שנת 2015 בטניס העולמי הסתיימה ביום ראשון עם הזכייה של נובאק דג'וקוביץ' בטורניר גמר הסבב. אמנם גמר גביע דייויס בין בלגיה לבריטניה עדיין לפנינו, אך כבר עכשיו אפשר לערוך סיכומים של השנה שהייתה - השנה בה נובאק דג'וקוביץ' וסרינה וויליאמס שלטו ללא עוררין בטניס, אבל שנה בה גם קיבלנו סיפורים מעניינים, תקוות חדשות לעתיד ולא מעט נפילות.
סרינה וויליאמס
כמו נובאק דג'וקוביץ', גם בסבב הנשים זו הייתה שנת סרינה. נכון שהיא לא השלימה את "סרינה סלאם" ולא הצליחה לזכות בכל ארבעת התארים באותה שנה, אבל שלושה תארים והיכולת האדירה שגילתה הם בהחלט הישג עצום מבחינתה. האמריקאית בת ה-34 רשמה כמה משחקי שיא - כמו מול ויקטוריה אזרנקה ברולאן גארוס - וחזרה ממצבים קשים מאוד - כמו מול הת'ר ווטסון בווימבלדון - וכמעט תמיד יצאה עם ידה על העליונה (אלא אם מחשיבים את חצי הגמר בניו יורק וההפסד המדהים לרוברטה וינצ'י).
כמו דג'וקוביץ' בגברים, גם סרינה אצל הנשים הפכה לנקודת ההתייחסות בנשים ולמושא סביבו ותחתיו חוסות כל שאר השחקניות. כך הן מנסות להיות, אותה הן מנסות לנצח ולפעמים זו מטרה והישג גדולים יותר מאשר זכייה בטורניר.
כשבכל זאת נוגעים בהפסד ההוא מול וינצ'י, אפשר ללמוד הרבה. הדבר הראשון הוא שבאופן פרדוקסלי לסרינה וויליאמס הרבה יותר קל לשחק בגמר גרנד סלאם מול יריבה שמפציצה את הכדורים מהקו האחורי (סטייל שראפובה או אזרנקה למשל), מאשר מול אחת שמכה סלייסים ומאטה את הקצב, מציקה לה עם דרופ שוטים מוצלחים, עולה לרשת, משתמשת בטופ ספין ובאופן כללי מגוונת את המשחק. סרינה אוהבת לשחק מאחורה ולהרביץ כמה שיותר חזק, ובזה היא ככל הנראה הגדולה שאי פעם דרכה על מגרש הטניס.
כמו כן, מבחינה מנטאלית הרבה יותר קל לה לשחק בגמר גרנד סלאם מאשר בסיבוב הראשון או בשני. אם בעבר היא הייתה דורסת כל יריבה בסיבובים המוקדמים ומתקשה יותר בשלבים המאוחרים, כמו שאמור להיות, הרי שהשנה הגיעה לידי ביטוי נקודת הקיצון השנייה. סרינה מתקשה מאוד בסיבובים המוקדמים. לא נוח לה לשחק נגד יריבות שהיא לא מכירה, קשה לה מבחינה מנטאלית לפמפם ולהטריף את עצמה לקראת משחק בסיבוב השני. באוסטרליה למשל היא נזקקה לשלוש מערכות בסיבוב השלישי ובשמינית הגמר. ברולאן גארוס היא עבדה קשה מאוד בסיבוב השני וחזרה מפיגור מערכה כדי לנצח 7:5, 3:6, 3:6 את אנה לנה פרידזאם הגרמנייה. בווימבלדון היא כבר ראתה את הדרך החוצה בסיבוב השלישי ואיכשהו הצליחה לחזור כדי לנצח 2:6, 6:4, 5:7 את הת'ר ווטסון.
מצד אחד, ברור שוויליאמס טובה מאותן יריבות שהיא פוגשת בסיבובים המוקדמים ואפילו בפער משמעותי. מנגד, הראש והרגליים מתקשות דווקא בשלבים האלה. הבעיה הגדולה היא שבכל שנה היריבות "הקטנות" הופכות להיות חזקות, מגוונות וכישרוניות יותר, ובעיקר כאלה שמעזות לאתגר אותה. הרבה יותר "קל" לנצח את סרינה וויליאמס בסיבוב הראשון או אפילו השלישי בגרנד סלאם מאשר בחצי גמר או בגמר, שם המשימה הופכת לבלתי אפשרית. זה מה שהפך את הניצחון של וינצ'י לסנסציוני אפילו יותר.
