השבוע השני של העונה של קליבלנד היה הרבה פחות מרשים מהראשון, אך הסתיים עם ארבעה ניצחונות. היה צפוי שקבוצה פצועה לא תוכל להמשיך לשחק כמעט מושלם, כפי שהקאבס שיחקו מול ממפיס ומיאמי, בתחילת נובמבר. העסק הפך למסובך יותר כאשר ג'יי אר סמית' הצטרף למצבת הפצועים, כך ששלושת הגארדים הבכירים של דיוויד בלאט נעדרו משלושת המשחקים האחרונים.
קליבלנד נבנתה לעומק, בדיוק כדי להתמודד עם מצבים כאלה, אך כאשר שלושה גארדים חסרים, אין ברירה אלא לאלתר ולחפש פיתרונות לא אידיאליים. בלאט העלה בחמישייה את ריצ'רד ג'פרסון, שגם כשהיו לו רגליים היה איטי מדי בשביל לתפקד כגארד, בעיקר כדי לשמור על כרמלו אנתוני ופול ג'ורג', בתקווה שלברון לא יצטרך לבזבז על כך אנרגיות. מול פילדלפיה, בלאט שלח לחמישייה את ג'ארד קנינגהאם, שחקן קצה רוטציה שמתאים הרבה יותר כמחליף תזזיתי. בסופו של דבר, בכל משחק הוא שיחק דקות ארוכות עם מו וויליאמס ומתיו דלבדובה יחד, שכן הם שני הגארדים הבכירים שנותרו לו והם משלימים אחד את השני. שניהם עשו את מה שהם יודעים בצורה טובה השבוע.
השינוי המרכזי ברוטציה היה הכנסתו של ג'יימס ג'ונס אליה על חשבון אנדרסון ורז'או. הסנטר הברזילאי נראה טוב בדקות שקיבל במשחקים הראשונים, אך במפגש הראשון מול פילדלפיה, יחידת הספסל לא הצליחה ליצור מצבי זריקה טובים ובשלב מסוים, בלאט עשה את מה שהוא עושה כאשר שום דבר אחר לא הולך: שלף את ג'ונס מקצה הספסל ועבר להרכב נמוך. בדקות האחרונות של המחצית הראשונה, פתאום קליבלנד מצאה את עצמה, עם חמישייה שהזכירה את הפלייאוף, עם לברון ג'יימס לצד דלי, טריסטן תומפסון, ג'ונס וקנינגהאם במקום סמית'/שאמפרט הפצועים. אולי זה זיכרון הפלייאוף שאפשר דווקא להרכב הזה להיטען באנרגיות, להעיר את הקבוצה ולשנות את המומנטום של המשחק.
זה היה גם מאפיין כללי של השבוע האחרון: קליבלנד שיחקה את רוב המשחקים בהילוך שלישי וחיכתה למשהו שיעיר אותה. פעם אחת זו הייתה פגישת המחזור מהפלייאוף, פעם אחרת שיחת מוטיבציה של ג'ונס במחצית, פעם לברון פשוט חזר ממנוחה עם אנרגיות אחרות. בסופו של דבר, בכל המקרים זה היה לברון שנתן את הטון על הפרקט והשיא היה ברבע השלישי בבית מול פילדלפיה. נדמה ששאר השחקנים מחכים לו כדי להגביר את האנרגיות.
מה שהרשים בכל היציאות מפיגור השבוע היה הביטחון של קליבלנד שזה יקרה. גם פיגור דו ספרתי לא הוציא את הקאבס משלוותם והם חיכו לדקות הנכונות כדי להשתלט על המשחק ובסופו של דבר, הכריעו שלושה מארבעת המשחקים, פרט לאינדיאנה, די בקלות (התוצאות הסופיות קצת משקרות, כי היריבות הקטינו את הפיגור בסוג של גארבג' טיים). אמנם מדובר בשני משחקים מול הקבוצה החלשה בליגה ושני משחקי בית מול קבוצות בינוניות (אינדיאנה יכולה להתפתח לקבוצה לא רעה, כרגע היא עוד לא כזו), אבל בתקופה הזו בעונה שעברה, קליבלנד הייתה מפסידה לפחות משחק אחד מהארבעה האלה וכנראה שגם יותר. קליבלנד השנה היא קבוצה שיודעת לנצח ומאוד בטוחה ביכולת שלה לעשות זאת ברוב הגדול של המשחקים וזה הבדל עצום מפתיחת העונה שעברה.
גם בלאט נראה נינוח. החיים הרבה יותר קלים כשמנצחים. הוא שומר על העקרונות הבסיסיים של הרוטציה, אך מבצע שינויים בהתאם ליריבות. לברון משחק פחות מ-34.5 דקות למשחק ואף אחד חוץ ממנו לא משחק יותר מ-33, הקבוצה חוזרת בצורה טובה מפסקי זמן ומשהו חיובי קורה בהפסקת המחצית. ההחלטה המרכזית היחידה שלו שניתן לבקר בשבוע האחרון הייתה להוציא את לברון למנוחה כמה דקות לפני סיום הרבע השלישי מול פילדלפיה, בו קלע 18 נקודות, איפס לראשונה את הידית משלוש ונראה חד מתמיד. בדרך כלל, עדיף לתת לשחקנים במצב כזה לסיים את הרבע ולתת להם לנוח יותר אחר כך, כאשר במקרה הזה, קיים גם סיכוי סביר שאם לברון היה נשאר, הוא היה דואג לגמור את המשחק בדקות האלה.
בהתקפה של קליבלנד היו רגעים מתים בכל אחד מהמשחקים, אך בתמונה הגדולה, המחויבות למשחק המסירות נשמרה והבעיה המרכזית היא עדיין כושר קליעה לא טוב כמעט של כולם, מה שישתנה בהמשך כי מדובר בקבוצה עמוסה בקלעי חוץ נהדרים. השחקנים של בלאט קולעים שלשות חופשיות לחלוטין (כששומר נמצא במרחק של לפחות שני מטר מהם) ב-31.7 אחוזים השנה, בעוד שבשנה שעברה הם קלעו אותן ב-39 אחוזים. שחקנים כמו קווין לאב וג'יי אר סמית' לא ימשיכו להחטיא כל כך הרבה שלשות פנויות. ההתקפה לא מגיעה לשיאים של החצי השני של העונה שעברה, אבל יש תחום אחד בו הקבוצה מאוד השתפרה ומהניסיון שלנו ניתן לקשור אותו ספציפית לבלאט: קליבלנד קולעת כל משחק סל או שניים היישר מהוצאת חוץ מתחת לסל.
הרגע המעניין של השבוע הגיע לקראת סוף המשחק מול אינדיאנה. 44 שניות לסיום, ביתרון שתי נקודות, קליבלנד חזרה מטיים-אאוט עם תרגיל שבוצע בשלמות. השחקנים פינו את צד שמאל ולברון קיבל את הכדור על קו השלוש, כאשר קווין לאב ביצע תנועה לכיוון האותיות הקרובות. במקום לתפוס עמדה בפוסט, לאב ביצע הטעייה וחתך בחזרה לכיוון הטבעת. הוא קיבל את הכדור מלברון וסיים בליי-אפ. זה היה אחד מהמקרים בהם התרגיל מתבצע בדיוק כפי שהמאמן שרטט ודמיין והסתיים בסל קל, במהלך החשוב ביותר במשחק.
לאחר המשחק התברר שמי שהציע את התרגיל הזה, ברגע הזה, היה לברון. זוכרים את הימים בהם דברים מהסוג הזה היו הופכים לסיפור סביב השאלה מי המאמן האמיתי של הקבוצה? הפעם זה עבר בשקט, למרות שאחד המסרים הסמויים היה שהיחיד שיכול להחליט לבצע תרגיל עבור מישהו אחר חוץ מלברון ברגע מכריע במשחק הוא קינג ג'יימס עצמו. כל ההתקפות שלפני כן היו התקפות לברון קלאסיות, בעיקר פיק נ' רול שלו, בו הוא הלך לטבעת בלי לחשוב על מסירה. התרגיל היה מוצלח כל כך, כי אינדיאנה לא ציפתה למשהו שונה בהתקפה הזו.
למה זה עבר בשקט? אולי הדומיננטיות של לברון בקליבלנד, ביחס לכל גורם אחר בקבוצה כולל בלאט, כבר לא נחשבת למשהו שצריך לעשות ממנו עניין. זה המצב וכל זמן שלברון מגויס להצלחת הקבוצה, זה גם עובד. אולי זה עבר בשקט בגלל שמי שסיפר על כך לתקשורת הוא בלאט, שממשיך לחזק את הנרטיב לפיו לברון הוא שחקן ייחודי, שיש לו זכות להציע תרגילים במהלכים מכריעים ולשמש כחצי מאמן על הפרקט. חשוב להבהיר שהתרגיל המדובר נמצא בספר של קליבלנד השנה. הם השתמשו בו במספר הזדמנויות, כולל בהתקפה הראשונה של העונה מול שיקגו ובדקות האחרונות מול הבולס חזרו גם על הטוויסט בו לאב מבצע תנועת "בק-דור" לכיוון הטבעת.
בכל מקרה, הנקודה החשובה מבחינת בלאט היא שהוא כבר לא הסיפור. נדמה שהשנה גם התקשורת תתן לו לאמן יותר בנחת. הנקודה החשובה מבחינת קליבלנד היא שהסיפור החדש הוא היחסים בין לברון ללאב. המסר החשוב היה שלברון ביקש שבהתקפה החשובה ביותר במשחק הקבוצה תבצע תרגיל עבור לאב. הדינמיקה בין השניים, דינמיקת מנהיג וכוכב משנה שנעזר במנהיג, מתאימה לשניהם. הרושם הוא שהשינוי בקשר ביניהם אמיתי והשינוי בגישה של לאב השנה קשור לכך.
לאב עדיין לא איפס את הידית, אבל הוא מוצא דרך לתרום בכל משחק. מול אינדיאנה זה בלט במיוחד, כאשר אחרי מחצית רעה הוא החזיר את עצמו לעניינים דרך ריבאונדים, חסימות חשובות וסלים קלים. אפילו כאשר החטיא כמה ליי-אפים, הוא המשיך לעבוד ליד הטבעת והשיג הרבה מאוד נקודות זולות. במשחק שלפני זה, מול פילדלפיה, הוא הציל כמה כדורים אבודים. זו הזהות הנכונה של לאב בקליבלנד, הזהות שתאפשר לו להשפיע לטובה גם על משחקים בהם הוא לא קולע טוב. שינוי הגישה שלו הוא עדיין הבשורה החשובה ביותר של פתיחת העונה של הקאבס.