?

רון הארפר, הרכז הפותח של שיקגו 1995/6 ירה את יריית הפתיחה כשצייץ ששיקגו של אותה עונה הייתה קבוצה טובה יותר והייתה מנצחת את גולדן סטייט בסוויפ. צ'ארלס בארקלי כמובן מייד קפץ לבוץ (הוא מאוד אוהב לריב עם אוהדי גולדן סטייט, הם מאוד אוהבים להזכיר לו את זה כשהוא טועה). מאז עיתונאים רבים נדרשו לשאלה הזו, כמו גם לשאלה איזו קבוצה טובה יותר, והאם גולדן סטייט ישברו את השיא. האם גולדן סטייט טובה יותר? לעולם לא נדע, מעצם העובדה הפשוטה שבספורט להיות טוב יותר, משמעותו לנצח על המגרש. מכיוון שלא נצליח לכנס את שתי הקבוצות האלה (בשיאן) למשחק, לא נדע.

הכדורסל של היום והכדורסל של אז שונה לחלוטין. חוקים שונים, משחק שונה. גולדן סטייט משחקת בהתאם לחוקים של היום. האם זה הופך אותה לטובה יותר או פחות? לא זה ולא זה. זה מה שזה. תוסיפו את השינויים האחרים שקרו ב-20 השנים האחרונות – התמקצעות הקלעים והעליה במספר השלשות, השינויים שעברו על שחקני הפנים, קצב משחק שונה. זה פשוט לא בר השוואה.

מה שכן אפשר להשוות זה מספרים. אם גולדן סטייט ינצחו יותר מ-72 משחקים בעונה הרגילה, הם יהיו הקבוצה שניצחה הכי הרבה משחקים בשלב זה. עוד שיא. לא יותר ולא פחות. האם הם יעשו את זה? מי שמכיר את הליגה מספיק שנים יודע שאי אפשר להסיק מסקנות מחודש אחד טוב. תראו את אטלנטה של חודש ינואר בעונה שעברה, ותראו את אטלנטה של חודש מאי. תראו את קליבלנד של נובמבר, וקליבלנד של מאי. דברים משתנים מיום ליום, ובטווח של חצי שנה יותר מדי יכול לקרות. האם הווריירס רוצים להגיע לשם? כן. הם רוצים את ההכרה שלהם. במיוחד שחקן אחד - דריימונד גרין.

הלידר. דריימונד גרין (צילום: GettyImages)

אם יש משהו שכן אפשר להשוות בין שיקגו של 95/6 לקבוצה הנוכחית זה בתפקידים שג'ורדן מילא באותה עונה. מייקל חזר לליגה בעונה הקודמת והפסיד לאורלנדו. הוא בא להוכיח, והיה ה-MVP של אותה עונה. הוא היה גם הקול בחדר ההלבשה (לפי דברים שאמר סטיב קר), המנהיג והמוטיבטור. לגולדן סטייט יש מרכיבים דומים, אבל בשני שחקנים שונים. סטף קרי הוא השחקן שבא להוכיח, ונכון לפתיחת העונה הוא משחק שתי רמות מעל הליגה. רוקד על המגרש, ומבעיר את היציעים בכל מקום שהוא מגיע אליו. המנהיג, המוטיבטור, והקול בחדר ההלבשה הוא דריימונד גרין, נכון להיום השחקן השני בחשיבותו בגולדן סטייט. אם יצא לכם לראות את המשחק נגד הקליפרס, במהלך המחצית הראשונה, כשלוס אנג'לס שטפה את המגרש והובילה ב-23 הפרש, רק קול אחד נשמע בפסק הזמן של הווריירס. קולו של גרין. זה המוטיבטור, זה מי שדוחף את הקבוצה הזו לגדולה. זה מי שיעשה הכל בשביל הניצחון, וישאיר 100 אחוז על הפרקט. סטף קרי הוא הכישרון והיכולת, דריימונד גרין אחראי על המוטיבציה והרצון.

אלו שני המרכיבים שהופכים את הקבוצה הזו למה שהיא. כל פיק אנד רול ביניהם מפרק את ההגנה. עזבתם את קרי? חטפתם שלשה. החלפתם? השארתם מיס מאץ' ששני השחקנים יודעים לנצל. עשיתם דאבל טים? גרין מיד יקבל את הכדור להתקפה של 4 על 3. זה לא מקרי שגרין מוביל את הקבוצה באסיסטים (6.7), פעם אחר פעם הוא חודר ומוצא קלעי על הקשת, או את פסטוס אזילי להאלי הופ. חס וחלילה מלזלזל באחד השחקנים האחרים, כולם שחקני כדורסל מצויינים, אבל שני אלה הופכים את הקבוצה למיוחדת.