עושה רושם שזה המבחן הגדול ביותר שיעמוד מולה גם בשנה הבאה, לצד ההתאוששות מההפסד שובר הלב בחצי גמר אליפות ארצות הברית, שעלול להכניס אותה למשבר. סרינה הרי לקחה חופשה ו-ויתרה על הופעה בטורניר גמר הסבב, כשכל הזמן התפרסמו ידיעות רכילותיות עליה ועל קשרים רומנטיים שלה. נראה שהיא זקוקה להתאוששות מאובדן החלום של זכייה בארבעה גרנד סלאמים באותה שנה, ומעניין לראות אם היא תצליח לחזור ל-2016 ביכולת אותה הציגה ב-2015, ואיך תתמודד עם סוגיית הרעב והתשוקה.
אנדי מארי
הסקוטי פתח מצוין את השנה עם גמר באליפות אוסטרליה, חצי גמר באינדיאן וולס ובמיאמי, זכייה בשני תארים על חימר (מינכן והמאסטרס במדריד), חצי גמר ברולאן גארוס ובווימבלדון וזכייה במאסטרס במונטריאול. חצי השנה שלאחר מכן לא הייתה מרשימה במיוחד. מעבר לכך, הבעיה הגדולה של מארי הייתה במפגשים עם דג'וקוביץ'. שבע פעמים הוא שיחק מול הסרבי השנה והפסיד בשישה מהמקרים, תוך כדי שהוא מקבל שני בייגלים. בסך הכול נולה ניצח אותו ב-10 מ-11 המפגשים האחרונים ביניהם, במה שהיה פעם מאבק חזק ועיקש ולאחרונה נראה כמו ניצחון קל עבור דג'וקוביץ'. מעבר להפסדים, מארי גם נראה די חסר אונים מול הסרבי ברוב המפגשים, כשבדרך כלל הוא שמר על רמה גבוהה והיה במשחק ואז לפתע קרס ואיבד כל קשר לאירוע. זה משדר מסר שלילי מאוד, בטח כשמהצד השני של הרשת עומד טורף בסדר גודל של דג'וקוביץ'.
מצד שני, העונה של מארי יכולה להשתנות פלאים אם יזכה בסוף השבוע הקרוב בגביע דייויס עם נבחרת בריטניה. בניגוד לנבחרות שזכו בשנים שעברו בדייויס, כמו שוויץ, צ'כיה ובטח ספרד, הבריטים לא משופעים בכוכבים. להפך, אם מארי לא משחק, מדובר בנבחרת בינונית עם שחקנים טובים ביום נתון, אבל לא כאלה שיכולים להגיע לגמר גביע דייויס. עם כל הכבוד לג'יימס וורד, קייל אדמונד הצעיר ודן אוואנס הבעייתי, לא הם אלה שיסחבו את בריטניה על הגב לזכייה בתואר. לכן, ההישג של מארי במפעל הזה הוא פשוט עצום ויכול להוות השראה לילדים רבים בבריטניה. המדורג שני בעולם לקח את הנבחרת שלו כמעט לבד לגמר וכשהיא ממש לא נהנית מאיזו הגרלה נוחה, כמו היריבה שלה בגמר. הבריטים התחילו עם 2:3 מול ג'ון איזנר, דונלד יאנג והאחים בריאן, המשיכו עם 1:3 עצום על מעצמת הטניס צרפת וסיימו עם 2:3 ביתי מול אוסטרליה של טנאסי קוקינאקיס וברנרד טומיץ'. אנדי מארי שיחק תפקיד מכריע בכל אחד מן המפגשים הללו, כשפרט למפגש מול ארצות הברית הביא לנבחרת שלו שלוש נקודות בכל אחד מן המפגשים כשהוא משתף פעולה עם אחיו ג'יימי בזוגות.
עכשיו יש למארי הזדמנות אולי בלתי חוזרת להשיג משהו גדול עבורו, הקריירה הנהדרת שלו והמדינה שלו. אם בנוסף לאלוף גרנד סלאם (פעמיים), מדליסט זהב מלונדון 2012 ועוד שלל ציוני דרך יוסיף גם את תואר גביע דייויס, זה יכול לתת לו דחיפה עצומה לקראת 2016, ולהשכיח את הסיומת המאכזבת של 2015.
ויקטוריה אזרנקה
בניגוד לשנים שעברו, הפעם ויקה לא התמודדה עם פציעה קשה ב-2015. למרות זאת היא גם לא הצליחה לחזור להיות השחקנית שהייתה לפני אותה סדרת פציעות והפרידה מבן זוגה, או במילים אחרות: הטניסאית השנייה בטיבה בעולם והיריבה האמיתית של סרינה וויליאמס. הבלארוסית כאילו הייתה שם, עשתה הכול נכון ורק היה חסר לה הניצחון האחד הזה שייקח אותה קדימה ויחזיר אותה לרמת האינטנסיביות וההישגיות שהייתה לה לפני הפציעות.
ה-משחק הזה היה יכול להיות בסיבוב השלישי של רולאן גארוס מול סרינה וויליאמס, כשהובילה 3:6 ועם יתרון שבירה במערכה השנייה, אבל אז הגיעה טעות השיפוט של קאדר נאוני, שקבע שהן צריכות לשחק נקודה חוזרת אחרי שינוי קריאה במקום לתת לה את הנקודה. זה הוציא את ויקה משיווי משקל, העיר את סרינה ומשם הבלארוסית התמוססה. ב-2016 היא תהיה חייבת להשיג את ה-משחק הזה כדי לחזור לעצמה ובעיקר כדי להתחיל לטפס בדירוג מהמקום ה-22, שתמיד יסדר לה יריבות מהטופ העולמי - בדרך כלל סרינה - כבר בשלבים מוקדמים של טורנירי גרנד סלאם.
עוברים ובאים
דומיניק תים (20 בעולם) - תענוג לראות אותו כשהוא בשיאו וכך היה כשזכה השנה בטורנירים אומג וגשטאד בזה אחר זה. מצד שני, הוא עדיין לא טוב על משטח קשה ועל דשא כמו שהוא טוב על חימר, אפילו לא קרוב לזה. ברגע שהאוסטרי בן ה-22 יצליח לאזן מעט יותר את ההבדלים האלה ביכולות שלו, הוא יוכל לפרוץ בגדול ובהחלט יש שם פוטנציאל לטופ 10 עולמי.
בנואה פר (19) - כמו שאמר לי פעם כתב צרפתי על בן ארצו: "הוא כישרון אדיר ובחור מקסים, אבל הוא יכול להיות משוגע לגמרי". ואכן, לראות את בנואה פר זה לפעמים תענוג צרוף. יש לו בקהנד קרוב לשלמות, הגשה אדירה והוא יודע לעלות לרשת. מצד שני, כשמשתחרר לו הפיוז, הוא מתחיל להשתולל ולהתעצבן ואז המצב רע. עוד יותר גרוע מזה, הוא המצב בו פר פשוט "מוותר" על משחקים או הופך אותם למעין מופעי ראווה לצחוקים ושטויות.
פליסיאנו לופס (17) - עשה הישג גדול כשהגיע לרבע הגמר באליפות ארצות הברית ובעיקר עשה טוב למין הנשי. בכל משחק שלו בניו יורק, הרשת געשה מנשים שהתלהבו מהמראה החיצוני שלו ועודדו אותו. מעניין מה היה קורה אם היו כותבים את אותם הדברים על שחקנית טניס ולא על שחקן.
הצעירים והעולים - בורנה צ'וריץ' (44 בעולם) ואלכס זברב (81). הראשון בן 19, השני עדיין רק בן 18. שניהם סומנו כהבטחות ענקיות ועשו הישגים גדולים בטורנירי הנוער ושניהם עושים צעדים ראשונים בסבב. כל אחד מהם כבר עשה הישגים יפים בטורנירים, אבל נראה שבשלב זה של הקריירה שלהם הדבר ממנו הם יכולים ללמוד הכי הרבה זה דווקא אותם הפסדים בחמש מערכות בטורנירי גרנד סלאם. כך לומדים לשחק משחקים של הטוב מחמש מערכות, שזה משחק שונה לחלוטין ממשחק של הטוב משלוש, כך מתחזקים פיזית ומתאקלמים לרמות אינטנסיביות של שחקן ATP בחמש מערכות. לצ'וריץ' היה ניצחון של סרגיי סטחובסקי בחמש מערכות עם 7:9 במערכה החמישית בווימבלדון והפסד בחמש מערכות לאנדראס ספי באותו טורניר. לזברב היה ניצחון בחמש מערכות עם 7:9 מול טימוראז' גבאשווילי באותו טורניר והפסד בחמש מערכות קשות לבן ארצו הוותיק פיליפ קולשרייבר בסיבוב הראשון של אליפות ארה"ב אחרי שעבר משחקי מוקדמות קשים. אלה שני הטניסאים שיהיה הכי מעניין לעקוב אחריהם גם ב-2016.
גרבינייה מוגורוסה (3) - כיף לראות כשהיא בשיא. היכולות הפיזיות הטבעיות שלה הן אדירות, החבטות שלה בעוצמה גבוהה מאוד וגם יש לה לא מעט שכל וניהול משחק מושכל ולא רק הפצצות. עם זאת, וכמו מרבית השחקניות בסבב, היא עדיין סובלת מעליות וירידות. רגע השיא שלה השנה היה כמובן עם ההגעה לגמר ווימבלדון, שגם הפסידה לסרינה וויליאמס.
קרולינה פלישקובה (11)
לרגעים מסוימים ב-2015 היו לצ'כיה שלוש שחקניות בין שמונה הראשונות בעולם, כשלפטרה קביטובה ולוסי ספארובה הצטרפה גם קרולינה פלישקובה. הצ'כית בת ה-23 עושה הישגים גדולים בטורנירי WTA קטנים ואפילו די גדולים, אבל בטורנירי גרנד סלאם זה עדיין לא זה והישג השיא שלה הוא הסיבוב השלישי באוסטרליה ובארצות הברית.
לפעמים אפשר לשחק מצוין בטורנירים הפחות גדולים וכך להתקדם בדירוג, כמו שעשתה פלישקובה, כשגם שחקניות שמדורגות נמוך יותר לפעמים נוחלות הצלחות פנומנליות בטורנירי גרנד סלאם. פלישקובה, אחותה התאומה של קריסטינה המדורגת במקום ה-118 בעולם, גבוהה, חזקה ובנויה לתלפיות. יש לה סרב שהוא נשק חזק וחבטות מצוינות מהקו האחורי. ב-2016 הישגים בטורנירים הקטנים כבר לא יהיו מספיק עבורה והיא צריכה להתחיל להוכיח את עצמה גם על הבמות הגדולות יותר. אולי הזכייה בגביע הפדרציה והעובדה ששיחקה חלק חשוב בגמר כשהביאה לצ'כיות שתי נקודות (ביחידות מול אנסטסיה פאבליוצ'נקובה ואת הנקודה הגורלית בזוגות), ייתן לה את הביטחון הזה בעצמה.
ג'יני בושאר (48) - הקנדית עברה שנה רעה מאוד מבחינה מקצועית. עד שדברים כבר התחילו להסתדר לה באליפות ארצות הברית, היא החליקה בחדר ההלבשה ונאלצה לפרוש לפני המשחק מול רוברטה וינצ'י בשמינית הגמר. עכשיו היא מתעסקת בתביעת איגוד הטניס האמריקאי בעקבות אותה החלקה במה שנראה כמו ניסיון קטנוני מעט לחפש אשמים למקרה אומלל של חוסר מזל. מוטב שתתעסק בעבודה קשה.
הגיע זמנן - סלואן סטיבנס, קרולין גרסיה, קמילה ג'ורג'י, אליסון ואן אויטבנק, דניסה אלרטובה, אניקה בק, מרגריטה גספריאן (בקהנד ביד אחת!), קרינה ויטהופט, אנה קוניוך וכמובן בלינדה בנצ'יץ'. כל השמות הללו הם של שחקניות צעירות ומוכשרות מאוד שנמצאות בטופ 100 העולמי. על כולן אנחנו שומעים כבר כמה שנים טובות והגיעה הזמן שיעשו את קפיצת המדרגה וישדרגו את עצמן לשחקניות מהשורה הראשונה בעולם (חוץ מבנצ'יץ' שכבר עשתה את זה).