היכולת של גרין לשחק סנטר הופכת אותו לעוד יותר מיוחד. שחקן שרשום בגובה שני מטר, נגד שחקנים של 2.1 מטר ויותר. אי אפשר להזיז אותו, אי אפשר לקחת עליו ריבאונד. קלעתם עליו פעם אחת? הוא ימצא דרך בשביל שזה לא יקרה פעם נוספת. הוא גם יגיד לכם את זה, ויזכיר לכם את זה כשתכשלו. טראש טוקר מהסוג הישן והטוב. "אני לא רוצה שאנשים יזכרו אותי כסקורר ענק, קלע טוב, מוסר, מנהל משחק, חוסם או מגן. אני רוצה שיזכרו אותי כמנצח", אמר פעם. המשפט הזה מסכם את גרין.

שילוב קטלני. גרין וקרי (צילום: GettyImages)

היכולת של גרין מאפשרת לווריירס לשחק כדורסל שנראה כמו סמול בול, אבל איננו סמול בול. סמול בול איננו כדורסל מנצח. בסמול בול אין הגנה. תקלע הרבה, תספוג יותר. הכדורסל שגולדן סטייט משחקת הוא בלתי עציר, וזה קורה דרך ההגנה שלה. המושג שלדעתי יותר מתאים לסגנון המשחק הוא מושג שג'יילן רוז (שחקן העבר ופרשן ב-ESPN) מרבה להשתמש בו: Positionless basketball – כדורסל ללא עמדה. הווריירס משחקים עם סטף קרי הנמוך לעמדה ועוד ארבעה שחקנים בין 1.98 ל-2.03, וזה מאפשר להגנה שלהם להחליף הכל. כולם יכולים לשמור על כולם בחוץ. כשיש מיס מאץ' בצבע, הם יודעים לעשות דאבל טים, ולהתאושש מספיק מהר בשביל למנוע זריקות חופשיות. ככה הם כופים על היריבות 42.7 אחוז מהשדה (מקום שישי בליגה) ו-29.7 אחוז משלוש (מקום שלישי בליגה).

מרוב שההתקפה שלהם טובה, ההגנה שלהם לא מקבלת מספיק קרדיט. גם העובדה שיחסית הם סופגים הרבה נקודות מבלבלת. זה קורה בגלל קצב משחק גבוה, אבל עדיין הם כופים המון איבודים ואחוזים נמוכים על היריבות. יש להם דקות שבהן הם פשוט אוטמים את הסל וקולעים בקצב בלתי אפשרי, מה שאומר שהם יכולים לסגור משחק, או לפתוח אותו כמו שלמדו הקליפרס, בדקות ספורות. את העובדה שכשהם מובילים ב-15 נקודות הם לא מפסידים (החל מתחילת העונה שעברה) בוודאי כבר קראתם מספר פעמים בוואלה. הנה קוריוז נוסף: במשחקים שבהם גולדן סטייט פיגרה ב-20 נקודות מאז תחילת העונה שעברה, המאזן שלהם הוא 3:3. ריצות כאלו לא יכולות לקרות בלי הגנה.

חוזים בקבוצה היסטורית. אוהדי גולדן סטייט (צילום: GettyImages)

מה הלאה? לווריירס יש עוד משחק חוץ בפיניקס, ומשחק בית נגד סקרמנטו, לפני שהם יוצאים למסע של שבעה משחקי חוץ. לאחר מכן הם יחזרו הביתה לחמישה משחקי בית, כשהמרכזי שבהם יהיה משחק חג המולד נגד קליבלנד. עד קליבלנד, היא לא פוגשת אף קבוצה שיכולה לקרוא לעצמה קונטנדרית. היא תשחק נגד סן אנטוניו לראשונה בסוף ינואר, ונגד אוקלהומה סיטי רק בפברואר.

כל קבוצה שתעלה מולה תרצה להיות הראשונה שתנצח אותה. המוקשים העיקריים מבחינת הלוח הם ברוקלין, מילווקי ופיניקס אחרי שחוזרים הביתה. ההפסד בוא יבוא. אם הם יסיימו את 2015 עם 29 ניצחונות (מתוך 32 משחקים), אפשר יהיה להתחיל לדבר על השיא. עד אז, צריך להמתין. בינתיים, אפשר, ורצוי, לצפות וליהנות.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully